מ"ח 2088/14 דורון רז נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למשפט חוזר לפי סעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בעניינו של דורון רז, (חייב בפש"ר), אשר הורשע בבית משפט השלום בביצוע שתי עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ).

רקע

1.

לפי סעיפים 132-131 לפקודה, היה על המבקש – בתקופה בה עבד כעו"ד עצמאי – להגיש דו"ח על הכנסותיו בכל שנת מס, במועד הקבוע בסעיף 132 לפקודה. לפי סעיף 216(4) לפקודה, אי-קיום חובת הגשת דו"ח מסוג זה במועד, בלי סיבה מספקת , הוא עבירה שהעונש המקסימאלי עליה הוא שנת מאסר או קנס. המבקש לא הגיש דו"חות על הכנסותיו עבור שנות המס 2006 ו-2007. עקב כך, הוצאו למבקש הודעות על הטלת קנסות מינהליים. המבקש הודיע בתגובה על רצונו להישפט, וכתב אישום בעניינו הוגש לבית משפט השלום.

2.

במסגרת ההליכים בפני בית משפט השלום, אישר המבקש כי הוא לא הגיש דו"חות על הכנסותיו עבור השנים 2006 ו-2007. המחלוקת נסבה על השאלה אם הייתה למבקש סיבה מספקת, במובן סעיף 216(4) לפקודה, שלא להגיש דו"חות בשנים אלה. המבקש טען כי הוא נמנע מהגשת הדו"חות עקב תקלה בתוכנת הנהלת החשבונות במשרדו, וכי תקלה זו היא בגדר סיבה מספקת לאי-קיום חובת הגשת הדו"חות. בהכרעת הדין, עמד בית משפט השלום (סגנית הנשיא א' קנטור ) על יסודות העבירה לפי סעיף 216(4) לפקודה. במסגרת זו, ציין בית משפט השלום כי המבחן לקיומה של סיבה מספקת הוא מבחן אובייקטיבי, שבמסגרתו נשאלת השאלה כיצד היה נוהג נישום סביר בנסיבות העניין. עוד צוין, כי העדרה של סיבה מספקת היא עובדה שלילית, שבדרך כלל מצויה בידיעתו של הנאשם. לכן, נטל הראייה המוטל על כתפי התביעה בהקשר זה הוא נטל מופחת (עיינו גם: גיורא עמיר עבירות מס ועבירות הלבנת הון 441 – 442 (מהדורה ששית, 2014)). על רקע זה, ולאחר שמיעת הראיות, קבע בית משפט השלום כי המשיבה הוכיחה כי למבקש לא הייתה סיבה מספקת לאי-הגשת דו"חות על הכנסותיו. נקבע, כי מעדות עדי התביעה עולה כי במהלך התקופה הרלוונטית, דיווח המבקש למע"מ על הכנסותיו ומחזורו, ומשכך לא הייתה מניעה כי יגיש דו"חות על הכנסותיו למס הכנסה. בית משפט השלום קבע כי המבקש לא הביא ראיות הסותרות מסקנה זו. נקבע, כי המבקש לא תמך בראיות את טענתו שלפיה פנה לגורמי מקצוע שונים לתיקון התקלה במערכת הנהלת החשבונות, וכי אלה השיבו לו כי לא ניתן לתקנה. עוד נקבע, כי המבקש לא הוכיח מתי אירעה התקלה הנטענת. לנוכח האמור לעיל, קבע בית משפט השלום כי לא הוכח שלמבקש הייתה תקלה במערכת הנהלת החשבונות, אשר מנעה ממנו להגיש את הדו"חות מושא כתב האישום. בית משפט השלום הוסיף וקבע כי גם בהנחה שאירעה התקלה הנטענת, המבקש נמנע מעריכת גיבוי החומר החשבונאי, תוך הפרת הוראות הדין הרלוונטיות המחייבות לעשות כן. נקבע, כי גם מטעם זה אין בתקלה הנטענת משום סיבה מספקת לאי-קיום חובת הדיווח. לבסוף, דחה בית משפט השלום את טענת המבקש שלפיה היה על פקיד השומה להסתמך על דיווחיו של המבקש למע"מ, על-מנת להוציא לו שומה לפי מיטב השפיטה. בהקשר זה נקבע, כי המבקש לא פנה מיוזמתו לפקיד השומה מייד לאחר שגילה את התקלה הנטענת, ואף לא ביקש הארכת מועד להגשת הדו"חות.

