מ"ח 2159/98 חיים גוילי נ. מדינת ישראל

בקשה לקיום משפט חוזר.

1.ביום 8.8.96 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (השופט י' גרטי) את המבקש בביצוע פנית פרסה בחוסר זהירות (עבירה על תקנה 44(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א1961-, להלן: "תקנות התעבורה") ובנהיגה בחוסר זהירות (עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה). באותו מועד גזר בית המשפט על המבקש קנס בסך 500 ש"ח ופסל אותו מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשים, וזאת על תנאי למשך שנתיים. המבקש ערער על הרשעתו. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת א' חיות) דחה את ערעורו (ביום 2.12.96). גם בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש נדחתה (ביום 5.1.97) על ידי בית משפט זה (על-ידי כב' המשנה לנשיא, ש' לוין)

2.ביום 14.1.98 הגיש המבקש בקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו. בבקשתו זו טוען המבקש, כי כתב האישום שהוגש נגדו התבסס על גירסת הנהג השני שהיה מעורב בתאונה נשוא כתב האישום, כי האמור בכתב האישום סתר את הראיות וכי הראיות שהובאו כנגדו היו מופרכות ועמדו בסתירה לחוות הדעת המקצועיות. עוד טוען המבקש, כי עורך הדין שייצג אותו פעל שלא כהלכה ובניגוד לכללי האתיקה.

3.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני בהתאם להוראות תקנות בתי המשפט (סדרי הדין במשפט חוזר), התשי"ז1957- (להלן: "התקנות"), מתנגד לעריכתו של משפט חוזר. לטענתו, לא הצביע המבקש על כל עילה לקיום משפט חוזר, כהגדרתן של עילות אלו בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן: "החוק"). לעניין זה מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי המבקש כבר העלה את כל הטענות הכלולות בבקשתו בפני בית משפט השלום לתעבורה, בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון וכי ערכאות הערעור מצאו לנכון להותיר את ממצאיו המנומקים והמפורטים של בית משפט השלום לתעבורה על כנם. באשר לטענותיו של המבקש כלפי עורך דינו מציין היועץ המשפטי לממשלה, כי טענות אלו נבדקו על ידי הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב ונדחו, בהסתמך על תגובתו של עורך הדין.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. סעיף 31 (א) לחוק קובע:

"31. (א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים

אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון.

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

בענייננו אין המבקש מעלה כל טענה הבאה בגדרם של סעיפים 31 (א) (1) או 31(א) (3) לחוק. טענותיו באשר לאי התאמה כביכול, בין הראיות שהובאו (או שניתן היה להביא) בפני בית המשפט לבין ממצאיו של בית המשפט הועלו בפני ערכאה ראשונה, נדונו ונדחו. כאמור, לא מצאו ערכאות הערעור מקום להתערב במסקנותיה של הערכאה הראשונה. המשפט החוזר אינו ערעור שלישי והעובדה שטענותיו של המבקש נשקלו ונדחו אינה יוצרת עילה למשפט חוזר. הוא הדין גם בטענה בדבר עיוות דין, הבא, לכאורה, בגדרו של סעיף 31(א)(4) לחוק. בעת הדיון בפני הערכאה הראשונה היה המבקש מיוצג על-ידי עורך דין. טענותיו בדבר ליקויים בייצוגו נבדקו ונדחו על ידי הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו, מכח סמכותו לפי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א1961-. בנסיבות אלו, ומאחר שהמבקש לא השכיל להצביע על קיומה של עילה לקיום משפט חוזר בעניינו, אין אני נדרש (ואף היועץ המשפטי לממשלה לא מצא לנכון לעשות כן) לשיהוי בהגשת הבקשה למשפט חוזר: כל הטענות אותן מעלה המבקש היו ידועות לו עוד במהלך ניהול משפטו ולכל המאוחר - בעת שטען את טענותיו בפני בית המשפט המחוזי. חרף זאת השתהה המבקש בהעלאת טענותיו משך כשנה מאז נדחתה בקשת רשות הערעור שהגיש לבית משפט זה - וזאת בניגוד להוראות תקנה 4 לתקנות.

5.סיכומו של דבר: הבקשה שבפני אינה מגלה כל עילה לקיומו של משפט חוזר. המבקש מיצה את כל ההליכים הדיוניים שעמדו לרשותו. העובדה שתוצאתם של הליכים אלה אינה מניחה את דעתו אין די בה כדי להצדיק את קיומו של משפט חוזר.

הבקשה לקיום משפט חוזר נדחית.