דנ"פ 9237/99 רונן מאיר נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שדחה ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום באשקלון, שהרשיע את המבקש בנהיגה בזמן פסילה. אף כי תמימת דעים אני עם התוצאה אליה הגיעו שתי הערכאות הקודמות, ניתנת בזה רשות ערעור בשאלה אחת בלבד וזאת על-מנת להעמיד הלכה על מכונה בסוגיה העומדת לדיון, שהיא, ממתי מתחילה תקופת פסילה שיפוטית של רשיון נהיגה, כאשר הרשיון פקע בינתיים. בית משפט שלום לתעבורה לא דן בשאלה זו שככל הנראה לא הועלתה בפניו. בית המשפט המחוזי בדחותו את הערעור דן גם בשאלה זו. יתר הטענות, כגון שפסק הדין שקבע את הפסילה, בטל ושלא היתה ידיעה כנדרש בסעיף 67 לפקודת התעבורה, קבלו מענה הולם בערכאות הקודמות ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור.

העובדות

2.ביום 8.6.97 נפסל המבקש על ידי בית משפט השלום באשקלון מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שלושה חודשים, בגין עבירת תעבורה.

ביום 21.1.98 נרשם למבקש דו"ח תנועה, במהלכו התברר כי המבקש נוהג בזמן פסילה והוגשה נגדו כתב אישום באשמת נהיגה בזמן פסילה. הוא הורשע על-ידי בית משפט שלום בנהיגה בזמן פסילה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה ודינו נגזר לפסילת רשיון ל6- חודשים, לפסילה על תנאי ולקנס כספי. ערעורו נדחה.

טענות הצדדים

3.טוען המבקש, כי בעת שנתפס ב21.1.98-, כבר חלפה תקופת שלושת החודשים מיום הפקיעה. תקופה זו חלפה לטענתו לפני 21.1.98. לפיכך, לא נהג באותו מועד בתקופת פסילה.

את טענתו מעגן המבקש בתקנה 557 (ד) לתקנות התעבורה הקובעת, כי רשיון שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו. המשיבה דוחה פרשנות זו וטוענת, כי עניינה של תקנה 557 (ד) הוא ברשיון ש אבד ושלא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע . בענייננו

רשיונו של המבקש לא אבד אלא רק פקע ולפיכך לא חלה התקנה כלל.

דיון

4.המבקש לא המציא לבית המשפט את רשיונו שפקע, לטענתו. לפיכך, לא ניתן היה לקבוע אם פקע ומתי פקע. די בכך כדי לדחות את בקשתו של המבקש, באשר גם אילו טענתו בדבר מועד תחילת מרוץ תקופת הפסילה במקרה של פקיעת רשיון, נכונה - ואינני סבורה שכך הוא - לא קיימת תשתית עובדתית עליה ניתן לבסס את טענתו. עם זאת, מוצאת אני לדון בשאלה שהועלתה, משום חשיבותה של פרשנותה הנכונה של תקנה 557(ד).

5.תקנה 557(ד) אינה עומדת בפני עצמה. יש לקוראה יחד עם תקנות המשנה שלה, עם תקנות אחרות הרלוונטיות לענייננו ועם הוראות פקודת התעבורה [נוסח חדש]. אל כל אלה נפנה עתה.

פקודת התעבורה ותקנותיה מכילות הסדר שיש בו רצף משפטי, לוגי וכרונולוגי לעניין כניסתה לתוקף של פסילת רשיון נהיגה והפעולות המתחייבות מן הפסילה.

סעיף 42(א) לפקודת התעבורה קובע, כי פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת (בענייננו, לא הורה בית המשפט הוראה אחרת).

סעיף 42(ג)(1) קובע, כי בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במניין התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה.

סעיף 67 לפקודה קובע, כי מי שהודע לו כי רשיונו נפסל וכל עוד הפסילה בתוקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו.

תקנה 556(א) לתקנות התעבורה מורה, כי על מי שנפסל על-ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, להמציא את הרשיון לאותו בית משפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה.

6.תקנה 557 (א) קובעת, כי מי שנפסל רשיונו ימציאו כאמור אף אם הרשיון אינו בר תוקף אותה שעה.

תקנה 557 (ב) קובעת, כי בעל רשיון נהיגה שנפסל ואבד יגיש על כך תצהיר לבית המשפט שהרשיעו ומשעשה כן יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מיום ההצהרה.

תקנה 557 (ג) מחייבת את מי שמצא את הרשיון שאבד להמציאו מיד לבית המשפט.

תקנה 557 (ד) קובעת, כי אם לא ניתנה הצהרה כאמור, דהיינו כי הרשיון אבד, והרשיון שנפסל פקע, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת הפקיעה.

תקנת משנה (ד) שהיא המשכה הרעיוני של תקנת משנה (ב) קובעת, כי אם לא ניתנה הצהרה ורשיונו של בעל רשיון הנהיגה שנפסל פקע

ולא חודש, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מיום שלמחרת פקיעת תוקף הרשיון. עניינה של תקנה 557 (ד) הוא ברשיון שאבד ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע, שאם לא תאמר כן, אין משמעות לרישא של תקנה זו האומרת "לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעלי רשיון נהיגה שנפסל פקע...". לפיכך, אין תקנה זו חלה על המקרה שלפנינו בו לא אבד רשיונו של המבקש כלל. גם בכך די כדי לדחות את ערעורו של המבקש.