3.

לנוכח האמור לעיל, קבע בית משפט השלום כי המבקש לא פעל כפי שנישום סביר היה פועל בנסיבות העניין, והרשיעו בעבירות המיוחסות לו. בית משפט השלום גזר על המבקש עונש מאסר על תנאי וקנס בסך 7,500 ש"ח או 75 ימי מאסר תמורתו (ת"פ (שלום חי') 34043-08-11 מדינת ישראל נ' רז (הכרעת דין מיום 20.5.2013, וגזר דין מיום 19.6.2013)). ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי על הכרעת הדין נדחה, ואילו ערעורו על גזר הדין התקבל בחלקו, במובן זה ששיעור הקנס הופחת לסכום של 5,000 ש"ח, או 50 ימי מאסר תמורתו (ע"פ (מחוזי חי') 49294-06-13 רז נ' מדינת ישראל (17.10.2013)).

הבקשה למשפט חוזר ותגובת המשיבה

4.

יצוין תחילה כי כנגד המבקש מתנהלים הליכי פשיטת רגל. בית משפט של פשיטת רגל (השופט ח' שרעבי ) התיר ביום 9.3.2014 למבקש להגיש את הבקשה שלפניי.

5.

המבקש הגיש בקשה למשפט חוזר מכוח סעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט. לטענת המבקש, בהרשעתו נגרם לו עיוות דין הנובע מהסתרת ראיות מהותיות על-ידי המשיבה. לטענתו, לאחר מתן פסק הדין בערעור, עת ביקר במשרדי מס הכנסה, התגלה לו כי בשנת 2012 הוציאו רשויות המס שומות לפי מיטב השפיטה בעניינו, עבור התקופה הרלוונטית לכתב האישום. לטענת המבקש, המשיבה העלימה מבית משפט השלום ומבית משפט של ערעור את דבר הוצאתן של שומות אלה, באופן שגרם לו עיוות דין. המבקש טען כי הוצאת שומות לפי מיטב השפיטה נוטלת את העוקץ, כלשונו, מההליך הפלילי נגדו, מכיוון שבכך הוסר המחדל של אי-הגשת הדו"חות. עוד טען המבקש, כי הוצאת השומות לפי מיטב השפיטה מוכיחה את טענתו כי ניהול ההליך הפלילי כנגדו נועד להתעמר בו. לנוכח האמור לעיל, טען המבקש כי לשומות שהוצאו לו עשויה להיות השפעה ממשית על הכרעת הדין.

כן טען המבקש, כי הותרת הרשעתו על כנה עלולה להקשות על חידוש חברותו בלשכת עורכי הדין, וכתוצאה מכך ייגרם לו עוול. לנוכח האמור לעיל, טען המבקש כי קיימת הצדקה להיעתר לבקשתו למשפט חוזר.

6.

לאחר הגשת הבקשה למשפט חוזר, הגיש המבקש בקשה להוספת ראיות חדשות, שהן תכתובות בינו לבין פקיד השומה, בעניין השגה שביקש המבקש להגיש על השומות שהוצאו לו לפי מיטב השפיטה. במסגרת תכתובות אלה סירב פקיד השומה להיעתר להשגה, אלא אם יגיש המבקש דו"חות מלאים לשנים 2007-2006. לטענת המבקש, עמדה זו של פקיד השומה סותרת את אחד הנימוקים להרשעתו, שלפיו גם בהעדר נתונים מדויקים, יכול היה המבקש להגיש דו"חות על בסיס אומדנא של הכנסותיו.

7.

