דנ"פ 732/00 אסתר רפאלוב נ. המגן חברה לביטוח בע''מ

בגדר הסכם לקבלת הלוואה מהמשיבה 1 (להלן: "המגן" ) מישכן המשיב 3 (להלן: החייב ), לטובת "המגן", את הזכויות בדירה שנרכשה על-ידיו ואשר נרשמו אצל החברה המשכנת ("חלמיש") במלואן על-שמו. המבקשת, אשתו של החייב, ערבה כלפי "המגן" להחזר ההלוואה. משלא עמד החייב בהתחייבותו להחזר ההלוואה נקטה "המגן" בהליכי הוצאה לפועל למימוש הדירה, והמשיב 2 מונה ככונס נכסים לביצוע הליכי פינויה ומכירתה. על רקע זה עתרה המבקשת, לפני בית המשפט המחוזי, למתן פסק-דין בו יוצהר כי מחצית מן הזכויות בדירה הינן שלה. עם הגשת התובענה עיכב בית המשפט את ההליכים למימושה של הדירה. ברם, לאחר שמיעת ראיות וטענות פסק בית המשפט לדחות את תביעת המבקשת, ובכך הוסרה המניעה לחידוש ההליכים בהוצאה לפועל.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין. בקשתה להשאיר בעינו את הצו לעיכוב הליכי פינויה ומכירתה של הדירה, עד להכרעה בערעורה, נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי. גם ראש ההוצאה לפועל, אליו פנתה המבקשת בבקשה דומה, דחה את בקשתה. מכאן בקשתה שלפניי, להתליית פועלו של פסק הדין נשוא הערעור, ולעיכוב ההליכים למימוש הזכויות בדירה, עד להכרעה בערעור. יושם אל לב, כי אין המדובר בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין הדוחה תובענה - כנטען על-ידי בא-כוחה של "המגן" - אלא בבקשה למתן סעד-ביניים בערעור. לפיכך ראויה הבקשה להידון לגופה, אף שבפסק הדין נשוא הערעור לא הוענק ל"המגן" סעד בר-ביצוע, שבידי המבקשת לעתור לעיכוב ביצועו (ראו: זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין-עורך) סימנים 669-668).

בחנתי אפוא את הבקשה לגופה. תביעת המבקשת נסמכה, לחלופין, על שתי טענות: האחת, כי רכשה את הדירה ביחד עם החייב ושמן הדין היה כי הזכויות אצל החברה המשכנת תירשמנה על שמות שניהם בחלקים שווים. והשניה, כי גם אם הדירה נרכשה על-ידי החייב לבדו, הרי שמכוח הלכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג, הריהי זכאית שמחצית מן הזכויות בדירה תירשמנה בבעלותה. בית המשפט המחוזי דחה כבלתי מהימנה את טענתה הראשונה של המבקשת וקבע - כעולה מן האמור בחוזה הרכישה וברישומי החברה המשכנת - כי הזכויות בדירה נרכשו במלואן על-ידי החייב. בנוסף קבע בית המשפט, שגם אילו נתקבלה גירסת המבקשת, כי השתתפה ברכישת הדירה, הריהי מנועה מלהעלות טענה זו כלפי "המגן", שכן בכל המסמכים הרבים עליהם חתמה כערבה להחזר ההלוואה ל"המגן", תואר החייב כבעלים יחידי של הדירה. ומשהוברר, כי המבקשת אינה גרה ביחד עם החייב אלא בנפרד ובמקום אחר, דחה בית המשפט גם את טענתה השניה. בהקשר זה ציין השופט המלומד, כי "עיניה של המבקשת אינן למחצית הדירה שלה היא טוענת, אלא שחברה היא יחד עם בעלה (קרי: החייב) כדי להציל את הדירה מידי הנושים". העיון בנימוקי ערעורה של המבקשת הביאני לכלל מסקנה, כי סיכוייה להביא לביטול קביעותיו של בית המשפט המחוזי רחוקים מלהיות טובים.

המבקשת טענה, כי המשך הליכי ההוצאה לפועל יסב לה נזק בלתי הפיך, בעוד שהיענות לבקשתה אך תעכב את מימוש זכותה של "המגן" להיפרע מן המשכון. אף טענה זו דינה להידחות. הלכה פסוקה היא, שבבוא בית המשפט לבחון את מאזן הנוחות בהליך מסוג זה, לא די כי ישתכנע שמימוש הבטוחה לאלתר יגרום נזק לחייב, אלא עליו גם להשתכנע, "שעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מן הבטוחה, באותה מידה, גם אם יושעה המימוש" (בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלה ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ , תק-על 91(3) 232; והשווה: רע"א 4075/99 קצירי נ' בנק הפועלים בע"מ , תק-על 99(2) 556; ורע"א 4694/99 סמיר נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ , תק-על 99(3) 834). הלכה זו חלה גם כשהמבקש לעכב את מימוש הבטוחה אינו החייב אלא ערבו. והמבקשת לא שיכנעה אותי, כי עיכוב הליכי המימוש של הדירה לא יגרום נזק ל"המגן".

מטעמים אלה הנני מחליט לדחות את הבקשה. המבקשת תשלם למשיבה 1 ("המגן") הוצאות בסך 2,500 ש"ח.