ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
5314/96
ע"פ
5967/96
בפני:
כבוד השופט
א' גולדברג
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד'
דורנר
המערער :
רונן בן שטרית
נגד
המשיב ה :
מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו שניתן ביום 23.7.96
בת"פ 320/95 שניתן על ידי כבוד השופטים:
א'
סטרשנוב , ז' המר, ש' טימן
תאריך הישיבה:
ז' בשבט התשנ"ח ( 03.02.98 )
בשם המערער :
עו"ד משה מרוז , עו"ד דוד יפתח
בשם
המשיב ה:
עו"ד דפנה ביינוול
בשם שירות המבחן:
הגב' זהבה מור
פסק דין
1.
פסק דין זה משלים את פסק דיננו מיום 6.1.1998, בו דחינו את ערעורו של המערער בע"פ 5314/96 (להלן - המערער) על הרשעתו בבית המשפט המחוזי בעבירת רצח.
כפי שציינו בפסק דיננו הנ"ל " לענין העונש ישמעו הטענות לאחר קבלת חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי".
2.
בהתאם לאמור קיבלנו את חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, וכן שמענו את טענותיהם של באי כוח בעלי הדין לענין העונש. אולם טרם שנתייחס לענין העונש שגזר בית המשפט המחוזי, ושעל חומרתו ערער המערער, ועל קולתו ערערה המדינה בע"פ 5967/96, עלינו להידרש לבקשה שהגישו באי כח המערער לגביית ראיות נוספות, אשר הוגשה בעקבות האמור בחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי.
3.
כפי שציינו בפסק דיננו מיום 6.1.1998 התכחש המערער בעדותו בבית המשפט קמא לנוכחותו בדירת המנוח, ואף להיכרותו עם המנוח. בית המשפט קמא דחה את גירסת
המערער בעדותו, והעדיף על פניה את הודייתו בביצוע מעשה ההמתה, הן בפני חוקר המשטרה והן בפני מדובב שהוכנס לתאו בבית המעצר. אולם, בבדיקה שערך הפסיכיאטר המחוזי למערער הודה האחרון בפני הפסיכיאטר "בביצוע המעשה בו הורשע". שינוי זה בעמדת המערער הוא שהביא את הסניגורים המלומדים להגיש את בקשתם לגביית ראיות נוספות. לטענתם, מצדיק השינוי בעמדת המערער את החזרת התיק לבית המשפט המחוזי כדי ש"ישמע את עדותו החדשה של המערער ויתן פסק דין בעקבותיה". שכן עדות המערער בבית המשפט המחוזי "כפי שהעיד, היתה אחד הגורמים החשובים להרשעתו בעבירת הרצח". במילים אחרות, מבקשים הסניגורים המלומדים כי תינתן למערער הזדמנות להעיד על הנסיבות שהביאו אותו להמית את המנוח.
4.
אין בידינו להיעתר לבקשה, אך משום כך שהמערער סטה ב"מאה ושמונים מעלות" מעמדתו בה נקט בבית המשפט קמא . קו הגנה עובדתי בו נוקט נאשם בערכאה הדיונית , שעל פיו לא נכח כלל במקום ביצוע העבירה, אינו יכול להיות בבחינת קו הגנה על-תנאי. דהיינו, כי אם העובדות שבקו הגנתו לא יתקבלו על דעת בית המשפט, כי אז יעלה בשלב הערעור קו הגנה אחר שונה לחלוטין, המבוסס על ביצוע המעשה תוך סייג לאחריותו, ויבקש מבית המשפט לבחון את מעשיו פעם שניה לאור קו ההגנה החדש. במקרה כגון זה אין בידי הנאשם לתקן בשלב הערעור את טעותו הטקטית, ולבקש "משפט חוזר" כדי שבית המשפט יקבע את ממצאיו על פי המערכת העובדתית החדשה, שלא הועלתה "בסיבוב הראשון". בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של השופט ברק בע"פ 76/79, 3 ( עוזר נ' מ"י , פ"ד לג (3) 606, 616):
"נאשם המעלה להגנתו גירסת
שקר הנדחית על ידי בית המשפט, המרשיעו על פי העובדות שהוכחו, אפילו לא פורטו בכתב האישום, לא יישמע בטענה כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה לומר את האמת. הדיון הפלילי אינו משחק, ועמדות הצדדים אינן עמדות במשחק, אשר ניתן לשנותן ולהזיזן כחיילים על לוח שח. קו ההגנה בו בוחר נאשם הוא ענין
רציני, על הסיכויים והסיכונים שבו. משבחר הנאשם בקו הגנה המכחיש לחלוטין כל מעשה קשר אין הוא יכול לטעון כי נמנעה ממנו הזדמנות סבירה להתגונן בכך כי קשר אמנם קשר, אך אין זה הקשר שבו הורשע".
לא זו בלבד, אלא שבעניננו לא היתה
התוודותו של המערער בפני הפסיכיאטר המחוזי משום חידוש, שהרי כבר הודה בפני החוקר והמדובב, ורק בעדותו בבית המשפט שינה את טעמו משיקוליו הוא.