המשיבה התנגדה לבקשה למשפט חוזר. לטענת המשיבה, על נישום מוטלת חובה בדין להגיש דו"ח שנתי על הכנסותיו, ועצם העובדה כי פקיד השומה רשאי להוציא שומה לפי מיטב השפיטה – במקרים שבהם הנישום נמנע מהגשת דו"ח – אינה יכולה לשמש כסיבה מספקת להפרת חובת הדיווח. לנוכח האמור לעיל, טענה המשיבה כי הליכי השומה האזרחיים שאליהם הפנה המבקש, לרבות התכתובות שהתבקש צירופן, אינם רלוונטיים.

הכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הליך של משפט חוזר הינו הליך נדיר, אשר נועד רק למקרים חריגים שבהם קיים חשש כי האדם שהורשע הינו חף מפשע (ראו: מ"ח 3056/13 מכני נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (29.9.2013)). אי לכך, "...על המבקש משפט חוזר להניח תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות [לקיום משפט חוזר – מ"נ] המנויות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט" (מ"ח 4811/12 סאלם נ' מדינת ישראל , פסקה 22 (2.5.2013)). בענייננו נסמכת הבקשה על העילות הקבועות בסעיפים 31(א)(2) ו-31(א)(4) לחוק בתי המשפט:

משפט חוזר

31. (א)

נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

[...]

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

[...]

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין.

9.

על-מנת לזכות במשפט חוזר מכוח העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט, נדרשת עובדה או ראייה שיש בה אמינות לכאורית, ושיהיה בה, או בהשתלבותה עם החומר שהיה בפני בית המשפט, כדי להביא לשינוי תוצאות המשפט (ראו, למשל: מ"ח 73/14 נביל נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (27.1.2014)). בענייננו, לא די בראיות שהציג המבקש על מנת להוכיח את העילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. במסגרת עדותו בבית משפט השלום, טען המבקש לראשונה כי יש להתחשב בכך שלפקיד השומה נתונה סמכות להוציא שומה לפי מיטב השפיטה. ואולם, אף-על-פי שהמשיבה לא חלקה על קיומה של הסמכות האמורה, לא נמצא כי טענה זו רלוונטית לאישומים כנגד המבקש. העלאת הטענה בשנית – במסגרת ההליך שלפניי – היא טענה ערעורית במהותה, אשר אינה מצדיקה קיומו של משפט חוזר (ראו והשוו: מ"ח 754/09 שמחוני נ' מדינת ישראל , פסקאות 11-10 (5.5.2009)). יתר על כן, לשם הרשעה בסעיף 216(4) לפקודה די להוכיח שהופרה חובת הגשת הדו"ח במועד שנקבע לכך בפקודה, ללא הצדק סביר. לא נדרש להראות כי עקב הפרת החובה נגרם נזק לקופה הציבורית. הוצאת שומות למבקש לפי מיטב השפיטה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין אחריותו הפלילית של המבקש (ראו: רע"פ 2496/07 משה נ' מדינת ישראל (31.7.2007)). פעולה זו של רשויות המס, שתכליתה חיוב המבקש במס, אינה מוכיחה כי ההליך הפלילי כנגד המבקש נוּהָל לשווא או בחוסר תום לב. שכן, כאמור לעיל, הוצאת שומה לפי מיטב השפיטה, אינה מאיינת את חובתו של המבקש להגיש את הדו"חות על הכנסותיו במועד הקבוע בדין. אוסיף, כי קיים קושי רב בטענה שלפיה, יש לראות בהוצאת שומה לפי מיטב השפיטה משום "הסרת המחדל" של המבקש (ראו והשוו: רע"פ 5557/09 שוסטרמן נ' מדינת ישראל (6.7.2009)).

10.

