מ"ח 4753/04 שלמה ברק נ. מדינת ישראל

העובדות

1.בכתב אישום שהוגש בשנת 1997 נגד המבקש נטען, כי הוא הציב שני מגורונים בשטח של כ-36 מ"ר כל אחד בחצר ביתו. את המגורונים הציב המבקש מבלי שהקדים וקיבל היתר בנייה מרשויות התכנון, ועל כן יוחסה לו עבירה לפי סעיפים 145, 204(א), 204(ב) ו-208 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). בדיון שהתקיים בעניינו בבית משפט השלום בחדרה בתאריך 7.7.1998, הודה המבקש בעובדות אשר יוחסו לו, והוסיף: "הוצאתי תוכניות ופניתי למינהל ואני מטפל בהשגת היתר". בעקבות כך הרשיע בית המשפט את המבקש, וגזר לו קנס בסך 2,400 ₪, כפל אגרה בסך 1,064 ₪, והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מעבירות נוספות במשך 3 שנים. בנוסף, הוצא צו המורה למבקש להרוס או לפנות את המגורונים שהציב תוך 18 חודשים.

2.ביום 11.8.1998 הגיש המבקש לוועדה המקומית לתכנון ולבניה בחדרה בקשה לקבלתו של היתר, אולם בקשתו נדחתה משני טעמים: סטייה ניכרת מאחוזי הבניה המותרים, והיות התכנית סותרת את מדיניותה של הוועדה. בתאריך 22.3.2000 פנה המבקש לבית משפט השלום בבקשה לדחות את מועד ביצוע צו ההריסה, ובית המשפט האריך את תוקפו של הצו עד ליום 14.5.2001. משהומצאה לו החלטתה של הועדה המקומית, הגיש המבקש את השגותיו לוועדת הערר, אולם עררו נדחה. בהחלטתה ציינה הוועדה, כי על המבקש להתאים את בקשתו למצב התכנוני החל על מגרש, ולאחר שיעשה זאת יהיה רשאי לשוב ולפנות למוסדות התכנון.

3.בתאריך 8.11.01, ולאחר שנמצא כי המבקש לא הרס או פינה את המבנים נושא ההרשעה חרף צו בית המשפט, הוגש נגדו כתב אישום שני, והפעם יוחסה לו עבירה של אי-קיום צו שיפוטי לפי סעיף 210 לחוק. הקראתו של כתב האישום התקיימה ביום 6.7.2003, והמבקש כפר בעובדות שיוחסו לו. בהמשך, הוא עתר לדחיית הדיון, ובתאריך 23.2.04 הגיש בקשה לקיומו של משפט חוזר. בביקור שערכו אנשי הפיקוח על הבניה בתאריך 16.6.02, נמצא כי המגורונים סולקו מהמקום.

הבקשה למשפט חוזר ועמדת היועץ המשפטי לממשלה

4.המבקש מעלה מספר טענות כנגד ההליך בו הורשע בעבירה של בנייה ללא היתר, וביניהם אלה: הגנתו קופחה הואיל ולא היה מיוצג על ידי סנגור; הוא לא אמר בבית המשפט את המלים שיוחסו לו בפרוטוקול הדיון ומהן משתמעת הודאה בעובדותיו של כתב האישום; בניגוד לאמור בכתב האישום, מיד לאחר שקיבל הודעה על ביצוע עבירה של בנייה שלא כחוק, הוא החל לפעול לקבלתו של היתר בנייה; טרם אושרה תכנית בניין עיר לשכונה בה הוצבו המגורונים, ולפיכך ידעה התביעה עוד בתחילת ההליכים כי הוא יתקשה לקבל היתר גם אם תינתן לו ארכה לשם כך; כן נטען, כי הרשות נקטה במדיניות של סחבת בטיפול בבקשתו, ולא סיפקה לו את המידע הדרוש כדי לקדם את ההליך.

5.היועץ המשפטי לממשלה, בחוות דעת שהוגשה מטעמו, סבור כי אין מקום להיזקק לבקשה הן מחמת שיהוי בהגשתה, והן משום שהיא אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר. השקפה זו מקובלת עלי, ולהלן אבהיר את דברי:

א.הבקשה אשר נוסחה על ידי המבקש עצמו, אינה מפרטת מהי העילה מכוחה הוא מבקש לקיים משפט חוזר. עם זאת, נראה כי הוא משליך את יהבו על העילה הקבועה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984, היינו, "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". סבורני כי מעילה זו לא יכול המבקש להיוושע.

ב.סעיף 152 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע, כי בעקבות הקראתו של כתב האישום, תשובתו של נאשם תתייחס לעובדות הנטענות נגדו בלבד ולא לסוגיות משפטיות, והרי מי כמו הנאשם יודע אם יש ממש בעובדות אלו או שמא הן מופרכות כולן או בחלקן. מטבע הדברים, יתכנו מצבים בהם גם תשובה מסוג זה עלולה להיות מורכבת, אולם, חוששני שזה אינו המצב בעניינו של המבקש, שהרי העובדות אשר יוחסו לו היו פשוטות בתכלית, לאמור, הצבתם של שני מגורונים בחצרו ללא קבלתו של היתר מהוועדה המקומית לתכנון ובניה. כדי להשיב על עובדות פשוטות מסוג זה לא נדרשים הבריות לקבל יעוץ משפטי, ומכל מקום החלטה שלא להיעזר בסנגור היתה של המבקש עצמו, ומה לו כי ילין עתה על התביעה או על בית המשפט?

ג.משפטו של המבקש בהליך הראשון אשר ננקט נגדו, הסתיים ביום 7.7.98. עיון בהכרעת הדין ובגזר הדין מלמד, כי שניהם פותחים בציון העובדה שהמבקש הודה בעובדות אשר יוחסו לו, ושאותה הודאה מהווה בסיס להרשעתו. אם סבר המבקש כי נפלה שגגה בפרוטוקול הדיון או בפסק הדין, ההיגיון מחייב כי היה ממהר להקים קול זעקה ולהביא את השגותיו בפני בית משפט שלערעור, שהרי את דבר קיומה של "זכות הערעור" הביא בית משפט השלום לידיעתו (ראו עמוד 4 לפרוטוקול הדיון). על רקע זה תהיתי מדוע השלים המערער עם הרשעתו חרף קיומה של האפשרות לערער עליה, ואם אין ללמוד ממחדלו זה כי הטענה בדבר שגגה שיצאה מתחת ידו של בית משפט השלום, היא טענה אותה אלתר רק לאחר שתקוותו לקבל היתר נכזבה, והוגש נגדו כתב אישום נוסף בגין אי-קיום צו בית המשפט.

ד.מעבר לדרוש אוסיף, כי למעשה גם היום אין בפיו של המבקש השגות שבעובדה או משפט אשר עשויות להוביל לזיכויו. אדרבא, נותרה שרירה וקיימת העובדה אותה הוא אינו מכחיש, כי הציב את המגורונים ללא היתר, ומטרתן של הארכות שניתנו לו בביצועו של צו ההריסה או הפינוי, לא נועדו אלא להכשיר בדיעבד את מעשה העבירה.

6.לנוכח כל האמור, מסקנתי היא כי לא מתקיימת בעניינו של המבקש אף אחת מהעילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לקיומו של משפט חוזר, גם לא זו המפורטת בסעיף 31(א)(4). הרשעתו של המבקש לא היתה כרוכה בעיוות דין כלשהו, ולמעשה מדובר בבקשת סרק אשר טוב היה לולא הוגשה.

הבקשה נדחית. המבקש ישלם לאוצר המדינה הוצאות בסכום של 5000 ₪.