ע"פ 8802/07 שפדיה סימנדויב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה נטען, כי המערער הציג בפני אשה ילידת שנת 1938, אותה הכיר באקראי, מצג שווא לפיו הוא יכול לסייע לה לקבל אזרחות ישראלית. בעקבות כך הוא קיבל מידיה ומידי בנה (להלן: הבן) סכום כולל של 2900 דולר וכשנים עשר אלף ש"ח. במשך זמן רב הבטיח המערער כי הסדרת מעמדה של המתלוננת בארץ קרב, עד שבאחד הימים הובילה לדירתו באמתלא כי ימסור לה שם את המסמכים המיוחלים. אולם, משהגיעה לדירה נעל המערער את הדלת, ובאיומים באמצעות סכין ובהמשך תוך הפעלתו של מכשיר חיתוך חשמל, הוא ניסה לבצע בה מעשה סדום, ומשדחתה אותו, הוא כפה עליה בכוח קיומם של יחסי מין.

בתום שמיעתן של הראיות הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו: קבלת דבר במרמה, חטיפה לשם חבלה או עבירת מין, ניסיון למעשה סדום, אינוס בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה. על כל אלה נדון המערער לאחת עשרה שנות מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של ארבעים אלף ש"ח.

2.

במהלך משפטו התגונן המערער בגרסה לפיה הוא כלל לא הוליך את המתלוננת שולל. אדרבא, הוא סייע לה ולבנה בכספים שהלווה להם, אולם הם נמנעו מלפרוע את חובם במלואו. באשר לעבירות המין שיוחסו לו, ושעל פי הנטען התרחשו ביום 25.11.06, טען המערער כי באותו יום שהה בתל-אביב, ואף נקב בשמותיהם של שניים שלכאורה היו עשויים לסייע לו להוכיח את דבריו.

בית המשפט המחוזי החליט לאמץ את גרסת המתלוננת לאירועים נוכח הרושם האמין שהותירה, ובלשון המקור (ראו הכרעת הדין, בעמ' 10):

"עדותה היתה עקבית. ניכר היה בה שהיא מנסה לדייק בעדותה, חרף חקירה נגדית נמרצת וכי היא חוותה את המאורעות באופן רגשי. מדי פעם פרצה אף בבכי במהלך עדותה". אולם הרשעתו של המערער לא נסמכה על עדותה של המתלוננת בלבד, אלא גם על שורה של ראיות שבאו בפני הערכאה הראשונה. הכוונה למצבה הנפשי בעת שהגישה את תלונתה במשטרה; סימני חבלה שנמצאו על גופה במהלך בדיקתה בידי רופא; איתור הפרופיל הגנטי של המערער על תחתוניה; ושקריו הבולטים של המערער במהלך החקירה ובעדותו בבית המשפט. נוכח אותם שקרים נקבע (ראו עמ' 13), כי המערער "עשה רושם עגום של אדם שאינו מהסס להעיד עדות שקר כל אימת שהוא מתבקש ליתן הסבר למעשיו או להתייחס לעובדות שאינן נוחות לו. אמירות אי האמת וגרסאותיו התמוהות של ה[מערער], רצופות לאורכן ולרוחבן של עדויותיו במשטרה ובבית המשפט ותקצר היריעה לציין את כולן". גם גרסת האליבי שהעלה המערער לא נמצאה ראויה לאמון, הואיל והוא נמנע מלזמן את האנשים עמם נפגש, לדבריו, וזו עובדה תמוהה נוכח טענתו כי שני אלה היו יכולים לסייע לו להוכיח את חפותו. באשר להמצאו של הפרופיל הגנטי שלו על תחתוניה של המתלוננת, טען המערער כי בעת שבנה של המתלוננת הזמין אותו לבלות לילה בחברתן של יצאניות, הוא עשה שימוש בקונדום. על פי גרסה זו, ככל הנראה נטל הבן את הקונדום ומרח את הנוזלים על תחתוניה של אמו, וכל זאת כדי ליצור ראיה מפלילה נגדו. גם גרסה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, ואחד משופטי המותב אף הגדירה כ"גרסה הזויה, גרסה כבושה.. שעומדת בסתירה לגרסת הנאשם במשטרה..." (ראו עמ' 21). לא ראינו מקום לשנות מממצא זה.

3.

