כ"צ 17522-11-24 כ"צ 17522-11-24

בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 (להלן: חוק כפיית ציות), הובאה לעיוני החלטת בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין) מיום 7.11.2024 – שבה הורה בית הדין, בין היתר, על מאסרה של הנתבעת בתיק (אזורי ת"א) 965170/7 למשך ארבעה ימים עקב הפרת החלטות בית הדין.

הרקע להליך שלפניי

1.זוהי הפעם השלישית שבה מובא עניינה של הנתבעת לבית משפט זה בהליך לפי חוק כפיית ציות. כעולה מהחומרים שלפניי, הצדדים הם בני זוג לשעבר שמנהלים הליכים בבית הדין מזה מספר שנים, בפרט בנוגע למשמורת ולזמני השהות עם שני ילדיהם הקטינים, אשר מתגוררים עם הנתבעת (להלן: הקטינים). לאורך הדרך הפרה הנתבעת החלטות שונות של בית הדין בנוגע לקיום הקשר שבין התובע לקטינים, ובעקבות זאת הוטלו עליה סנקציות מכוח סעיף 7א לחוק כפיית ציות – אשר מקנה לבית הדין את הסמכויות שלפי סעיפים 7-6 לפקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הבזיון או הפקודה). כך, בעקבות אי-התייצבותה של הנתבעת לפגישות עם גורמי הרווחה בעיר מגוריה דאז (להלן: עיר א'), ובעקבות הימנעותה מליצור קשר עם האפוטרופא לדין שמונתה לקטינים (להלן: האפוטרופא), ביום 3.5.2023 הטיל עליה בית הדין קנס בסך 2,000 ש"ח עבור "כל שבוע נוסף שבו [הנתבעת – י"ע] תעמוד במצב של הפרת ההחלטות (פגישות עם שירותי הרווחה ועם האפוטרופא עד להגשת עמדתם)" (להלן: החלטת הקנס המתמשך). בשבועות העוקבים הטיל בית הדין על הנתבעת קנסות בסך כולל של 12,000 ש"ח, עקב המשך הפרת ההחלטות על ידה.

קנסות אלה אושררו על ידי כב' הנשיאה (בדימ') א' חיות, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק כפיית ציות (בש"פ 3381/23 פלוני נ' פלונית (29.10.2023) (להלן: בש"פ 3381/23); ולשלמות התמונה יוער כי בהחלטה זו בוטל קנס נוסף שהוטל על הנתבעת).

2.חרף זאת הוסיפה הנתבעת להפר את החלטות בית הדין. ביום 25.12.2023 – למעלה מחצי שנה לאחר החלטת הקנס המתמשך – נערך דיון שבמהלכו ציין בית הדין כי הנתבעת אינה מאפשרת לתובע לראות את הקטינים, וכי על פי הנמסר, היא לא יצרה קשר עם הרווחה ועם האפוטרופא מזה מספר חודשים. עוד הורה בית הדין לנתבעת למסור לו את כתובת מגוריה, אך היא סירבה מכל וכל. בתום הדיון הורה בית הדין על מאסרה של הנתבעת למשך 48 שעות (להלן: החלטת המאסר הראשונה).

3.החלטת המאסר הראשונה הובאה בו ביום לעיונו של כב' ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן, אשר הורה על עיכוב ביצוע המאסר עד להחלטה אחרת. בהמשך, ביום 6.3.2024 אשרר ממלא מקום הנשיא פוגלמן את החלטת המאסר הראשונה (בש"פ 9107/23 פלוני נ' פלונית (6.3.2024) (להלן: בש"פ 9107/23)), בניכוי פרק הזמן שאותו ריצתה הנתבעת עד לעיכוב ביצוע המאסר, ובכפוף לעיכוב ביצוע ההחלטה למשך שבועיים נוספים – שבמהלכם ניתנה לנתבעת האפשרות לפנות לבית הדין ככל שתסבור כי עמדה בהוראותיו באופן שמצדיק את ביטול המאסר.

4.ביום 20.3.2024 הוגשה לבית הדין פנייה מטעם לשכת הרווחה בעיר אחרת מזו שבה טופל עניינה של הנתבעת (להלן: עיר ב'), שבה צוין כי הנתבעת הגיעה ללשכה בעיר ב'. בהמשך אותו היום הורה בית הדין למשטרה לעצור את הנתבעת על מנת ליישם את החלטת המאסר הראשונה, והוסיף:

"חלפו 14 ימי הארכה שניתנו [לנתבעת – י"ע], והנ"ל לא הגישה כל בקשה לבית הדין. מה שכן הוגש ביום ה-14 הוא פניית שירותי הרווחה של [עיר ב' – י"ע], להודיע כי הנתבעת פנתה אליהם בענין חידוש הקשר עם האב, והם יפעלו בענין רק אם אין עו"ס אחר שמטפל בענין. כמובן, שפעולה זו הינה עוד אחד מתעלולי הנתבעת, כאשר היא יודעת היטב באיזו עיר נמצאים שירותי הרווחה המעורבים בתיק."

למחרת, ביום 21.3.2024, הוציא בית הדין צו הבאה לנתבעת ביחס לדיון הבא שנקבע לפי פקודת הבזיון, והורה לשירותי הרווחה להודיע אם לעמדתם יש להפנות את ההליך "לטיפול עו"ס לחוק נוער, אשר יבחן את האפשרויות העומדות לרשותו".

5.ביום 27.3.2024 הגישה הנתבעת לבית הדין בקשה לביטול המאסר, וציינה כי היא מסכימה לחידוש הקשר ואף התייצבה בלשכת הרווחה בעיר ב'. בהמשך אותו יום דחה בית הדין את בקשתה, בציינו כי אין זו הפעם הראשונה שבה הועבר עניינה של הנתבעת לעיר אחרת וכי אין לבית הדין אמון בדבריה. עוד צוין: "בשלב זה אף איננו יודעים האם אכן היא מתגוררת [בעיר ב' – י"ע], ואם כן – האם היא רק רשומה שם, או מתגוררת בפועל. והאם בכל עת היא תבחר מקום מגורים חדש כדי להעביר לשם את הטיפול מתחילתו?". בית הדין הוסיף כי "כל עוד לא קיבלנו הודעה אחרת מהרווחה [בעיר א'], התיק מתנהל שם בלבד"; וכי בית הדין "לא [י]קבל כל הודעה ובקשה נוספת" מהנתבעת עד שתציג את כתובת המגורים הקבועה שלה ושל הקטינים.

6.במקביל לכך הגישה הנתבעת הליך בבית הדין הרבני הגדול – אשר קבע ביום 2.5.2024 כי על מנת שהנתבעת תוכל להביא את הקטינים למפגשים ללא חשש, אין לעצרה ביום שייקבע על ידי לשכת הרווחה למפגש בין התובע לקטינים. ביום 5.5.2024 הודיעה עיריית עיר ב' לבית הדין הגדול כי הנתבעת והקטינים מתגוררים בתחומי העיר.

7.ביום 10.6.2024 הוגשה לבית הדין הודעה מטעם עובדת סוציאלית לסדרי דין, שממנה עלה כי הנתבעת והקטינים מתגוררים בעיר ב' וכי הקטינים מגיעים למסגרות חינוכיות בעיר א' (להלן: הודעת העו"סית). בהחלטה מיום 22.7.2024 ציין בית הדין כי שירותי הרווחה בעיר א' ביקשו להשתחרר מהטיפול בתיק, אך התובע מסרב להעברת המפגשים לעיר ב' ועומד על המשך קיום התהליך בעיר א'. בהחלטתו הורה בית הדין על מינוי מומחית בעניין חידוש הקשר עם הקטינים (להלן: המומחית), והורה לכל אחד מהצדדים ליצור עמה קשר תוך חמישה ימים. בית הדין הוסיף כי הקפאת צו המאסר "תישקל רק אם ניווכח בשיתוף פעולה אמיתי" מצד הנתבעת, וכי בהיעדר שיתוף פעולה יוטלו עליה "קנסות וצווים נוספים ומצטברים". עם זאת, בית הדין הבהיר כי לכשיימסר מקום הטיפול, הוא יוחרג מצו המאסר. כמו כן קבע בית הדין מועד ל"דיון המשך לפי פקודת בזיון בית המשפט" ליום 30.10.2024, והדגיש: "בשני הדיונים האחרונים בית הדין נתן לפנים משורת הדין אפשרות לבאי כח [הנתבעת – י"ע] להופיע במקומה. מובהר בזאת, כי לדיון הבא לא יורשה להיכנס אף אדם מטעמה ללא נוכחותה".

8.ביום 28.7.2024 עדכנה המומחית כי הנתבעת טרם פנתה אליה. בית הדין הורה לנתבעת להגיב לכך, אך היא לא הגישה התייחסות במועד שנקבע. ביום 4.8.2024 הגישה האפוטרופא בקשה לביטול מינויה, מן הטעם שהנתבעת לא אִפשרה לה לפגוש את הקטינים מאז שמונתה, למעלה משנתיים קודם לכן.

9.הנתבעת לא התייצבה לדיון שנקבע ליום 30.10.2024, ואף שבא-כוחה הגיע לאולם וביקש לטעון בשמה, בית הדין סירב לאפשר זאת. בהמשך לכך, ביום 7.11.2024 נתן בית הדין את ההחלטה נושא ההליך שלפניי – שבה ציין כי הנתבעת "ירדה למחתרת עם ילדיה, ומסרבת לכל שיתוף פעולה, ולו לשם מפגשים במרכז הקשר בלבד", וכי גם לאחר אשרור החלטת המאסר הראשונה לא עלה בידי המשטרה לאתרה. עוד ציין בית הדין: "אנו עדים להימנעות מערכת הגבייה לממש את החיובים שהוטלו על [הנתבעת – י"ע] לקופת המדינה, וזאת עקב העדר מידע על מקום הימצאה והעדר אפשרות למסירה כדין, ומסיבה זו אף לא מומש עד כה צו המאסר". עוד צוין כי הדיון מיום 30.10.2024 היה הדיון השביעי שאליו הנתבעת לא התייצבה מאז מתן צו המאסר, וכי בדיונים קודמים ניאות בית הדין, לפנים משורת הדין, לשמוע במקומה את באי-כוחה – "שהאחרון שבהם הוא המייצג הנוכחי (ה-12 במספר)". בית הדין הסביר כי הגם שככלל יש לקיים דיונים בבית הדין בנוכחות הצדדים, משבעל דין מסרב להופיע "ואין כל אפשרות להביאו בפני בית הדין מפני שהוא במחתרת" – אין מנוס מלפסוק בהיעדרו. עוד צוין כי השאלה אם לאפשר לבא-כוח לטעון במקום מרשו מסורה לשיקול דעת בית הדין, וכי הנתבעת ממילא לא הגישה בקשת רשות לערער על ההחלטה מיום 22.7.2024 (שבה נקבע כי לא יוּתר לבאי-כוחה לטעון ללא נוכחותה).

10.נוכח האמור הורה בית הדין על מאסרה של הנתבעת למשך ארבעה ימים נוספים. עוד ציין בית הדין כי מאז מתן החלטת הקנס המתמשך חלפו 77 שבועות, שבמהלכם חויבה הנתבעת בקנסות בסך כולל של 128,000 ש"ח. נוכח המשך הפרת ההחלטות, הטיל עליה בית הדין קנס נוסף בסך 26,000 ש"ח. כמו כן חייב בית הדין את הנתבעת בהוצאות לטובת אוצר המדינה ולטובת התובע, ונעתר לבקשת האפוטרופא לביטול מינויה.

טענות הצדדים והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני

11.בהחלטתי מיום 7.11.2024 הוריתי לצדדים וליועץ המשפטי לשיפוט הרבני (להלן: היועץ) להגיש התייחסויותיהם להחלטת בית הדין, והוספתי כי בשלב זה אין מקום לעכב את ביצוע הסנקציות. התובע פירט השגות שונות על התנהלות הנתבעת, והדגיש כי עקב התנהלותה הוא לא ראה את הקטינים מזה שנים ואין לו מידע על מצבם. היועץ, מצדו, סבר כי המאסר שהוטל על הנתבעת הוא מידתי וכי אין מקום להתערב בו. היועץ פירט את ההפרות מטעם הנתבעת שבגינן הוטל המאסר: אי-הבאת הקטינים למרכז הקשר; מניעת קשר ומפגשים של הקטינים עם האפוטרופא ועם המומחית; אי-שיתוף פעולה עם רשויות הרווחה; אי-הגעה לדיונים בבית הדין; וכן סירובה של הנתבעת למסור את כתובת מגוריה. באשר לקנס בסך 26,000 ש"ח הדגיש היועץ כי אין מדובר ב"קנס חדש", אלא רק ביישום החלטת הקנס המתמשך.

12.מנגד, הנתבעת סברה כי יש לבטל את המאסר. הנתבעת טענה כי התובע מצוי במצב נפשי קשה, שבעטיו הוא עלול להעמיד את הקטינים בסכנה, וכי סירובה למסור לבית הדין את כתובתה נובע מחששה שהכתובת תגיע בדרך-לא-דרך לידי התובע. לשיטת הנתבעת, "עונש המאסר שהושת עליה אין בו כדי להועיל, כי גם בעתיד האישה לא תעמיד בשום צורה ודרך את ילדיה בסכנה מפני מסוכנותו המוכחת של התובע". מכל מקום טענה הנתבעת כי אין לבית הדין צורך לדעת את כתובתה, שכן ניתן לקיים את המפגשים עם התובע במרכז קשר; ומכל מקום בית הדין יודע כעת את עיר מגוריה. לצד זאת, הנתבעת ציינה כי היא נכונה לאפשר את קיום המפגשים בין התובע לקטינים – ומכאן פנייתה לרשויות הרווחה בעיר ב' – ועל כן, נטען, שגה בית הדין בקבעו כי היא מפרה את החלטותיו. מכל מקום נטען כי הסנקציה שהוטלה על הנתבעת אינה עומדת בתנאים שהוגדרו בחוק כפיית ציות ואינה מידתית לגופה.

דיון והכרעה

13.לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים והיועץ, הגעתי למסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית הדין מיום 7.11.2024 על כל רכיביה.

14.סעיף 7א לחוק כפיית ציות מקנה, כאמור, לבתי דין דתיים את הסמכויות שלפי סעיפים 7-6 לפקודת הבזיון. לאורך השנים עשו בתי הדין שימוש בסמכויות אלו, בין היתר, על מנת להביא לקיום החלטות שהופרו בענייני משמורת או זמני שהות. בדרך כלל נעשה לשם כך שימוש בסעיף 6 לפקודה, שמסמיך את בית הדין להטיל קנס או מאסר בכפוף לתנאים מסוימים; כך למשל, סעיף 6(2) מתנה את הטלת הסנקציה בקיום דיון בנוכחות הממרה ("לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא אם כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או, כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית המשפט בצו תפיסה [...]").

הנתבעת פירטה טענות שונות בדבר אי-קיום התנאים שבסעיף 6 לפקודה. אולם, כעולה מהחלטת בית הדין, המאסר נושא ההליך שלפניי הוטל מכוח סעיף 7 לפקודה, אשר עוסק במצב דברים שונה בתכלית. בית הדין הפנה במפורש לסעיף 7(1) רישא לפקודה במסגרת החלטתו מיום 7.11.2024 (בעמ' 5), ואביאו להלן כלשונו:

ירידה לנכסים

7.(1) מי שהאשימוהו בהמראה ואי אפשר למצוא אותו בתוך תחומי שפוטו של כל בית משפט בישראל, יכול בית המשפט ליתן צו המטיל קנס או מאסר ככל אשר ימצא לצודק, או לצוות שינתן כתב ירידה לנכסיו, ואותו כתב ירידה לנכסים ישעבד את נכסי המקרקעים שלו באותו אופן ובאותו שעור מכל הבחינות כדין צו ירידה לנכסים במשפט אזרחי.

15.מעיון בפסיקה עולה כי סעיף 7 לפקודה הופעל בעיקר לגבי ממרים ששהו מחוץ לתחומי המדינה (ראו, למשל: ה"מ 90/76 ליפובסקי נ' ליפובסקי, פ"ד ל(2) 586, 587 (1976); בג"ץ 488/88 דואר נ' דואר, פ"ד מב(4) 453, 458-457 (1989) (להלן: עניין דואר)). עם זאת, לשון הסעיף אינה כוללת מניעה מפורשת להחלתו על ממרה שנמצא בשטח ישראל, ושלמרות זאת לא ניתן לאתרו (וכך גם בלשונו המחייבת באנגלית: "the person alleged to be in disobedience cannot be found within the jurisdiction of any court […]") (וראו: סק"כ (ארצי) 40815-07-13 חברת נמל אשדוד בע"מ – הסתדרות העובדים הכללית החדשה, פסקה 5 (11.5.2018) (להלן: עניין נמל אשדוד); משה קשת ביזיון בית משפט: דיני אכיפת צווים שיפוטיים 204 (מהדורה שנייה 2021) (להלן: קשת)).

16.בהתקיים הדרישות העובדתיות שבסעיף 7(1) לפקודה, אין צורך לקיים דיון בנוכחות הממרה טרם הטלת הסנקציה – ולמעשה דומה כי תחולת הסעיף מותנית מלכתחילה בהיעדר יכולת לקיים דיון כאמור. ואכן, בפסיקה הובהר כי "הסעיפים 6 ו-7, לפי פשוטם, אינם תלויים זה בזה. סעיף 6 דורש את הזמנת האדם בטרם יוקנס או ייאסר, ואילו סעיף 7 – להבדיל – אינו כולל דרישה כזאת" (ע"א 534/73 טננהולץ (כהן) נ' כהן, פ"ד כח(2) 490, 492 (1974)). ובמילים אחרות: "טבעי הדבר, שכאשר המדובר באדם שאין ידו של בית-המשפט יכולה להשיגו כדי להביאו לפניו, אין לדרוש שינהגו באותה דרך הנדרשת בסעיף 6 (היינו, שיש צורך שיבוא הנתבע לפני בית-המשפט) כי אחרת – מה הועילו חכמים בתקנתם" (שם, בעמ' 493).

מטעם זה בלבד ניתן לדחות את טענות הנתבעת בעניין תנאי סעיף 6 לפקודה, ובפרט בעניין אי-קיום דיון בנוכחותה או בנוכחות בא-כוחה. כאמור, לאחר ניסיונות מרובים לאתרה קבע בית הדין כי הנתבעת "ירדה למחתרת" וכי בית הדין, רשויות הרווחה וכן רשויות האכיפה אינם יודעים את מיקומה. בהקשר זה הוסיף היועץ כי המרכז לגביית קנסות וההוצאה לפועל אינם יכולים להמציא לנתבעת הודעות ולגבות את הקנסות וההוצאות שהוטלו עליה; וכי לא ניתן לממש את צווי ההבאה והמאסר שהוצאו כלפיה מכיוון שהמשטרה אינה יודעת את כתובת מגוריה (פסקה 17 להתייחסות היועץ).

אם כן, בנסיבות החריגות של המקרה דנן, ומשהנתבעת לא העלתה בהתייחסותה טענות בנוגע לסעיף 7 לפקודה, איני רואה מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין כי לא ניתן לאתר את הנתבעת "בתוך תחומי שפוטו של כל בית משפט בישראל" (כלשון סעיף 7(1) לפקודת הבזיון). לפיכך לא עלה בידי הנתבעת להראות פגם בנתיב הדיוני שבו צעד בית הדין בהחלטתו מיום 7.11.2024.

17.טענה נוספת שבפי הנתבעת היא כי יש לבטל את הסנקציות שהוטלו עליה מכיוון שבית הדין שלל את זכות הטיעון שלה ואת זכותה לייצוג. זאת, עקב ההחלטה שלא לקבל מסמכים נוספים מטעמה עד שתמסור את כתובת מגוריה, ועקב סירובו של בית הדין לאפשר לבא-כוחה לטעון בדיון האחרון. אין בידי לקבל טענות אלו. כמפורט לעיל, בית הדין הבהיר לנתבעת מבעוד מועד, ביום 22.7.2024, כי עליה להתייצב בעצמה לדיון שנקבע לפי פקודת הבזיון ליום 30.10.2024, וכי בא-כוחה לא יורשה לטעון בהיעדרה. לפיכך, ועל אף החלטת בית הדין שלא לקבל מהנתבעת מסמכים בכתב עד למסירת כתובתה – החלטה שבית משפט זה אינו האכסניה להשגה עליה – היה ביכולתה של הנתבעת לממש את זכות הטיעון שלה בעל פה, במהלך הדיון שנקבע בבית הדין. הנתבעת החליטה מסיבותיה שלא להתייצב לדיון, ובהקשר זה אין לה להלין אלא על עצמה.

18.אף אין בידי לקבל את הטענה שבית הדין שלל מהנתבעת את זכותה לייצוג באופן שמצדיק את ביטול המאסר. מבלי לקבוע מסמרות בטענה העקרונית שהעלתה הנתבעת, אדגיש כי היא נמנעה מלהגיש הליך ערעורי על ההחלטה מיום 22.7.2024, אף שהיה בידה סיפק לעשות כן טרם הדיון ביום 30.10.2024. חלף זאת בחרה הנתבעת להתעלם מהחלטת בית הדין, לשלוח את בא-כוחה לדיון לבדו, ולפרט את השגותיה רק בדיעבד, משתוצאת הדיון לא הייתה לשביעות רצונה. בנסיבות אלו סבורני כי אין מקום להתיר לנתבעת להעלות את השגותיה על ההחלטה מיום 22.7.2024 לראשונה בבית משפט זה, כמעין מסלול עוקף להליך ערעורי.

טענה נוספת של הנתבעת היא כי הסנקציות המנויות בפקודה הן חלופיות ולא ניתן להטילן במצטבר. אולם, בפסיקה הובהר לא אחת שניתן להפעיל את האמצעים השונים שבפקודה לחלופין או במצטבר (בש"א 214/89 גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(2) 89, 93-92 (1989); בש"פ 701/18 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (11.2.2018)).

19.שאלה אחרת היא אם הסנקציות שהטיל בית הדין הן מידתיות ומוצדקות לגופן – ואקדים אחרית לראשית ואציין כי לא מצאתי עילה להתערבות באיזו מהסנקציות שהטיל בית הדין ביום 7.11.2024.

20.בעבר נפסק כי בעת הפעלתה של פקודת הבזיון – בין סעיף 6 ובין סעיף 7 – יש לבחור באמצעי מידתי שלא יפגע בממרה יתר על המידה (בש"פ 9107/23, בפסקה 11 והאסמכתאות שם; עניין דואר, בעמ' 459; ע"פ 58/86 ריין נ' fuji electronics mfg, פ"ד מב(1) 86, 88 (1988)). זאת, על רקע ההבנה שהליכים לפי פקודת הבזיון אינם מנגנון ענישה, אלא הם "בעלי תכלית אכיפתית ונועדו להביא לכך שצווים שיפוטיים יוצאו מן הכוח אל הפועל" (בש"פ 5950/18 פלונית נ' פלוני, פסקה 12 (12.9.2018)).

[במאמר מוסגר: בעבר הובעה עמדה שלפיה סעיפים 6 ו-7 לפקודה מבוססים על רציונלים שונים זה מזה – כך שסנקציה לפי סעיף 6 נועדה להביא לקיום ההחלטה השיפוטית שהופרה, ומנגד סעיף 7 נועד אך להביא להתייצבות הממרה בפני בית המשפט לשם קיום דיון (עניין נמל אשדוד, בפסקה 5; קשת, בעמ' 204-201). לצד זאת ניכרות בפסיקה התייחסויות לסעיף 7 כבעל תכלית דומה לזו של סעיף 6 (ראו למשל: עניין דואר, בעמ' 458; ה"מ 280/57 חכמוב נ' שמידט, פ"ד יב 59, 70 (1958)). איני רואה צורך להכריע בשאלה זו כעת, שכן נוכח התנהלות הנתבעת סבורני כי הסנקציות שהוטלו עליה מוצדקות בראי שתי התכליות הללו.]

21.כהערה מקדמית אציין כי אין בידי לקבל את עמדת הנתבעת שלפיה הליכי הבזיון שמתנהלים בעניינה מזה למעלה משנה וחצי, נועדו אך להביא ליצירת קשר ראשוני בינה ובין גורמי הרווחה – ובמילותיה, כי הליכי הבזיון "עניינם עצם יצירת הקשר עם שירותי הרווחה, כש[ב]תיבה 'קשר' הכוונה היא לקיום פגישה עם נציגי שירותי הרווחה".

כפי שפורט לעיל, כבר בהחלטת הקנס המתמשך מיום 8.5.2023 התייחס בית הדין הן לסירובה של הנתבעת לשתף פעולה עם גורמי הרווחה, הן לאי-יצירת הקשר עם האפוטרופא. בהמשך הצטרפו הפרות נוספות שעליהן התריע בית הדין: סירובה של הנתבעת למסור את כתובתה; סירובה להיפגש עם המומחית; אי-התייצבותה לכמה וכמה דיונים בבית הדין; וכן סירובה לשלם את הקנסות שהוטלו עליה ולהתייצב לריצוי עונש המאסר שאושרר בבש"פ 9107/23. על כן, גם אם הייתי מקבל לצורך הדיון את הטענה שהנתבעת קיימה את ההחלטות לגבי יצירת קשר עם גורמי הרווחה – אף שבית הדין קבע במפורש שלא כך הדבר – לא היה בכך בלבד כדי להצדיק את ביטול הסנקציות.

22.לגופו של עניין טענה הנתבעת כי היא קיימה את החלטות בית הדין בכך ש"יצרה קשר ונפגשו היא והילדים הן [ב]מחלקת שירותי הרווחה [בעיר א' – י"ע] והן עם מחלקת שירותי הרווחה [בעיר ב' – י"ע]". לטענתה, היא פנתה בפברואר 2024 ללשכת הרווחה בעיר א' יחד עם הקטינים, אך "משיחה עם שירותי הרווחה עלה כי עליה לפנות אל שירותי הרווחה בעיר מגוריה [בעיר ב']" – ומכאן שהיא אינה אשמה באי-קיום המפגשים עם התובע, אלא בית הדין הוא שממאן ליתן הוראה בדבר קיום המפגשים בעיר ב'.

אולם, אף אם אקבל את גרסתה העובדתית של הנתבעת בדבר ההנחיה שקיבלה מהלשכה בעיר א', אדגיש כי בית הדין הורה זה מכבר שעניינם של הצדדים ינוהל בלשכת הרווחה בעיר א', ולא מצא מקום לשנות מהחלטתו זו עד כה. הנתבעת נדרשת אפוא לקיים את הנחיות בית הדין ככתבן, וככל שהתעורר קושי ביישומן היה ביכולתה להתייצב בפני בית הדין ולבקש הוראות מתאימות.

23.זאת ועוד: כפי שצוין בפסקה בהקשר דומה (בהליך שעסק בהפרת צו מניעה שיפוטי): "אפילו נעשו האקטים המפרים נושא ההליך בתום-לב ומתוך אמונה כנה שמעשים אלה אינם ממרים את הצו, אין טעם שלא לכפות על הממרה את ביצועו של צו-המניעה בעתיד, לאחר שהובהר לו במסגרת אותו הליך כי מעשיו אינם עולים בקנה אחד עם צו-המניעה" (ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ נ' שמעוני, פ"ד נא(1) 661, 669 (1997); וראו גם: שם, בעמ' 672-671; ע"פ 1914/99 קייזר נ' פוקס (14.7.1999)). משכך, אף אם הנתבעת סברה בעבר שדי ביצירת קשר ראשוני עם שירותי הרווחה – או שדי בשיתוף פעולה עם הלשכה בעיר ב' – בית הדין הבהיר לה זה מכבר שהתנהלותה אינה עולה בקנה אחד עם הוראותיו.

בנסיבות אלו, לא שוכנעתי בקיומה של הצדקה לביטול הסנקציות עקב יצירת הקשר של הנתבעת עם לשכת הרווחה בעיר ב'. טענות הנתבעת בהקשר זה, ובפרט טענתה כי היה על בית הדין לדחות את עמדת התובע ולהורות על קיום המפגשים בעיר ב' – הן למעשה ניסיונות להשיג בעקיפין על סירובו של בית הדין לשחרר את הלשכה בעיר א' מהטיפול בתיק. טענות ערעוריות מעין אלו אין מקומן בהליך שלפניי, ואין בהן כדי להצדיק את ביטול הסנקציות שהוטלו על הנתבעת עקב הפרת החלטות בית הדין.

24.למען הסר ספק אבהיר שהודעת העו"סית מיום 10.6.2024, שאליה הפנתה הנתבעת כתימוכין לשיתוף הפעולה שלה עם הרווחה, אינה מעלה ואינה מורידה מהמסקנה שאליה הגעתי. מעיון בהודעה עולה כי היא הוגשה בהמשך להנחיית בית הדין לבחון ייזום הליך לפי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960. בהתאם, ההודעה ממוקדת במצבם של הקטינים ובאינדיקציות לסיכון כלפיהם, ואין בה התייחסות מהותית לתובע או להיתכנות לחידוש הקשר שלו עם הקטינים. על כן, לא שוכנעתי כי יש בהתפתחות זו כדי להשליך על השאלה אם הנתבעת מקיימת את ההחלטות שבגינן הוטלו עליה הסנקציות, ואשר ניתנו בזיקה לקיום הקשר והמפגשים בין הקטינים לתובע.

25.טענות הנתבעת בנוגע למסירת כתובתה נדונו ונדחו במסגרת בש"פ 9107/23 (בפסקה 13), ולא שוכנעתי כי עלה בידה להראות הצדקה לסטות מהאמור שם. הטענות בדבר פגיעה בטובת הקטינים עקב המאסר, הועלו בעלמא וללא תימוכין מתאימים (השוו: עניין דואר, בעמ' 460-459); ובהקשר זה אציין כי מהתייחסות היועץ בבש"פ 9107/23 עולה שבית הדין כבר נתן דעתו לשאלה מי יטפל בקטינים בזמן שהותה של הנתבעת במאסר (בש"פ 9107/23, בפסקה 9).

26.באשר לקנס שהטיל בית הדין: אמנם, עד כה הוטלו על הנתבעת קנסות בסכום לא מבוטל, אך התייחסותה לא כללה תימוכין לנסיבות כלכליות או אישיות שהיו עשויות להצדיק את הפחתת הקנס שהוטל ביום 7.11.2024 (ראו והשוו: בש"פ 3381/23, פסקה 27). זאת ועוד: כעולה מהחלטות בית הדין ומעמדת היועץ, הנתבעת טרם שילמה ולו חלק מסכומי הקנסות שבהם חויבה לאורך הדרך, וגם בכך יש כדי לתמוך בהותרת הסנקציה על כנה (השוו: בש"פ 1478/20 פלוני נ' בית הדין הרבני, פסקה 53 (5.5.2020)).

הנתבעת הוסיפה וטענה כי משבית הדין "סופר בהחלטותיו כביכול שבועות עברו", הרי שהקנס הוטל עליה כעונש על הפרות עבר, ולא במטרה להביא לציות עתידי. לא מצאתי ממש בטענה זו. בית הדין הבהיר לאורך כל הדרך כי מטרת הסנקציות היא להביא לקיום החלטותיו בדבר הקשר בין התובע לקטינים, וכי הנתבעת תיקנס עבור כל שבוע שבו תימנע מלקיים את ההחלטות. החלטת הקנס המתמשך אושררה, כאמור, בבש"פ 3381/23, ולא מצאתי הצדקה לסטות כעת מהמסקנות שנקבעו באותו הליך.

בנסיבות אלו, לא שוכנעתי כי עלה בידי הנתבעת להראות שסנקציות המאסר והקנס שהוטלו עליה אינן מידתיות. מכל מקום אדגיש כי גם כעת נתונה לנתבעת האפשרות להתייצב בפני בית הדין, ולהציג בפניו הצדקות להפחתת הסנקציות או לביטולן – וביכולתו של בית הדין לפעול בהקשר זה כפי שיראה לנכון.

27.בשולי הדברים אציין כי אף שההליך שלפניי ממוקד בהחלטת בית הדין מיום 7.11.2024, הנתבעת פירטה השגות גם על חיובים נוספים שהטיל עליה בית הדין כהוצאות לטובת התובע או לטובת אוצר המדינה. הנתבעת סברה כי יש לראות בחיובים אלו כקנסות שהוטלו לפי פקודת הבזיון, ומכאן שבית משפט זה מוסמך להפחיתם או לבטלם. אולם, לאחר עיון בהחלטות בית הדין שאליהן הפנתה הנתבעת, לא מצאתי בסיס לטענתה הלאקונית כי מדובר במעין קנסות-במסווה (ראו והשוו, בין היתר: בש"פ 5431/24 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פסקה 6 (27.8.2024); בש"פ 2564/24 פלוני נ' פלונית, פסקה 7 (15.5.2024); בש"פ 4267/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (10.8.2021); בש"פ 380/19 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פסקה 4 (4.2.2019); בש"פ 5133/13 סיני נ' סופר פוש (מערכות שיווק) בע"מ, פסקה 3 (24.7.2013)). משכך, אין מקום להידרש בהליך דנן להוצאות שבהן חויבה הנתבעת.

28.כפי שהובהר בהחלטות קודמות בעניינה של הנתבעת, השגותיה על אופן ניהול ההליך בבית הדין ועל החלטות דיוניות ומהותיות שניתנו במסגרתו, אינן רלוונטיות להליך שלפניי ואין מקום להידרש להן – והוא הדין ביחס לבקשתה להעברת ההליך למותב אחר בבית הדין (בש"פ 9107/23, בפסקה 18; בש"פ 3381/23, בפסקה 29).

29.מספר הערות לפני סיום: כפי העולה מהאמור בבש"פ 3381/23, החלטת הקנס המתמשך – שניתנה במאי 2023 – התמקדה בשני ראשים עיקריים של הפרות: אי-קיום מפגשים עם שירותי הרווחה, וסירובה של הנתבעת להיפגש עם האפוטרופא. בית הדין בחר, כאמור, להמשיך ולקנוס את הנתבעת מכוח החלטה זו במשך חודשים רבים, אך בינתיים חלו שינויי נסיבות משמעותיים בהליך: הנתבעת הפרה החלטות נוספות שנתן בית הדין (כגון בסוגיית הכתובת והפגישה עם המומחית), ומנגד, ביום 7.11.2024 התייתר אחד משני ראשיה של החלטת הקנס המתמשך – שכן חוסר שיתוף הפעולה המתמשך של הנתבעת הוביל, למרבה הצער, לביטול מינויה של האפוטרופא.

בשים לב להתנהלותה של הנתבעת כמכלול – ובפרט ביחס לראש הנותר של החלטת הקנס המתמשך, שעניינו בקשר עם גורמי הרווחה – ביטול מינוי האפוטרופא אינו מצדיק כשלעצמו הפחתה או ביטול של הסנקציות שהוטלו על הנתבעת ביום 7.11.2024. עם זאת, נוכח חלוף הזמן ושינוי הנסיבות, ראוי כי בית הדין ישקול מתן החלטה חדשה, עצמאית ומעודכנת לפי פקודת הבזיון – ככל שיתעורר בכך צורך – חלף המשך הטלת קנסות מכוח החלטה שניתנה לפני למעלה משנה וחצי.

30.כמו כן, משההליך שלפניי ממוקד בהחלטה מיום 7.11.2024 בלבד, אין צורך להכריע במחלוקת שהתגלעה בין הנתבעת ליועץ בשאלה אם כל הפעלה של החלטת הקנס המתמשך טעונה הודעה נפרדת לבית משפט זה. אולם, מצאתי לנכון לציין כי התייחסות הנתבעת הכילה צילומים מהחלטות בית הדין בדבר יישום הקנס המתמשך, שבחלקן הורה בית הדין במפורש על מתן הודעה לבית משפט זה (ראו למשל: בעמ' 35 ו-37 להתייחסות הנתבעת). חרף זאת, הודעות כאמור לא הוגשו – ומן הראוי כי הנושא יחודד בקרב הגורמים הרלוונטיים בבית הדין.

31.לבסוף אציין כי לא ניתן שלא לתמוה כיצד עלה בידה של הנתבעת לחמוק מרשויות אכיפת החוק במדינה במשך חודשים ארוכים, אף שמזה זמן קיים מידע על עיר מגוריה ועל מסגרות הלימוד של הקטינים. מן הראוי כי הגורמים הרלוונטיים ברשויות האכיפה ייתנו דעתם לנושא, אך בשלב זה לא נותר אלא להצטרף לדברי ההרכב בבית הדין בהחלטתו מיום 7.11.2024 (בעמ' 3): "אנו תקוה כי עניינים אלו יבואו על פתרונם, ומוטב באופן כזה שייתר את ביצועם. אך כל עוד סרבנות [הנתבעת – י"ע] נמשכת, יש להמשיך ולנקוט בכל האמצעים האפשריים".

32.סוף דבר: החלטת בית הדין מיום 7.11.2024 תעמוד בעינה.