דנ"פ 971/98 רונן בן שטרית נ. מדינת ישראל

1.העותר הואשם בביצוע מעשה רצח שהתרחש בשנת 1981. החקירה והגשת כתב האישום כנגדו נעשו רק כ- 15 שנה מאוחר יותר, משום שרק במועד זה התגלה כי טביעת אצבעו של העותר זהה לזו שנמצאה בזירת הרצח על דלת דירתו של הנרצח. במהלך חקירתו במשטרה מסר העותר גירסה ממנה עולה, כי הוא זה שביצע את הרצח בדקירות סכין לאחר נסיון לתקיפה מינית מצידו של הנרצח. מאוחר יותר התכחש העותר לגירסה זו, ובעדותו בבית המשפט המחוזי הכחיש כל קשר לרצח או היכרות כלשהי עם הנרצח. בית המשפט המחוזי, ברוב דעות, הרשיע את העותר בעבירת הרצח וגזר את דינו לשבע שנות מאסר. שופט המיעוט סבר, שנוכח הגירסה שמסר העותר במשטרה מתעורר ספק באשר לקיומו של יסוד העדר הקינטור, ולכן לא הוכחו יסודות עבירת הרצח, ואילו בעבירת ההריגה לא ניתן להרשיע את העותר בשל חלוף תקופת ההתיישנות לגביה. בית המשפט העליון דחה את ערעורו של העותר על הרשעתו והשאירה בעינה, אך קיבל את ערעור המדינה על חומרת העונש והחמירו ל- 11 שנות מאסר בפועל.

2.העתירה לקיום דיון נוסף נסמכת על שני אדנים. ראשית, טוען העותר שעניינו מעורר שאלה משפטית עקרונית וחשובה, שטרם זכתה למענה חד-משמעי בפסיקה. השאלה היא אם במקרה בו מתכחש נאשם לאימרותיו בחקירה המשטרתית, ניתן לעשות שימוש באימרות אלה לטובתו ולהגנתו. שאלת משנה בגדר עניין זה היא אם יש להבחין בין מקרים בהם חוזר בו הנאשם במהלך עדותו במשפט מגירסתו הקודמת, לבין מקרים בהם אין הוא מעיד כלל. לטענת העותר, פסיקתו של בית המשפט העליון בנושא זה היא אינה אחידה וברורה ויש בה גישות שונות. ואילו שופטי בית המשפט המחוזי, שדנו בעניינו של העותר, נחלקו אף הם באשר לסוגיה. לפיכך סבור העותר שיש מקום לקיומו של דיון נוסף, לשם קבלתה של הלכה מנחה וברורה. סיבה שניה לקיומו של דיון נוסף מבקשים באי כוחו של העותר למצוא בהתפתחות שארעה במהלך הליכי הערעור. לטענתם, בשעת בדיקה פסיכיאטרית התוודה העותר וחשף בפני הפסיכיאטר את "הסיפור האמיתי" התואם לגירסה שמסר במשטרה. ומכאן הם מסיקים, שבנסיבות בהן מדובר בהתוודות כנה ולא בנסיון מתוחכם לנקוט בטקטיקות שונות במהלך הדיון, יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם שמיעת הראיות החדשות. המשיבה מתנגדת לקיומו של דיון נוסף. היא טוענת שאף ששאלת ההזקקות לאימרות הנאשם בחקירתו המשטרתית שאלה משפטית נכבדה היא, אין לה חשיבות מעשית בענייננו, משום שלהכרעה בה לא היתה כל השפעה על התוצאה הסופית. עוד היא טוענת שב"התוודות" המאוחרת של העותר אין כל חידוש, ואף אם היה בה חידוש אין בכך צידוק לקיומו של דיון נוסף.

3.לאחר עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בפסקי הדין בערעור ובחומר הרלבנטי הגעתי למסקנה שלא מתקיימת אף אחת מהעילות הקבועות בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984 לקיומו של דיון נוסף. שאלת ההזקקות לאימרות קודמות של נאשם המתכחש להן בעדותו, שעה שיש בהן בכדי לפעול לטובתו, אומנם היתה נתונה במחלוקת בבית המשפט המחוזי, אך ההכרעה בשאלה זו נותרה כעניין תיאורטי בלבד. שני שופטי הרוב הדגישו, שאף בהנחה שיש להזקק לאמירותיו של העותר בחקירתו המשטרתית, לא יהיה שינוי במסקנותיהם, היות שבאמירות אלה, כשהן נבחנות נוכח מכלול הראיות ולנוכח התרשמותם ממהימנות העותר, אין בכדי לשנות את ממצאיהם העובדתיים ואת המסקנות המשפטיות הנגזרות מהם. בהתאם לכך פסק בית המשפט העליון שבעניין שלפניו אין צורך להכריע בסוגיה המשפטית האמורה. לפיכך לא נוצרה כאן כל הלכה חדשה כפי שטוען העותר, ואילו הסוגיה העקרונית נותרה חסרת כל השלכה מעשית להכרעה בעניינו. במצב דברים זה אין בכדי ליצור עילה לקיומו של דיון נוסף (ראו: דנג"צ 4757/93 פדרמן נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד מז(5) 359). ובאשר לטעם השני, הרי הטענות בדבר "התוודותו" המאוחרת של העותר, ללא קשר לשאלת כנותה או מהימנותה, אינן נוגעות להלכה משפטית חדשה כלשהי. טענות אלה מקומן אינו במסגרת בקשה לדיון נוסף, ואין הן מהוות עילה לקיומו.

העתירה נדחית.