דנ"פ 9498/09 שפדיה סימנדויב נ. מדינת ישראל

1.

בפניי עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים

א' א' לוי, א' רובינשטיין וי' דנציגר ) בע"פ 8802/07 שפדיה סימנדויב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.11.2009; להלן: פסק הדין ), בו נדחה ערעורו של העותר על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים א' שיף, י' עמית וח' הורוביץ ), אשר הרשיע את העותר בעבירות של קבלת דבר במרמה, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, ניסיון למעשה סדום, אינוס בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה. כן נדחה ערעורו של העותר על גזר הדין שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי.

2.

מפסק הדין עולה כי לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום בו נטען כי המערער הציג בפני אישה (להלן: המתלוננת ) מצג שווא לפיו הוא יוכל לסייע לה לקבל אזרחות ישראלית. בעקבות מצג זה, קיבל העותר מידי המתלוננת ובנה סכום כסף משמעותי. במשך זמן רב הבטיח העותר למתלוננת כי מעמדה בישראל יוסדר, ויום אחד ביקש ממנה לבוא לדירתו באמתלא כי שם ימסור לה את המסמכים הנחוצים לקבלת האזרחות. משהגיעה המתלוננת לביתו, נעל העותר את הדלת ואיים עליה בסכין ובמכשיר חיתוך חשמלי. העותר ניסה לבצע במתלוננת מעשה סדום, ומשדחתה אותו, כפה עליה בכוח קיומם של יחסי מין.

3.

בית המשפט המחוזי הרשיע את העותר תוך שהוא מקבל את גרסתה של המתלוננת ודוחה את הסבריו של העותר לפיהם סייע למתלוננת ולבנה והלווה להם כספים. כן דחה בית המשפט המחוזי את טענת העותר לפיה ביום בו נטען כי אנס את המתלוננת שהה בתל אביב עם שני חברים. בית המשפט המחוזי קבע כי גרסת המתלוננת הייתה עקבית ונתמכה בשורה של ראיות נוספות ובהן מצבה הנפשי בעת הגשת התלונה, סימני חבלה שנמצאו על גופה במהלך בדיקה רפואית, הימצאות ה- DNA של העותר על תחתוניה של המתלוננת ושקריו של העותר במהלך החקירה ובבית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת האליבי שהציג העותר וקבע כי היא אינה מהימנה נוכח העובדה שהעותר נמנע מלזמן לעדות בבית המשפט את האנשים עימם לטענתו נפגש באותו יום. בית המשפט המחוזי גם דחה את גרסתו של העותר לעניין הימצאות ה- DNA

שלו על תחתוניה של המתלוננת, לפיה בנה של המתלוננת הזמין אותו לבלות לילה בחברתן של יצאניות, במהלכו העותר עשה שימוש בקונדום, אותו לקח בנה של המערער ומרח את הנוזלים שבו על תחתוני המתלוננת.

4.

על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור נושא העתירה לדיון נוסף. בית משפט זה דחה את טענות העותר, ובהן טענותיו לעניין אופן ניהול החקירה והעובדה שלא נעשה ניסיון לברר את טענת האליבי שלו ולבדיקה אם באיבר מינה של המתלוננת נותר זרעו של המערער. בית המשפט גם דחה את טענות העותר לעניין הקשיים שהתגלו, לגישתו, בגרסת המתלוננת, והעובדה שהסכין עליה העידה המתלוננת לא נמצאה. בית המשפט מצא כי עניינו של העותר אינו מצדיק התערבות בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בפרט ציין בית המשפט כי נוכח הכחשתו של המערער את קיומם של יחסי מין עם המתלוננת, יש חשיבות משמעותית לממצאי ה- DNA שנמצאו על תחתוניה, וההסבר אותו סיפק העותר נמצא "הזוי ומופרך". כן ציין בית המשפט כי לעדותה של המתלוננת נמצאו חיזוקים נוספים ובהם סימני החבלה על גופה, מכתב שהיא כתבה לקונסול הרוסי ואשר נמצא בכיסו של העותר, מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת הפרשה, העובדה שהעותר בחר שלא לנסות להוכיח את טענת האליבי שלו וניסיונו להדיח את אחותו לגרסת שקר לפיה בשיחה עם המתלוננת התכוונה המתלוננת לחזור בה מתלונתה כנגד תשלום כספי.

5.

בבקשה לדיון נוסף טוען העותר כי לא התקיימו היסודות העובדתיים להרשעתו בעבירות בהן הורשע. העותר חוזר על טענותיו בערעור, שעיקרן, אי מציאת סימני זרע בתוך איבר מינה של המתלוננת והטענה כי חוות הדעת של מומחה ה- DNA תומכת בגרסתו לפיה זרעו הושם בתחתוניה של המתלוננת.

6.

דין העתירה לדיון נוסף להידחות. בעתירה לדיון נוסף העותר חזר על הטיעונים שהציג בערעורו ואשר, כאמור, נבחנו על ידי בית המשפט ונדחו. בית משפט זה בחן את טענות העותר לעניין הרשעתו ולעניין העונש שהושת עליו, ולא מצא כי מתקיימים החריגים המצדיקים התערבות בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית. בית המשפט פרט בפסק הדין את הראיות שיש בהן כדי להוכיח את אשמתו של המערער, וכן קבע כי בנסיבות העניין העונש שהושת על העותר אינו חמור כלל ועיקר.

בעניין זה אין מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לפיהם תיעתר הבקשה לדיון נוסף אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שיש בהלכה שנפסקה, מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה, כדי להצדיק קיומו של דיון נוסף.

העתירה נדחית.