דנ"פ 971/98רונן בן שטרית נ. מדינת ישראל

1.המבקש הואשם בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ברצח המנוח ריימונד סמדג'ה. מעשה זה אירע כ - 15 שנה טרם הגשתו של כתב האישום. בפסק דינו הרשיע בית המשפט המחוזי בדעת רוב את המבקש בעבירה שיוחסה לו. עונשו נגזר למאסר בפועל של שבע שנים. הערעור התייחס הן להכרעת הדין והן לגזר הדין.

2.על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. המדינה ערערה על קולת העונש. יחד עם ערעורו הגיש המבקש "בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין". בהחלטתה מיום 26.7.96 קיבלה כב' השופטת דורנר את הבקשה וקבעה, כי לאור הנסיבות המיוחדות של המקרה והעובדה שהמבקש חי במשך 15 שנה חיים נורמטיביים, הרי שברור כי לא נשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור ויש, על כן, לקבל את הבקשה. ביצוע גזר הדין עוכב עד למתן פסק דין בערעור. בהחלטה נקבעו התנאים לשחרור המבקש וכן ניתן צו לעיכוב יציאתו מן הארץ.

3.ביום 6.1.98, ניתן פסק דין בערעור על הכרעת הדין (ע"פ 5314/96). ערעורו של המבקש נדחה. בית המשפט קבע, כי אכן התביעה הוכיחה את היסוד של היעדר קינטור בעבירת הרצח בה הואשם המבקש ועל כן בדין הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו. ההחלטה בעניין הערעורים על גזר הדין נדחתה עד לאחר קבלת חוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, אשר התבקש להתייחס למצבו הבריאותי העדכני של המבקש. במעמד ההחלטה האמורה בערעור, סירב בית משפט זה להיענות לבקשת המשיבה להורות על ביצוע גזר הדין מיידית, זאת על יסוד הנתונים שהיו בשעתו בפני הרכב השופטים וכן לאור הסמיכות הצפוייה במועד ההחלטה לעניין העונש.

4.ביום 10.2.98 ניתן פסק דין משלים בבית משפט זה. ערעורו של המבקש לעניין העונש - נדחה. בה בעת, קיבל בית המשפט את ערעורה של המשיבה. נקבע, כי בית המשפט המחוזי הקל עם המבקש יתר על המידה וכי מן הדין הוא להחמיר את העונש שהושת עליו. על כן נגזר על המבקש עונש של אחת עשרה שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו כאמור בפסק הדין. בית המשפט ציין בהחלטתו, את ממצאיו של הפסיכיאטר המחוזי בדבר מצבו הנפשי הלקוי של המבקש. המבקש נצטווה להתייצב לריצוי עונשו ביום 15.2.98.

5.המבקש הגיש עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה. במסגרת הבקשה, מונחת בפני הבקשה דנן, שעניינה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע פסק הדין בדבר מאסרו, עד להחלטה בבקשה לדיון נוסף. טוען המבקש, כי אין כל סכנה לציבור מאי ביצוע פסק הדין על אתר. כך, הן לאור היות המבקש משוחרר מזה שנה וחצי (במהלכה, לטענתו, לא ביצע כל עבירה והתייצב כנדרש לישיבות בית המשפט) והן לאור האמור בהחלטתה של כב' השופטת דורנר, לעניין עיכוב ביצוע גזר הדין של בית המשפט המחוזי, עד להחלטה בערעור. המבקש מדגיש בבקשתו את נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, בייחוד לאור משך הזמן שחלף מיום ביצוע המעשה ועד להגשת כתב האישום וכן הזמן שחלף למן הגשת כתב האישום ועד להכרעה בערעורים דנן וכן לאור מצבו הנפשי הקשה של המבקש, כאמור בחו"ד הפסיכיאטרית, והנזק הבלתי הפיך שיגרם לו, אם יבוצע פסק הדין טרם מיצוי כל ההליכים בעניינו.