5.
משדחינו את הבקשה לגביית ראיות נוספות נותר עלינו להידרש לענין העונש.
את מעשה הרצח ביצע המערער בלילה שבין 15.8.1981 ל16.8.1981-, בהיותו כבן 17 וחצי. את המנוח שהיה בגיל 50, רצח המערער בשלוש דקירות סכין בגבו. מאז הרצח ועד לגילוי המערער כרוצחו של המנוח חלפו כ14- שנה. פענוח זהותו של המערער כרוצחו של המנוח בא בעקבות טביעת אצבע שנמצאה בדירתו של המנוח, ואשר נמצאה מתאימה לטביעת אצבע שנלקחה מהמערער לאחר שנחקר בתלונה שהגישה אשתו נגדו על איומים ותקיפה. מאז שביצע את הרצח ועד למעצרו עבד המערער לפרנסתו במקום עבודה קבוע במכון הפתולוגי, נשא אשה ולו שני ילדים. אם כי בתקופה זו עבר עבירות של ניסיון לשימוש ברכב ללא רשות וגניבה מתוך רכב (בשנת 1983); עבירות של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית ותקיפה (בשנת 1992); וכן עבירות של איומים ותקיפה (בשנת 1994). שתי העבירות האחרונות ביצע המערער כלפי אשתו, והן העבירות שבשעת חקירתן נחשפה זהותו של המערער כרוצחו של המנוח.
6.
בגזר דינו הביא בית המשפט קמא
בשיקולי הענישה לקולא את גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע הרצח; וכי חלפו למעלה מ15- שנה מאז ביצוע העבירה ועד גזר הדין; וכי "מאז ביצוע העבירה ועד היום השכיל הנאשם להקים לו משפחה והינו מתפקד בצורה תקינה ומסודרת במקום עבודתו, תוך שהוא ממלא משימות קשות ביותר ובלתי נעימות למדי במכון הפתלוגי
באבו -כביר". לפיכך גזר בית המשפט קמא על המערער, "בתיק מיוחד ויוצא דופן זה אשר נסיבותיו נדירות ביותר במקומותינו", שבע שנות מאסר בפועל.
7.
בשעת ביצוע העבירה היה המערער עדיין קטין, אך כבר היה על סף הבגירות . מכאן שבשיקולי ענישתו של המערער, לקטינותו בזמן העבירה אין משקל רב לקולא. משקל רב יותר יש לייחס לעובדה, שמאז ביצוע מעשה הרצח ועד למעצרו של המערער חלפו קרוב לארבע-עשרה שנים. הזמן הרב שחלף עד למעצרו נעוץ, אמנם, אך ורק בהצלחתו של המערער לחמוק מן הדין כל אותן שנים. אך לחלוף הזמן, כשלעצמו, יש השפעה ממתנת. ואף שגם בתקופה הארוכה, בה חמק ממתן הדין על מעשהו הנורא, נזקפו לחובת המערער הרשעות בעבירות שונות, מעלות העובדות כי במהלכה עלה בידיו גם להשתלב במעגלי החיים הרגילים: הוא הקים משפחה, נקלט במקום עבודה קבוע ובעבודתו תיפקד באורח תקין. אך ההתחשבות בנסיבות מקלות אלו, חרף משקלן הרב, אינה יכולה להכריע את הכף. הלוא מנגד ניצב הערך החשוב של קדושת חיי האדם, שבאיזון השיקולים הנגדיים, לחומרה ולקולא, יש ליתן לו משקל מכריע. נראה לנו, כי לערך זה לא ניתן ביטוי נאות בתקופת המאסר שנגזרה על המערער על-ידי בית המשפט המחוזי. ומשמצאנו כי בית משפט המחוזי הקל עם המערער יתר על המידה, החלטנו לקבל את ערעור המדינה על קולת העונש ולדחות את ערעורו של המערער כנגד חומרתו.
8.
כמנהגנו, בהחמרת עונשו של המערער ננקוט בכלל לפיו אין ערכאת ערעור ממצה את הדין, וכן נביא בחשבון את ממצאיו של הפסיכיאטר המחוזי על מצבו הנפשי הלקוי של המערער.
לפיכך אנו מקבלים את ערעורה של המדינה, וגוזרים על המערער מאסר של 11 שנה, מהן תנוכה התקופה שמיום 23.7.1995 (הוא יום מעצרו של המערער) ועד ליום שחרורו, לאחר גזירת הדין, על פי ההחלטה מיום 26.7.1996, בה עוכב ביצוע גזר הדין עד למתן פסק דין בערעור.
בשולי פסק הדין נסב את תשומת לבם של שלטונות בית הסוהר לאמור בחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, ולטיפול לו זקוק המערער.
ניתן
היום, י"ד בשבט תשנ"ח (10.2.98)
ש ו פ ט
ש
ו פ ט
ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96053140.
D07