מ"ח 211/06יוסף סייג נ. מדינת ישראל

1.כנגד המבקש, עורך דין במקצועו, הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום בתל-אביב, המייחס לו עבירות שונות לפי פקודת מס הכנסה, חוק מס שבח מקרקעין וחוק העונשין. על-פי עובדות כתב-האישום, לצד עיסוקו של המבקש כעורך דין, הוא פעל גם בסחר ותיווך במקרקעין, מבלי שדיווח על כך לרשויות המס. מעשיו בוצעו תוך שהוא משתמש במרמה, עורמה ותחבולה, במזיד ובכוונה להתחמק ממס.

2.בתום שמיעת הראיות, הורשע המבקש בכל העבירות אשר יוחסו לו. בית-משפט השלום (השופטת נ' לידסקי) לא דן באופן פרטני בכל אחת מהעסקאות אשר יוחסו למבקש, אלא במיעוטן בלבד. בית-המשפט נהג כך משום שדחה מכל וכל את קו ההגנה בו נקט המבקש. ובלשונו של בית-משפט: "איני רואה עצמי נצרכת לפשפש בכל אותם תיקים שהוצגו לי והנוגעים לעסקאות שונות; ... אסתפק רק במספר הערות והבהרות ואף זאת מטעמים שבנימוס בלבד...". בעקבות הרשעת המבקש, גזר עליו בית-משפט השלום 18 חודשי מאסר, 10 חודשים מאסר על תנאי וקנס בסך 10,000 ₪.

3.המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בפיהם של שופטי המותב (השופטים ד' ברלינר, ז' המר, י' שיצר) היתה ביקורת על דרך ניסוחו והנמקתו של פסק-הדין של הערכאה הראשונה. נקבע, כי מהכרעת הדין נעדרו ממצאים ברורים וחד משמעיים, ביחס לכל אחת מהעסקאות שיוחסו למבקש, ובמצב זה עמדו בפני ערכאת הערעור שתי אפשרויות: אחת , להחזיר את הדיון לבית-משפט השלום כדי שישלים את החסר בהכרעת הדין, ו השניה , לעשות מלאכה זו בעצמו. בית-המשפט המחוזי בחר ללכת בדרך השניה , ואת החלטתו נימק בכל אחד מאלה: השופטת אשר פסקה בעניינו של המבקש פרשה לגימלאות; מדובר בהליך ארוך ששמיעתו נמשכה מספר שנים; נשמעו בו עדים רבים, וקיים בו פרוטוקול עב-כרס; חלף זמן רב מאז בוצעו העבירות. עם זאת, הנחה בית-המשפט המחוזי את עצמו, כי בבואו לפסוק בערעור הוא יפעל על-פי הכללים הבאים: ראשית , אימוץ קביעות מהימנות וממצאי עובדה של בית-משפט השלום. שנית , הסתמכות ככל האפשר על המסמכים שהוגשו והמסקנות המתחייבות מהן. שלישית , בחינת הראיות על-פי כללי היגיון בלבד, להבדיל מקביעת ממצאים מכוח התרשמות. בהתאם לכללים אלה, דן בית-המשפט המחוזי בכל אחת מן העסקאות שיוחסו למבקש. בסופו של יום, זוכה המערער מחלק מהעבירות, ובאחרות שב והורשע אף בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. תוצאה זו חייבה התערבות בעונש, ובעקבותיה הועמדה תקופת המאסר בפועל בה ישא המבקש על שנה אחת. יתר רכיבי המאסר והקנס נותרו על כנם.

4.המבקש הגיש לבית-משפט זה בקשה למתן רשות ערעור. ביום 3.1.2006 דחה בית-המשפט (השופט א' א' לוי) את הבקשה. נקבע, כי לא היה מנוס מללכת בדרך בה הלכה ערכאת הערעור, וכי הליכה בדרך זו לא היתה כרוכה בקיפוח כלשהו של הגנת המבקש. השופט לוי קבע כי המדובר בעובדות פשוטות יחסית, מהן הסיק בית-המשפט המחוזי את "המסקנות ההגיוניות היחידות המתבקשות". על-כן, לא מצא השופט לוי כי פסק-הדין היה כרוך בעיוות דין כלשהו.

5.המבקש הגיש (ביום 5.1.2006; בחלוף יומיים ממתן ההחלטה בבקשת רשות הערעור) בקשה לקיום משפט חוזר בעניינו, וזאת בטענה כי קיים חשש ממשי לפיו בהרשעתו נגרם לו עיוות דין. בבקשתו מלין הוא הן על אי בחינת גירסת ההגנה בבית-משפט השלום, והן על כך שבית-המשפט המחוזי, בפסק-דינו, סטה מן הכללים שהוא עצמו הציב לפיתחו בטרם מתן פסק-הדין. ביום 29.1.2006 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע העונש שנגזר עליו, עד למתן החלטה בבקשה לקיום משפט חוזר. בקשת עיכוב הביצוע נדחתה על-ידי השופט ג'ובראן בהחלטתו מיום 31.1.2006. המשיבה (בתגובתה מיום 20.3.2006) מתנגדת לבקשה לקיום משפט חוזר. לטענתה, בבקשה לקיום משפט חוזר, שב המבקש ומעלה טענות אותן העלה כבר בבקשת רשות הערעור.

6.הסמכות לקיומו של משפט חוזר מוקנית בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). חוק זה קובע מספר עילות שבהתקיימותן קמה סמכות לנשיא בית-המשפט העליון להורות על משפט חוזר. לענייננו רלוונטית העילה הרביעית שבסעיף 31(א) לחוק בתי-המשפט, שעניינה מצב בו "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". ביסוד הסמכות לעריכתו של משפט חוזר עומד האיזון בין הצורך להבטיח מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם, לבין השאיפה לסופיות הדיון (ראו למשל: מ"ח 7929/96 קוזלי נ' מדינת ישראל,

פ"ד נג (1) 529, 559). איזון זה אין פירושו כי משפט חוזר הינו ערעור נוסף. "נקודת המוצא לדיון בבקשה למשפט חוזר היא, שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו" (מ"ח 4057/02 סובחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). משפט חוזר הוא החריג ולא הכלל. על הטוען למשפט חוזר להניח תשתית מוצקה להתקיימותה של אחת העילות שבסעיף 31 לחוק בתי המשפט (ראו: מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 241, 249).

7.עיינתי בחומר המונח לפניי. הבקשה אינה מגלה עילה למשפט חוזר ודינה להידחות. בקשה לקיום משפט חוזר אינה יכולה להוות הליך ערעור על החלטת בית-משפט זה לדחות את בקשת רשות הערעור אשר הגיש המבקש. במקרה שלפניי, הבקשה לקיום משפט חוזר מעלה טענות ערעוריות מובהקות, אשר אין מקומן בהליך זה. אין היא מצביעה על חשש של ממש כי למבקש נגרם עיוות דין בהרשעתו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.