האפשרות להוציא שומה לפי מיטב השפיטה או הוצאת שומה כזו בפועל לגבי נישום שהפר את חובת הדיווח, אינה יכולה לשמש כ"סיבה מספקת" להפרת החובה המוטלת על הנישום. פעולתן של רשויות המס המתחייבת מהפרת חובת הדיווח – בדמות הוצאת שומה לפי מיטב השפיטה – אינה יכולה לשמש כצידוק להפרת החובה עצמה. קבלת טענה זו אף עלולה לרוקן את העבירה לפי סעיף 216(4) לפקודה מתוכן, שכן היא תאפשר לכלל הנישומים שלא להגיש דו"חות על הכנסותיהם, ולהצדיק זאת בכך שממילא קיימת אפשרות להוצאת שומה לפי מיטב השפיטה. גם מטעם זה השומות שהוצאו למבקש לפי מיטב השפיטה אינן מסייעות לו.

11.

גם הראיות הנוספות שהתבקש צירופן אינן מצדיקות קיומו של משפט חוזר. בתכתובות בין המבקש לבין פקיד השומה, לא צוין כי המבקש לא רשאי היה בנסיבות להגיש דו"חות שנתיים על בסיס אומדן של הכנסותיו, אלא רק כי לא ניתן להגישם כהשגה על דו"חות שהוצאו לפי מיטב השפיטה. בנוסף, הרשעת המבקש נסמכה על כך שלא הוכח כי התקלה הנטענת אירעה בפועל . התייחסותו של בית משפט השלום לאפשרויות שהיו פתוחות בפני המבקש למנוע את המחדל הייתה למעלה מן הצורך. מכל מקום, כל שנקבע בהקשר זה הוא, כי ניתן היה לצפות מהמבקש לפנות לפקיד השומה מייד לאחר שהתגלתה התקלה הנטענת, וזאת על-מנת לנסות למצוא דרכים אחרות שבהן ניתן יהיה לשוּם את הכנסותיו של המבקש. לנוכח האמור לעיל, אין בתכתובות שהתבקש צירופן כדי לשנות את תוצאות המשפט.

12.

אף לא קמה למבקש העילה למשפט חוזר שבסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט. עניינה של עילה זו הוא בשאלה אם נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם למבקש עיוות דין. במסגרת עילה זו, לא די להראות כי נפלו פגמים בהליך המקורי, אלא נדרש חשש ממשי כי פגמים אלה היו כה חמורים, עד כי הובילו להרשעת שווא (מ"ח 713/12 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (8.1.2013); מ"ח 3378/13 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 24 (30.7.2014)). המבקש טען כי נפל פגם בהליך, בכך שהמשיבה נמנעה מלגלות לבית המשפט כי הוצאו למבקש שומות לפי מיטב השפיטה. ואולם, לא די בכך על-מנת להורות על קיומו של משפט חוזר. כמבואר, פעולותיו של פקיד השומה במישור האזרחי, אינן רלוונטיות להרשעתו של המבקש בפלילים. אי לכך, גם אם אניח – מבלי לקבוע מסמרות בעניין זה – כי היה מקום לגלות פרט זה במסגרת ההליך הפלילי, אין מדובר בפגם המעלה חשש ממשי להרשעת חף מפשע.

13.

ואחרי ככלות הכל: בית משפט השלום לא השתכנע כי היתה תקלה כנטען על ידי המבקש, והשאלה המשפטית בעניין השומה לפי מיטב השפיטה כלל אינה מתעוררת.

14.

בשולי הדברים יצוין, כי טענת המבקש שלפיה הרשעה בפלילים תקשה על חידוש חברותו בלשכת עורכי הדין, אינה מקימה עילה למשפט חוזר. אכן, "תוצאה קשה, ככל שתהיה, של הדין הפלילי ביחס לאדם שהורשע – כשלעצמה

– אינה מהווה עיוות דין [המצדיק קיומו של משפט חוזר – מ"נ] אלא ההיפך הוא הנכון" (מ"ח 2865/12 מרצ'בסקי נ' מדינת ישראל , פסקה 7 (31.12.2012)). מכל מקום, ללשכת עורכי הדין נתון שיקול דעת אם לקבל אדם שהורשע בפלילים כחבר בלשכה, וזאת אם בעבירה שבה הורשע יש משום קלון (ראו: סעיפים 47-42, 51 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961).

15.

סוף דבר: הבקשה נדחית.