מבא-כוח המערער לא נעלמה ההלכה הנוהגת לפיה אין בית משפט שלערעור מתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בערכאת הדיון, אולם הוא סבור כי עניין שולחו נמנה על אותם מקרים שהתערבות זו מותרת ואף מתחייבת כדי לתקן שגגה שנפלה בהרשעה. להלן מקצת מן הטענות שהועלו בפנינו, בכתב ועל-פה: טענת האליבי לא נחקרה על ידי המשטרה, וכתוצאה מכך קופחה הגנתו של המערער; לא נעשה ניסיון לבדוק את דירת המערער כדי לאמת או להפריך את גרסת המתלוננת לפיה שהתה שם; הסכין עליה העידה המתלוננת לא נמצאה, והיא גם התקשתה לזהות את מכשיר החיתוך החשמלי, שלטענה, איים בו המערער עליה עובר למעשה האונס; לא נעשה ניסיון לבדוק אם באיבר מינה של המתלוננת נותר זרעו של המערער; המתלוננת לא הקפידה להעיד אמת, ולראיה הימנעותה מלספר על כך שבאחד הלילות היא לנה בבית מלון בחדר אותו חלקה עם המערער. לחלופין, עתר המערער כי נקל בעונשו, ולענין זה הפנה למצב בריאותו הלקוי, מצבו הנפשי המעורער, היותו מוכר כנכה, ולכך שהוא נעדר הרשעות קודמות.

4.

לאחר שעיינו בהכרעת דינו של בית משפט קמא ובטיעוני הצדדים בכתב ועל-פה, שוכנענו כי הרשעת המערער בדין יסודה, ולהלן נבהיר את דברינו:

א)

אכן, הלכה היא כי בית משפט שלערעור אינו מתערב בממצאי עובדה אותם קבעה הערכאה הדיונית בעקבות התרשמותה מהעדים שהופיעו בפניה. עם זאת, בפסיקה נקבעו במשך השנים מספר חריגים להלכה זו, אולם לא מצאנו כי עניינו של המערער נמנה עמם.

ב)

נוכח הכחשתו של המערער את קיומם של יחסי מין עם המתלוננת, נודעת חשיבות מכרעת לממצאי בדיקת הד.נ.א. כאמור, על תחתוניה של המתלוננת נמצא הפרופיל הגנטי של המערער, ונוכח הכחשתו הכוללת, הוא נדרש ליתן הסבר לממצא זה. דא עקא, ההסבר אותו הציע נמצא הזוי ומופרך, ונראה כי הוא נאלץ לאלתר אותו משנודע לו גובהה של המשוכה (תוצאת בדיקת הד.נ.א.) עמה נדרש להתמודד.

ג)

לעדותה של המתלוננת נמצאו חיזוקים נוספים ולהלן אחדים מהם:

בבדיקה רפואית נמצאו סימני חבלה על גופה; בכיסו של המערער נמצא מכתב אותו כתבה המתלוננת ושהופנה לקונסול הרוסי, ללמדך כי הטענה לפיה הבטיח המערער לסייע לה לקבל מעמד בישראל, לא היתה קלוטה מן האוויר; המערער, מטעמים השמורים עמו, בחר שלא לנסות להוכיח את גרסת האליבי שלו, ועובדה זו אומרת דרשני; המערער הדיח את אחותו לגרסת שקר, היינו, לטעון כי בשיחה עם המתלוננת התכונה זו לחזור בה מתלונתה כנגד תשלום כספי; מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת הפרשה בפני עובדת סוציאלית ואף בעדותה בבית המשפט, תורמים אף הם למסקנה כי היא תארה אירועים אותם חוותה ושהותירו עליה את רישומם. לא נעלמה מעינינו הטענה לפיה נתגלו סתירות ותמיהות בגרסתה של המתלוננת, אולם אנו שותפים לדעתו של בית המשפט המחוזי כי אין באלה כדי לפגום בליבת העדות.

5.

העולה מהאמור הוא, כי שוכנענו שהרשעת המערער בדין יסודה, וכך היא השקפתנו גם ביחס לעונש. המערער הוליך שולל אשה בגיל מתקדם שהיתה נתונה במצוקה, נטל ממנה כספים באמתלת שווא, ולבסוף אף כפה עליה יחסי מין בניגוד לרצונה. בנסיבות אלו העונש שהושת עליו אינו חמור כלל ועיקר, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקו.