מ"ח 10897/08 יוסף נוף נ. מדינת ישראל

1.

בית המשפט המחוזי בתל-אביב הרשיע את המבקש בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום ובריחה ממשמורת חוקית. הרשעתו של המערער התבססה על מעשים

– שאין להגדירם אלא כמזעזעים – אותם ביצע במתלוננת אותה פגש בסמוך לבית החולים תל-השומר. המתלוננת, עובדת סוציאלית במקצועה, נשואה ואם לשניים, סבלה ממחלת מאניה-דפרסיה ונזקקה לטיפול פסיכיאטרי, בעקבות אירוע תקיפה שעברה במסגרת עבודתה. בשל מצבה הנפשי, היא הייתה מאושפזת באותו זמן במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים, ובעקבות הטבה מסוימת שחלה במצבה, הותר לה לצאת ולטייל באזור הסמוך לבית החולים, שם פגשה במבקש לראשונה (להלן: הפגישה המקדימה). במהלך הפגישה המקדימה טען המבקש בפני המתלוננת, כי הוא מחפש מזכירה, ובהמשך נדברו השניים לשוב ולהיפגש.

2.

לפגישתם הגיע המבקש במכונית בה נהג אדם אותו הציג כחברו ושותפו לעבודה. השניים הסיעו את המתלוננת לדירה ברמת-גן, וכאשר הגיעו לשם, טען המבקש כי הדירה בשיפוצים ועל כן נשלח תחילה את חברו כדי "לבדוק שאין בדירה פועלים". בהמשך, עלה המבקש עם המתלוננת לדירה, ולאחר שיחה קצרה – בה הודיע למתלוננת כי התקבלה לעבודה – הוא נעל את הדלת, דחף את המתלוננת לעבר המיטה, ביצע בה מעשה סדום, החדיר בכוח את איבר מינו לפיה ואנס אותה בכך שהחדיר את איבר מינו לאיבר מינה בלא הסכמתה ותוך שימוש בכוח. כתוצאה מהאירוע, נחבלה המתלוננת בגופה ובנפשה. בין היתר, נגרמו לה דימומים בפי-הטבעת ובשפה התחתונה של הפה, בפטמות, וכן פצעי שפשוף בעכוז ובגפיים. מצבה הנפשי הדרדר באופן משמעותי, כך שאשפוזה במחלקה הפסיכיאטרית הוארך ולאחר מכן היא הופנתה להוסטל. כאמור, בנוסף להרשעתו בעבירות המין, הורשע המבקש גם בעבירה של ניסיון לבריחה ממשמורת חוקית, לאחר שבמהלך חקירתו ובהיותו עצור, נמלט מחדר החקירות.

3.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי התבסס, בעיקרו, על עדותה של המתלוננת – אותה מצא עקבית ומהימנה. בקביעת מהימנותה התייחס בית המשפט למצבה המיוחד, ואף עמד על שורה של חיזוקים ראייתיים שנמצאו לגרסתה, לרבות מצבה הנפשי והגופני הירוד כאשר חזרה מפגישתה השנייה עם המבקש לביתה חולים; חוות דעת פתולוגית שהעידה על חבלות שונות שנמצאו בגופה ובאיבריה האינטימיים; ובגדיה הקרועים של המתלוננת. בניגוד לכך סבר בית המשפט המחוזי כי גרסתו של המבקש – לפיה המתלוננת יצרה עמו קשר בעקבות מודעת היכרות שפרסם בעיתון, וסיפרה לו כי היא מעוניינת בקשר כדי לגוון את חייה ולספק לעצמה הכנסה כספית נוספת; כי הסכימה לקיים יחסי מין בשלישייה; כי הוא והמתלוננת קיימו יחסי מין בהסכמה מלאה; וכי מיד לאחר סיום האקט המיני דרשה ממנו המתלוננת תשלום – אינה מהימנה בעליל, ואינה עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות בתיק. את מסקנותיו בעניין זה סיכם אב בית-הדין כך:

"לי אין שום ספקות לקבוע – לא רק על סמך עדות המתלוננת לבדה, אלא גם בעימותה עם עדות [המבקש], וגם על סמך ראיות הלוואי האחרות, והמארג הראייתי בכללו – שהמתלוננת היא מהימנה; אמינה, דוברת אמת. ואילו [המבקש] הוא שקרן, שתכנן בקפידה את מעשיו, ואת שקריו בהתאם. לדעתי, ברור לחלוטין על-פי כלל הראיות, שהמתלוננת, מבחינת הרקע שלה, מצבה הנפשי והרפואי, תוכניותיה ורצונה, הלכה להיפגש בענייני עבודה, ולא העלתה כלל בדעתה, ולא רצתה, בפגישה לקיום יחסי מין. לעומתה, אני מוכן להניח שה[מבקש] מלכתחילה, על-פי מחשבתו, וכוונתו הנסתרת, תכנן להביא את המתלוננת לדירה לשם קיום יחסי-מין עימה, מבלי שגילה לה כמובן את כוונתו" (עמ' 113 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

בעקבות הרשעתו נדון המבקש בגין עבירות המין ל-12 שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי. על הימלטותו ממשמורת חוקית, הוא נדון לשנת מאסר על-תנאי.

4.

המבקש הביא את השגותיו כנגד הכרעת הדין בפני בית משפט זה, ובהמשך, הוא הגיש שתי בקשות להגשת ראיות נוספות בערעור: עדותו של אלכסיי ספונוב (להלן: אלכסיי), צבעי ששהה בדירה במהלך האירוע; ופלטי שיחות נכנסות ויוצאות ממכשירי הטלפון של המתלוננת ושלו, אשר לטענת המבקש היה בהם כדי להוכיח כי המתלוננת עמדה איתו בקשר טלפוני עוד לפני הפגישה המקדימה. בקשה זו התקבלה באופן חלקי, באופן זה, שחלקה המתייחס להודעתו של אלכסיי נדחה; אולם בד בבד הורה בית משפט זה (כב' הנשיא דאז ברק והשופטים אנגלרד ופרוקצ'יה) לחברות "בזק" ו"סלקום" למסור את פלטי השיחות הנכנסות לטלפונים של המבקש ופלטי השיחות היוצאות מהטלפון הסלולארי של המתלוננת. עוד הורה בית משפט זה, על החזרת הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שזה יבחן את הראיה הנוספת ויקבע אם יש בה כדי לשנות מהכרעת הדין (נספחים י' וי"א לתגובת המשיבה). בהמשך, לאחר שמפלטי השיחות התברר כי לא בוצעו כל שיחות טלפון בין המתלוננת למבקש עובר לפגישה המקדימה ביניהם, קבע בית המשפט המחוזי כי אין עילה לשינוי בהכרעת הדין, יתרה מכך, נקבע כי הראיות הנוספות מהוות תמיכה נוספת לעדותה של המתלוננת. נוכח כל אלה נדחה הערעור שהגיש המבקש לבית משפט זה (ע"פ 5033/00 נוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.05)). נקבע, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי היה ער למצבה הנפשי של המתלוננת והתחשב בנתון זה באופן מלא בבואו להעריך את עדותה; לאור מהימנות גרסתה של המתלוננת ומערכת החיזוקים שנמצאה לעדותה אין עילה להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין המשקל שניתן לעדות זו (פסקה 6 לפסק הדין); וכי זהו גם מצב הדברים באשר לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה את מעשיו ביצע המבקש במתלוננת בניגוד להסכמתה, ותוך שימוש בכוח (פסקה 11 לפסק הדין).

לשם שלמות התמונה אציין, כי המבקש הגיש שתי בקשות למשפט חוזר. האחת, נמחקה משום שבמועד הגשתה היה ערעורו של המבקש תלוי ועומד בפני בית משפט זה; והשנייה נמחקה לבקשתו. בנוסף לאלה, ובמקביל לחלק מן ההליכים שתוארו לעיל, הגיש המבקש לא פחות משלוש עתירות לבית משפט זה. בראשונה, הוא עתר להקמתה של וועדת חקירה בענייננו; בשנייה, ביקש להורות על עריכת בדיקת פוליגרף שתוצאותיה תחייבנה את המדינה; ובשלישית, שב על בקשתו בעניין הפוליגרף, עליה הוסיף בקשה להורות על עריכת זריקת אמת והיפנוזה שתוצאותיהן תחייבנה את הצדדים. העתירות כולן נדחו על הסף (בג"צ 5741/01 נוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, (23.7.2001); בג"צ 4899/04 נוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.11.04); בג"צ 9211/06 נוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.1.2007)).

5.

הבקשה שלפני היא, אפוא, בקשתו השלישית במספר של המבקש למשפט חוזר. בגדרי הבקשה הוא טוען, כי הייצוג המשפטי שניתן לו במסגרת ההליך בפני בית משפט קמא – היה לקוי, הואיל ובפני בית המשפט המחוזי לא הוצגה מלוא התשתית העובדתית הצריכה לעניין, ובכלל זה עדותן של שתיים מעובדות משרדו שהיו יכולות לשמש לו עדות אליבי, ולהוכיח כי הפגישה המקדימה בינו לבין המתלוננת לא התקיימה. המבקש מוסיף וטוען, כי ייצוגו בבית המשפט המחוזי היה פגום גם משום שבא-כוחו נמנע מלבקש עיכוב הליכים לשם איתורו של אלכסיי, שהיה עד ראייה לאירוע בדירה ובינתיים הלך לעולמו. עוד הוא טוען לקיומן של ראיות שהיו בידי המדינה ולא הוצגו לבית המשפט המחוזי, ובכללן אמרות של המתלוננת בהן טענה כי הותקפה על ידי מאות גברים; ומסמכים רפואיים המעידים על כך שלמתלוננת לא נגרמה פגיעה גופנית, וכי היה לה עבר פסיכיאטרי עוד קודם לאירוע התקיפה שעברה במסגרת עבודתה. בהמשך, שב ומעלה המבקש טענות העוסקות בממצאי העובדה ומהימנות שנקבעו בידי בית המשפט המחוזי, ובין היתר נטען, כי לאור מצבה הנפשי של המתלוננת וטענותיה בדבר תקיפות קודמות שחוותה, לא היה מקום ליתן אמון בעדותה; כי עובר למפגש בדירה – הוא לא פגש בה מעולם, ובוודאי שלא הציע לה עבודה; וכי הממצאים הגופניים שנמצאו אצל המתלוננת אינם מעידים בהכרח על כך שהיא נפלה קורבן לאירוע אונס. על טענות אלה חזר המבקש גם בתשובתו לתגובת המשיבה, שעיקרה היה כי טענותיו אינן מקימות עילה לקיומו של משפט חוזר, הואיל והמבקש איננו מציג כל עובדה או ראיה שיש בהם כדי לשנות את תוצאת המשפט, ואין בבקשה יסוד לחשש כי למבקש נגרם עיוות דין.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. סעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, קובע כי ניתן להורות על קיומו של משפט חוזר מקום בו "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". עילה זו היא עילת-סל , המאפשרת לבית-המשפט להורות על קיומו של משפט חוזר מקום בו התעורר בלבו חשש ממשי כי נגרם עיוות דין, ונראה כי המקרה שלפניו אינו נכלל בגדר העילות האחרות הקבועות בחוק לעריכתו של משפט חוזר (מ"ח 4914/06 מעודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.2.2007); מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל פ"ד נג(1) 529, 562 (1999)). פגם בייצוג המשפטי שניתן לנאשם במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בעניינו עשוי לעלות, בנסיבות מסוימות, לכדי עיוות דין המצדיק קיומו של משפט חוזר, אולם אין זה המצב בעניינו של המבקש. טענותיו לעניין הייצוג עוסקות בכך שראיות רלוונטיות – שלשיטתו היו עשויות להוכיח את חפותו – לא הובאו בפני בית המשפט המחוזי. בהקשר זה נקבע, כי "אפשר שבא כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות... בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו, באמצעות עורך דין אחר ולנהל מחדש את המשפט, שמא הפעם ייטב גורלו" (מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל פ"ד נה (1) 357, 357 (1999)).

זאת ועוד. כפי שכבר צוין, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הסתמכה על מערך שלם של ממצאי עובדה ומהימנות, אשר איששו את גרסתה המהימנה ממילא של המתלוננת, והפריכו מכל וכל את גרסתו של המבקש. לא מצאתי כי בראיות אליהן הפנה המבקש יש כדי לשנות מהתוצאה המרשיעה. הוא טען, כי עדותן של העובדות במשרדו היתה חשובה כדי להוכיח ששהה שם עד לשעה 15:30, ומכאן, שהפגישה המקדימה עם המתלוננת לא הייתה יכולה כלל להתקיים. ברם, המתלוננת העידה כי הפגישה המקדימה בינה להמבקש התרחשה בסביבות השעה 16:30, ועל כן לעדויות הנוספות בעניין זה אין כל נפקות. כך או כך, כפי שציינה השופטת פרוקצ'יה בפסק הדין בערעור, השאלה אם הפגישה המקדימה התקיימה אם לאו – איננה מהווה חלק מרכיבי העבירה שיוחסו למבקש:

"השאלה אם קדם למפגש נשוא האישום מפגש קודם בין השניים אינה נושאת עמה משקל ראייתי מהותי. אוסיף בהקשר זה כי אפילו היה נמצא בסיס ראייתי לכך שהמתלוננת לא אמרה אמת בעניין הפגישה המוקדמת – הנחה שלא נתבססה במשפט, גם אז אין בכך כדי לקעקע את אמינותה הבסיסית ביחס למרכיבים הרלבנטיים למעשה העבירה... אין הדבר שולל את אמינות הגרעין המהותי שבגרסתה, הקשור כל כולו באופן שבו בוצעו מעשי המין בכפייה, יהא אשר יהא הרקע שקדם להם והשתלשלות הדברים שבאה בעקבותיהם" (פסקה 10 לפסק הדין).

באשר לטענותיו של המבקש באשר להודעתו של אלכסיי - ראשית, כעולה מן הסקירה שהובאה לעיל, המבקש העלה טענות דומות במסגרת הבקשה להגשתן של ראיות נוספות שהוגשה מטעמו ונדחו. לעניין זה אוסיף, כי מסיכומי ההגנה בבית המשפט המחוזי עולה כי נעשו ניסיונות, שלא צלחו, לאתר את אלכסיי (עמ' 225 לפרוטוקול). המבקש לא צירף לבקשה תצהיר מטעם עורך-הדין שייצג אותו בבית המשפט המחוזי, ועל כן לא ברור מה עשה הסנגור כדי לאתר את אלכסיי, ומדוע לא הוצא צו הבאה נגד העד. לגופו של עניין אוסיף, כי ספק אם היה בכוחה של אותה עדות כדי לשנות את התמונה הראייתית. בהודעתו במשטרה מסר אלכסיי, כי הוא שהה בדירה בזמן שהמבקש והמתלוננת הגיעו אליה; וכי מחדר השינה לא בקעו צעקות; במהלך האירועים יצא המבקש פעמיים מהחדר כדי לשטוף את עצמו (עמ' 1 להודעת אלכסיי, נספח י"ט לתגובת המשיבה). לטעמו של המבקש, העובדה שמהחדר לא נשמעו צעקות והעובדה שהמתלוננת לא ניסתה להימלט – מעידות כי יחסי המין קוימו בהסכמה. אולם, גם טענה זו נדונה ונדחתה בפסק הדין בערעור, שם נקבע כי התנהגותה של המתלוננת מתיישבת עם מצב של התנגדות סבילה וחוסר אונים העולה בקנה אחד עם מצבה הנפשי (פסקה 12 לפסק הדין).

סיכומו של דבר, המבקש לא הוכיח ולו צל צילו של חשש כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין. לא ניתן לסיים את הדיון בטענותיו של המבקש לעניין הכשל בייצוג מבלי לשוב ולהזכיר, כי נוכח הטענות שמעלה המבקש נגד הסניגור שייצג אותו בבית המשפט המחוזי, מוטל היה עליו לצרף את תגובתו של הסניגור לבקשה, שכן "ההלכה בכגון דא היא שמקום בו מוטחת ביקורת כנגד התנהלות מקצועית של סניגורים קודמים, יש לפנות אל הסניגורים אשר במוקד הביקורת, לבקש את תגובתם ולצרפה לפנייה לבית המשפט" (מ"ח 8390/08 לוי (מסילתי) נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.3.2009) פסקה 15 להחלטתה של השופטת נאור)). משתגובה זו לא צורפה לבקשה שלפני, לא נותר לי אלא לתהות אם אין מקורו של מחדל זה נובע מהחשש כי בפי הסנגור גרסה שונה בתכלית מזו שהעלה המבקש.

7.

טענותיו של המבקש באשר לראיות אותן נמנעה התביעה מלהגיש – נטענו בעלמא וללא כל סימוכין. חומר החקירה בתיק הועבר כולו לעיונה של ההגנה, והוא כלל גם את תיק החקירה שנפתח בעקבות תקיפתה הקודמת של המתלוננת. בנוסף, עיין בא-כוח המבקש בתיק הרפואי של המתלוננת בבית החולים תל-השומר. זאת ועוד, בפני בית המשפט המחוזי הובאו ראיות שהתייחסו למצבה הנפשי של המתלוננת, ורופאיה, אשר העידו בפני בית המשפט, מסרו כי לא נצפו אצלה מחשבות שווא, הלוצינציות או פער בבוחן המציאות, וכי מחלתה הנפשית לא התבטאה בבדיית דברים שאינם אמת. בנסיבות אלו, טענת המבקש לפיה בפני בית המשפט המחוזי לא הובא במלואו המידע הנוגע למצבה הנפשי של המתלוננת ותלונתה הקודמת – אינה יכולה להתקבל. אדרבא, החומר הועבר לעיונו של המבקש וחזקה עליו כי הגיש לבית המשפט ראיות שנאספו על ידי המשיבה ושהיה בהן - לגישתו - כדי לתמוך בגרסת חפותו. יתר טענותיו של המבקש מופנות נגד ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בידי הערכאה הדיונית, ואשר נבחנו בשנית בידי בית משפט זה בשלב הערעור, ועל כן אין מקום לשוב ולעסוק בהם רק משום שהמבקש מתקשה להשלים עם הרשעתו.

אי-לכך, הבקשה נדחית.