פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
מ"ח
4681/01
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המבקש
:
יוסף
כהן
נגד
המשיב
ה :
מדינת ישראל
בקשה לקיו
ם משפט חוזר
בשם
המבקש: עו"ד דן קרמזין
בשם
המשיבה: מר אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי
לממשלה
החלטה
לפני בקשה למשפט חוזר על-פי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-.
1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת.פ. 11085/97). כתב האישום כלל שלושה אישומים. על-פי הראשון חשד המבקש באדם אחר (להלן: המתלונן) כי הוא גנב תכשיטים מביתו. לאחר שהזמין אותו המבקש לביתו החל להכותו יחד עם אדם שלישי שנכח שם, דקר אותו בסכין ופצע אותו, ואף גנב ממנו מכשיר טלפון סלולארי ומכשיר רדיו טייפ, כדי לפצותו על הגניבה שייחס למתלונן. לאור זאת הואשם המבקש בפציעה בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיפים 334 ו335- לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: חוק העונשין)) ובגניבה (עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין). על-פי האישום השני
איים המבקש על המתלונן כי יפגע בגופו. לאור זאת הואשם המבקש באיומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין). על-פי האישום השלישי הואשם המבקש בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית (עבירה לפי סעיף 7(א) וסעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג1973-).
2.הדיון בהליך הפלילי התקיים בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ח' אפרתי). המשיבה הסכימה כי המבקש יזוכה מהעבירה המיוחסת לו באישום השני (על בסיס הספיקות שעלו ביחס לאישום זה בגין העימות שנעשה בין המבקש למתלונן). הצדדים הסכימו להגיש את כל ראיות התביעה, למעט הודעת המתלונן, לבית המשפט. ביום 30.1.2000 הרשיע בית המשפט את המבקש באישום הראשון והשלישי. ביום 31.5.2000 גזר בית המשפט על המבקש, לאחר שקיבל בעניינו תסקיר משירות המבחן למבוגרים, שנים עשר חודשי מאסר בפועל (תוך הפעלה חופפת של מאסר על תנאי שהוטל על המבקש בתיק קודם (ת.פ. 4032/94)), ושישה חודשי מאסר על תנאי. בגזר דינו ציין בית המשפט כי הוא מודע לעובדה כי המבקש יהיה "אסיר קשיש" וכי ריצוי עונש המאסר יהיה קשה יותר בעבורו, אך בנסיבות העניין מאסר בפועל מהווה עונש ראוי ומתחייב.
3.המבקש הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן). בישיבת בית-המשפט מיום 27.11.2000 הסכים המבקש לחזור בו מהערעור על הכרעת הדין, ולמקד את ערעורו בגזר הדין, שכן הוא נכנס לטיפול גמילה מסמים. ביום 1.3.01 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בית המשפט העיר כי התרשם שעונשו של המבקש אינו משקף את חומרת מעשיו ממילא, ובנוסף טיפול הגמילה של המבקש לא עלה יפה, שכן הוא נטש את מוסד הגמילה. בית-המשפט העיר כי אין במצבו הבריאותי של המבקש כדי לשנות, ועל-כן דחה את הערעור.
4.המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 1968/01). ביום 11.3.01 דחה בית המשפט (כבוד המשנה לנשיא ש' לוין) את הבקשה, היות והיא לא מעלה עילה לדיון בעניינו של המבקש בערכאה שלישית. בית המשפט הפנה את תשומת ליבם של שלטונות בית הסוהר למצבו הבריאותי של המבקש, וקבע כי במידה ויתברר כי מצבו הבריאותי לא יאפשר לו לשהות עוד בבית הסוהר, מצויות בידי המבקש הדרכים הנאותות להגיש בקשה מתאימה לנוכח מצבו. בנוסף, הגיש המבקש ערעור (ע"פ 1969/01) על החלטת בית המשפט המחוזי לעכב חלקית את מועד ריצוי העונש, כך שהמבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 18.3.01. בית משפט זה (כבוד השופטים מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן וד' דורנר) דחה את הערעור ביום 14.3.01. בקשתו של המבקש לקיום דיון נוסף בעניין זה (דנ"פ 2466/01) נדחתה על-ידי בית משפט זה (כבוד השופט א' מצא) ביום 29.3.01.
5.כעת המבקש הגיש בקשה זו לקיום משפט חוזר בעניינו על-פי סעיף 31 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984- (להלן חוק בתי המשפט). הוא מנמק בקשתו בכך ש"אין מחלוקת שלמבקש 'לא היה את יומו' בבית המשפט המחוזי." (סעיף 5 לבקשה). לאור זאת, טוען המבקש כי הדיון בעניינו בפני בית משפט זה אינו מהווה דיון שלישי אלא דיון שני. טוען המבקש כי בית משפט זה התעלם מההליך בבית המשפט המחוזי, בו ויתר המבקש על הערעור על הכרעת הדין, כדי שתיבחן האפשרות להקלה בעונשו לאור האפשרות שיעבור טיפול לגמילה בסמים. מוסיף המבקש וטוען כי הערכאות השונות שדנו בעניינו לא התחשבו כראוי במצבו הבריאותי הקשה. היועץ המשפטי לממשלה בשם המשיבה מתנגד לבקשה. לטענת המשיבה לא מתקיימת בענייננו אף לא אחת מהעילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט. העובדה כי המבקש טוען שנגרם לו עיוות דין אינה יכולה להועיל בהעדר ביסוס חיצוני. לאור אלה אין מקום, לטענת המשיבה, להורות בענייננו על קיומו של משפט חוזר.
6.לאחר שעיינתי בבקשה שלפני ובטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. המבקש אינו טוען כי "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות...לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון" (סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט). טענתו היא כי נגרם לו "עיוות דין" (סעיף 31(א)(4) לחוק) היות ולא זכה ליומו בבית המשפט המחוזי ובבית משפט זה. בית משפט זה כבר קבע כי הדיבור עיוות דין אינו יכול לשמש את מבקש לביסוס בקשתו באופן זה:
"דיבור זה לא התכוון להפוך את הליכי המשפט החוזר לערעור נוסף שבגדרו רשאי הנאשם לשכנע את בית-המשפט להגיע לתוצאות הפוכות מהתוצאות שאליהן הגיע במשפט הראשון על יסוד החומר שהיה לפניו..." (מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 250).
מהבקשה עולה כי המבקש מעוניין להפוך את הליך המשפט החוזר לערכאת ערעור נוספת על בית משפט זה ביושבו כבית משפט לערעורים פליליים, וזאת לא יוכל המבקש לעשות. כל טענותיו של המבקש, ובכללן מצבו הרפואי הקשה, נשקלו על-ידי כל הערכאות שדנו בעניינו. גם לגופם של דברים אין לראות בעובדה כי בית-המשפט המחוזי לא דן בערעור על הכרעת הדין כעיוות דין. המבקש היה מיוצג בהליך זה, ונראה כי לנוכח סיכויי הערעור הנמוכים, הסכים הסניגור של המבקש למקד טיעוניו בגזר הדין. אכן, העובדה כי המבקש לבדו טוען כי נגרם לו עוול, ללא ביסוס של ממש לטענה זו, אין די בה כדי להעניק משפט חוזר (מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 356).
7. הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ט באב התשס"א (8.8.2001).
ה
נ ש י א