7.עדיין, חוזרת לדוכנה השאלה, מה משמעות תחילת מרוץ תקופת הפסילה בכל אותם מקרים שבהם רשיון לא הופקד או אבד והוצהר על כך, או פקע, בהם מתחיל מרוץ התקופה מיום ההפקדה או ההצהרה על האובדן או הפקיעה. האם בכל התקופה עד להפקדה או מתן ההצהרה או הפקיעה, יכול בעל הרשיון שנפסל להמשיך לנהוג מבלי שתקופת הפסילה נכנסת לתוקף עם מתן גזר הדין כאמור בסעיף 42(א)? ומה משמעות הוראת סעיף 42(ג)(1) לפקודה בדבר אי הבאה במניין של התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות? ומה הם יחסי הגומלין בין סעיף 42(א) ו42-(ג)(1)? והאם עד להמצאת הרשיון נוהג מי שרשיונו נפסל כחוק ותקופת הפסילה איננה מתחילה לרוץ מיום גזר הדין? נראה לי, כי פרשנות לפיה מתחילה תקופת הפסילה להיחשב רק מיום מסירת הרשיון, איננה מתקבלת על הדעת. יש בה כדי לתת לגיטימציה למי שרשיונו נפסל על ידי בית משפט להמשיך ולנהוג למרות הפסילה. הפועל היוצא מפרשנות כזו הוא, כי החוק נותן בידי מי שרשיונו נפסל את ההחלטה מתי יתחיל לשאת בעונש הפסילה, וכל עוד לא ימצא לנכון להמציא את הרשיון, לא ייחשב כעובר עבירה כאשר הוא נוהג. פרשנות כזו איננה מתיישבת עם תכלית החוק. היא מעודדת עברייני תנועה

שלא להמציא את הרשיון לאחר שנפסלו מהחזיק בו, כל עוד נוח להם הדבר. היא אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 42(א) לפיה, תחל תקופת הפסילה מיום מתן גזר הדין. היא אינה מקדמת את תכלית החוק הדורשת המצאה מיידית של הרשיון על מנת שהנהג שרשיונו נפסל לא יוכל להמשיך לנהוג כשהוא נחזה להיות בעל רשיון בר תוקף, בשעה שאיננו כזה.

8.יש להבחין בין עצם הפסילה על ידי בית המשפט שנכנסת לתוקפה מיד, לבין אי הבאת תקופה כזו או אחרת בחישוב תקופת הפסילה. המשמעות היחידה העולה בקנה אחד עם לשון סעיף 42(א), עם תכליתו ועם תכלית הוראות פקודת התעבורה ותקנותיה, היא יצירת אבחנה בין תוקפה הנורמטיבי של הפסילה לבין חישוב תקופת הפסילה ותחילת מועד ספירת מניינה של תקופת הפסילה שנקצבה על ידי בית המשפט. הפסילה נכנסת לתוקף מיד, ואילו חישוב תקופתה מתחיל מיום ההמצאה. (לעניין תוקפו הנורמטיבי של עונש מאסר אל מול חשוב תקופת המאסר ראו ע"פ 787/79, 881/79 חיים מזרחי נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(4) 421, עמ' 426 וכן ד"נ 5/83 מדינת ישראל נ' סוויסה , תקדין עליון, כרך 84(4), 427).

מי שלא המציא את הרשיון, נוהג במהלך כל התקופה מאז גזר הדין בהיותו בפסילה ורק משימציא את הרשיון, יחל מרוץ תקופת הפסילה שנקבעה על ידי בית המשפט. פרשנות זו עולה בקנה אחד גם עם הוראת סעיף 67 לחוק הקובעת כי מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון וכל עוד הפסילה בתוקפה, הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו.

9.ברוח זו יש לפרש גם את הוראות תקנה 557. תקנה זו איננה משתמשת בביטוי המצוי בסעיף 42(ג)(1) לפקודה, אולם המשמעות זהה. בסעיף 42(ג)(1) נקבע כי התקופה שעד להפקדה לא תבוא בחישוב תקופת הפסילה ואילו בתקנה 557 נקבע כי מרוץ תקופת הפסילה יתחיל כאשר תבוצענה הפעולות המנויות בתקנה. הלשון שונה, המשמעות והתכלית זהים. תקנה 557 כמו סעיף 42(ג)(1) משמיעים לנו כי תחילת מרוץ תקופת הפסילה היא החל מהמועד המאוחר ביותר לביצוע הפעולות הקבועות בחוק, לאמור: את הרשיון יש להפקיד גם אם פג תוקפו ומרוץ התקופה יתחיל עם הפקדתו. אם אבד הרשיון יש להצהיר על אובדנו ומרוץ התקופה יתחיל לאחר מתן ההצהרה. אם אבד הרשיון ולא ניתנה הצהרה והרשיון פקע, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מיום שלמחרת הפקיעה.

בכל אותם מקרים, כאשר לא מילא הנהג שרשיונו נפסל, אחר הוראות החוק ולא עשה את הפעולות הנדרשות ממנו, נמצא הוא בתקופת פסילה. משך

תקופת הפסילה שנגזרה עליו, מתחיל להימנות מאותו מועד בו עשה הנאשם את הפעולה שהחוק דורש ממנו לעשותה, לפי המקרה.

אשר על כן, נדחה בזה הערעור.