מ"ח 10897/08 יוסף נוף נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע בבית-משפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום וניסיון לבריחה ממשמורת חוקית – עבירות לפי סעיפים 345(ב)(3), 347(ב) ו-257(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגין הרשעותיו בעבירות האינוס ומעשה סדום, נגזרו למבקש 14 שנות מאסר, מתוכן שנתיים על-תנאי ובנוסף, בגין הרשעתו בעבירת הבריחה ממשמורת, נגזרה למבקש שנת מאסר על-תנאי. משהורשע, הגיש המבקש ערעור לבית-משפט זה, ובד בבד החל בניהול הליכים רבים להוכחת חפותו. בין היתר, הוגשה בקשה למשפט חוזר (מ"ח 5165/01), אשר נמחקה עקב הגשתה עובר לדיון בערעור. עוד הגיש המבקש עתירה (בג"צ 5714/01), בה ביקש להורות על הקמתה של ועדת חקירה בעניינו, ועתירתו נדחתה על הסף תוך שהמבקש מופנה להעלות את טענותיו במסגרת ערעורו התלוי ועומד. אז עתר המבקש בשנית לבית משפט זה בבקשה לערוך לו בדיקת פוליגרף, ולחייב את המדינה לקבל את ממצאיה (בג"צ 4899/04). משהתגלה כי ביצע את הבדיקה באופן עצמאי, נדחתה עתירתו על הסף, ובית-המשפט ציין כי המקום לדון בקבילותה של הראיה החדשה הינו במסגרת הליך הערעור, שטרם נדון. ערעורו של המבקש, על פסק-הדין נדחה לבסוף (ע"פ 5033/00), לאחר שנקבע כי אין להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, אשר אוששו בראיות רבות. לאחר כל זאת, עתר המבקש בשלישית לבית משפט זה להורות על עריכת בדיקת פוליגרף, זריקת אמת והיפנוזה שתוצאותיהן תחייבנה את הצדדים (בג"צ 9211/06) – וגם עתירתו זו נדחתה על הסף. עוד הגיש המבקש בקשה נוספת למשפט חוזר (מ"ח 3699/05), ובקשתו נמחקה בהסכמת הצדדים, לאחר שביקש להגישה מחדש באמצעות עורך דין.

2.

עתה מונחת בפני בקשה נוספת למשפט חוזר, וגם הפעם עומד המבקש – שאינו מיוצג – בדעתו כי הרשעתו היתה שגויה תוך שהוא נסמך על טענותיו מן העבר. בפרט טוען המבקש, כי יש בעדותן של שתיים מעובדותיו לשעבר, כדי להוכיח כי לא התקיימה פגישה מקדימה בינו לבין המתלוננת, פרט אשר היווה נדבך מהותי בגרסתה,

וכך מבקש הוא להפריך את עדותה של המתלוננת כליל. עוד טוען המבקש, כי בא-כוחו ידע אודות גרסתן של עובדותיו לשעבר, אך נמנע מלהביאן לפני בית-המשפט, ובכך התרשל בייצוגו וגרם לעיוות-דינו. בנוסף, טוען המבקש, כי עדותו של אלכסי פובנוב – צבע אשר נכח בזירת האירוע ולימים נפטר – לא הובאה בפני הערכאה הדיונית וגם בכך, התרשל בא-כוחו. לבסוף, משיג המבקש על אמינות גרסתה של המתלוננת, ומוסיף כי מידע שהיה בידי המשיבה – אשר היה בו כדי לקעקע את גרסתה – לא הוגש לערכאות קמא. בכל אלה, כך טוען המבקש, כרוך עיוות דין כמשמעותו בסעיף 31(א)(4) ל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, ועל כן קמה עילה לקיומו של משפט חוזר.

3.

כידוע, שני עקרונות עומדים בבסיס ההליך של משפט חוזר – אלה הם עקרון חשיפת האמת ועקרון סופיות הדיון. ברם, "האיזון הראוי בין שני עקרונות אלו מחייב כי לא יתקיים משפט חוזר רק משום שהמבקש מתקשה להשלים עם הרשעתו. נדרשת תשתית ראייתית איתנה, המצביעה על התקיימותה של אחת העילות המנויה בסעיף 31(א) על מנת שבית המשפט יעדיף שיקולי צדק על שיקולי סופיות הדיון" (ראו מ"ח 1706/09 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.6.09) בפסקה 12 לפסק-דינה של השופטת נאור והפניותיה שם). לא כך הוא המקרה שבפנינו, בו אין המבקש מעלה טענה מהותית חדשה שיש בה כדי לשנות את תוצאת פסק-הדין בעניינו.

לאחר שהורשע בערכאה הדיונית, הגיש המבקש, כאמור, בקשה למשפט חוזר בגדרה טען, בין היתר, כי ייצוגו היה בלתי הולם. מכך עולה כי אותם מחדלים היו ידועים לו עובר לדיון בערעור, ומשהחליף את ייצוגו, היה רשאי לטעון את טענותיו בפני ערכאת הערעור, ולא על דרך של משפט חוזר המוגש כעשור לאחר ההרשעה. גם בטענותיו של המבקש לגופם של דברים, לא מצאתי ממש. באשר לפגישתם המוקדמת של המבקש והמתלוננת, קבעה ערכאת הערעור כי "אין לראות בשאלה אם נתקיימה פגישה מוקדמת, אם לאו, משום עניין קרדינאלי היורד לשורשו של דבר" (ע"פ 5033/00 נוף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.05). כך גם לעניין עדותו של מר פובנוב, אשר שהה בדירה בעת ההתרחשות, אך לא היה עד ראייה לאירוע עצמו, וברי כי אין בעדותו כדי להפחית ממשקלן של הראיות אשר איששו את גרסת המתלוננת. מכל מקום, נוכח בקשתו מיום 13.3.2001 להעיד את מר פובנוב – ברי כי טענותיו של המבקש היו ידועות לו עובר למועד שמיעת הערעור, ועל-כן היה עליו להשמיען באותו הליך. לבסוף, סוגית מהימנותה של המתלוננת שימשה נדבך עיקרי בבחינת הערכאות קמא את המקרה, וזאת נוכח מצבה הנפשי השברירי, ועל כן נבחנה סוגיה זו בדקדקנות עד שלבסוף נמצאה מהימנה.

מהאמור עולה, כי אין בידי המבקש להצביע על עילה לקיומו של משפט חוזר, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.