מ"ח 3849/10 רמזי ברהום נ. מדינת ישראל

בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט ) .

1.

בית משפט השלום בירושלים (השופט י' מילנוב) הרשיע את המבקש בעבירות של השלכת פסולת ברשות הרבים; ניהול עסק ללא רישיון או היתר זמני; ואי קיום צו שיפוטי; וגזר על המבקש חודש מאסר לריצוי בפועל וכן קנס . ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים נדחה ביום 18.2.2010, בכפוף לכך שהקנס שהוטל על המבקש ייפרס לתשלומים. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 7.4.2010. יום לפני שהיה צריך להתייצב, הגיש המבקש לבית משפט זה בקשת רשות ערעור ואיתה בקשה לעיכוב ביצוע. בקשות אלה נדחו על ידי השופט לוי ביום 7.4.2010. גם בקשה לעיון חוזר בהחלטה של בית משפט זה נדחתה. ביום 6.5.2010 דחה בית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע עונשו של המבקש. המבקש לא אמר נואש ופנה לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לעכב את עונשו. לפנים משורת הדין, בית המשפט נעתר לבקשה ונתן למבקש "דחיה אחרונה של 14 ימים" וקבע כי עליו להתייצב לריצוי עונשו ביום 20.5.2010. ביום 17.5.2010 הגיש המבקש בקשה לבית משפט השלום "לפסול" את גזר דינו, להורות כי גזר הדין ירוצה בדרך של עבודות שירות, ולפרוס את הקנס שהוטל עליו. בקשה זו נדחתה ובית משפט השלום חזר על קביעת בית המשפט המחוזי לפיה על המבקש להתייצב לריצוי עונשו ביום 20.5.2010, עד השעה 09:00. יצוין כי במסגרת הבקשה "לפסול" את גזר הדין – בקשה שנדחתה על ידי בית משפט השלום תוך קביעה כי הבקשה חסרת כל בסיס ועילה – העלה המבקש טענות דומות לאלה המפורטות בבקשה הנוכחית למשפט חוזר.

2.

ביום 20.5.2010 הגיש המבקש את הבקשה הנוכחית למשפט חוזר, ויחד איתה גם בקשה לעיכוב ביצוע העונש שהוטל עליו. בנוסף, באותו היום הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בשלושה חודשים, וזאת על רקע הגשת שתי בקשות: הבקשה האמורה למשפט חוזר, ובקשת חנינה, שהוגשה במקביל. עוד באותו היום דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית משפט זה, וזאת מכיוון שהבקשה הוגשה ברגע האחרון ממש – ביום בו הורה בית המשפט למבקש להתייצב לריצוי עונשו. בנוסף, הוריתי למשיבה להגיש תשובה לבקשה למשפט חוזר. הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי נדחתה אף היא.

3.

למחרת, ביום 21.5.2010 – יום אחרי שהמבקש היה אמור להתייצב לריצוי עונשו – ערער המבקש בפני בית משפט זה על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע עונשו, ויחד עם הערעור הגיש בקשה נוספת לעיכוב ביצוע גזר דינו. גם בקשה זו נדחתה על ידי, תוך שציינתי כי איני רואה עילה לשנות את החלטתי הקודמת. עוד ציינתי כי העובדה שהמבקש לא התייצב לריצוי עונשו הינה, כשלעצמה, עילה לדחיית בקשתו לעיכוב ביצוע.

4.

יצוין כי ביום 22.6.2010 השלים המבקש את ריצוי עונש המאסר שהוטל עליו.

5.

בבקשתו טוען המערער כי בעניינו מתקיימות מספר עילות המצדיקות, לשיטתו, קיומו של משפט חוזר: חריגה מסמכות של בית משפט השלום; כשל בייצוג בהליכים קודמים אשר בגינו נטענו רק טענות לגבי חומרת העונש; הטלת עונש ללא קבלת תסקיר מבחן; ואי-מתן משקל לשיקולים שונים שהיו צריכים, לטענת המבקש, להישקל על ידי בית המשפט בעת שנגזר דינו.

6.

יש לדחות את הבקשה למשפט חוזר. כפי שמציינת המשיבה בתשובתה, בקשתו של המבקש אינה מגלה עילה למשפט חוזר, על פי העילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. בפרט, הבקשה אינה מעוררות חשש כי נגרם למבקש עיוות דין בהרשעתו, בעיקר מכיוון שבשתיים מתוך שלושת העבירות בהן הורשע המבקש, הוא הורשע על פי

הודאתו . טענותיו של המערער בבקשה הן טענות ערעוריות במהותן, וניתן היה לטעון אותן – וחלקן אף נטענו – בהליכים קודמים.

7.

טענתו של המבקש לפיה המותב שגזר את דינו לא היה מוסמך לעשות כן כיוון שהצו השיפוטי אשר בהפרתו הודה ניתן על ידי מותב אחר, היא טענה חסרת כל בסיס. גם טענת המבקש לפיה סעיפים 14 ו-18 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים ) – הסעיפים בהם הורשע – אינם מקימים לבית המשפט סמכות לגזירת עונש מאסר בפועל, היא טענה שגויה. הסעיפים האמורים נוקבים בפירוש בעונש מאסר בגין הפרתם. את טענתו כי הוא בעליו הפרטיים של המקרקעין ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים העלה המבקש בפני בית משפט השלום, ובית המשפט קבע כי המבקש לא הוכיח כי הוא הבעלים של הקרקע. גם את טענת המבקש לעניין הכשל בייצוג יש לדחות. המבקש מוצא כשל בייצוגו בכך שבערעור ובבקשת רשות הערעור הועלו רק טענות לעניין חומרת העונש. ואולם, הודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי התייחסה גם להכרעת דינו. מעבר לכך, המבקש לא צרף את התייחסותו של בא כוחו הקודם, כפי שמתחייב עת מועלית טענת כשל בייצוג (מ"ח 3406/09 פלוני נ' מדינת ישראל , פסקה 13 (טרם פורסם, 31.8.2009) (להלן: פרשת פלוני )). בנוסף, יש לדחות גם את טענתו של המערער לפיה שגה בית המשפט עת השית עליו עונש מאסר בפועל מבלי שהורה על קבלת תסקיר מבחן בעניינו, שכן אין חובת תסקיר מבחן בהטלת עונש מאסר על נאשם שמלאו לו 21 שנים (אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד-1964). שאר טענותיו של המערער נוגעות לחומרת העונש שהוטל עליו. גם טענות אלה יש לדחות. כפי שציינתי בפרשת פלוני שהוזכרה לעיל " האיזון הראוי בין הערכים העומדים ביסוד ההוראה על עריכת משפט חוזר, מחייב כי לא יתקיים משפט חוזר אך ורק משום שנאשם מתקשה להשלים עם הרשעתו... כל שכן, משום שנאשם מתקשה להשלים עם עונשו ." (פסקה 11; ההדגשה במקור). מעבר לצורך, כפי שציין השופט לוי עת דחה את בקשת המבקש למתן רשות ערעור, אין בעונש שהוטל על המבקש חומרה יתרה.

8.

הבקשה נדחית. שקלתי אם נכון להטיל על המבקש הוצאות, אך החלטתי להימנע מכך זו הפעם, מתוך הנחה שהוא לא יוסיף להגיש בקשות סרק.