6.המשיבה, בתגובתה, מתנגדת לעיכוב נוסף בביצוע פסק הדין. בתגובתה ציינה המשיבה את השתלשלות העניינים במקרה מיוחד זה ואת ההחלטות השונות שניתנו, הן במעצרו עד תום ההליכים, הן בבית המשפט המחוזי והן בערעור. כן מדגישה המבקשת את העובדה, כי במהלך היותו משוחרר, אושפז המבקש פעמיים - ביוזמתו - בבית חולים פסיכיאטרי. אשפוזים אלה הם שעמדו, לטענת המשיבה, ביסוד חוות דעתו המעודכנת של הפסיכיאטר המחוזי. בייחוד מדגישה המשיבה את מסקנתו של הפסיכיאטר המחוזי לעניין המשך דחיית קביעת עונשו של המבקש, לפיה:

"שחרורו מהמעצר, זמן קצר לאחר שהוגש ערעור לבית המשפט זה, הביאו באופן פרדוכסלי - למצב של אי וודאות באשר לתוצאות ערעורו ולחשש שיצטרך לחזור לכלא. מצב זה ... יצר לצד אופיו [של המבקש] חיכוכים בחיי משפחתו ואלה הוסיפו על החרדה שהייתה קיימת אצלו בלאו הכי...אני סבור, כי כל דחייה בקביעת העונש שיושת על המערער [המבקש] לא תסייע, בלשון המעטה, לבריאותו הנפשית".

על כן, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע - להידחות. תקנה 14 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד - 1984, קובעת, כי "הגשת עתירה לא תעכב ביצוע ההחלטה שעליה מבקשים דיון נוסף". אכן, המבקש הורשע ברצח בבית המשפט המחוזי. הרשעה זו באה לאחר עשור שנים ומחצה בהם היה המבקש חופשי מעולו של הדין. למרות הרשעתו בעבירה חמורה זו, עוכב ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו, עד להחלטה בערעור שהגיש. גם לאחר דחיית ערעורו, נדחה שוב מועד ריצוי העונש ל - 15.2.98. בנסיבות אלה, יש לקבוע, כי בכל האמור לגבי ההליכים הרגילים הנוהגים בדין, קרי, הכרעת הדין בערכאה הראשונה ופסק הדין בערעור, מיצה המבקש את ההליכים בעניינו. אמת, המבקש הגיש עתירה לקיים דיון נוסף. דא עקא, כי הליך מעין זה הינו יוצא דופן ונדיר. על כן, אין בכך, בדרך כלל, וכאמור בתקנה 14 האמורה לעיל, בכדי לעכב את ביצוע עונש המאסר (השווה: בג"ץ 513/85 נזאל נ' מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון , (טרם פורסם)). על כן, הרשעתו של המבקש - וגזר הדין שהושת עליו - עומדים בעינם, כל עוד בית המשפט העליון, בגדריו של דיון נוסף - אם ינתן (ומבלי להביע בעניין זה כל עמדה לגופו) - יחליט אחרת. (ראה: דנ"פ 4530/97 סולימאן אל עובייד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). כך הדבר, בייחוד לאור האמור בחוות דעתו של הפסיכיאטר המחוזי, כפי שעמדה לנגד עיניו של בית משפט זה, שעה שקבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 15.2.98. כעולה מחוות דעת זו, וכאמור בתגובת המשיבה, כל דחיה נוספת בקביעת עונשו של המבקש גורמת להחמרה - או לכל הפחות להיעדר שיפור - במצבו הנפשי הלקוי של המבקש. שיקול זה, כשהוא מצטרף לשיקולים האחרים שביסוד הבקשה, מניח דעתי, כי דין בקשה זו להידחות.

8.הוחלט, על כן, כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות. המבקש יתייצב לביצוע העונש שהושת עליו, לא יאוחר מיום א', 15.2.98 שעה 11:00 לפני הצהריים, כפי שנקבע בהחלטתו של בית משפט זה מיום 10.2.98.