מ"ח 5846/03 יורם יזדי נ. מדינת ישראל

מבוא

1.בכתב אישום שהוגש בחודש יוני 1995 לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים נטען, כי המבקש, יזדי יורם, חטא בביצוען של עבירות על פי חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"). לגרסת התביעה, ניתן בחודש מאי 1992 לאביו של המבקש, יהודה יזדי, היתר לתוספת בנייה (שתי חנויות ומחסנים) בנכס הידוע כחלקה 76 בגוש 30104, והנמצא ברחוב בר-אילן, בשכונת שמואל הנביא בירושלים. בכתב האישום נטען, כי המבקש, אשר רכש את הזכויות בנכס מאביו בחודש נובמבר 1992, ביצע את עבודות הבניה בניגוד להיתר ותוך סטייה ממנו, וכן שהוא השתמש בקומת המרתף לחנות בניגוד ליעודה בהיתר (מחסנים). בגין כל אלה יוחסו למבקש עבירות לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק.

מתוך הכרעת דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים עולה, כי המבקש ואביו "הסכימו כי כל העבודות המתוארות בכתב האישום נעשו ללא היתר וכי עד ליום 24.12.95 לא הוצא להן היתר" (ראו עמ' 3 להכרעת הדין). אולם השניים טענו כי הנכס נרכש על ידם על עבירות הבנייה שבו, למעט עניין אחד בו הודה המבקש, היינו "הזזת ויטרינה עד לקו הבניין, וסגירת מרפסת בזכוכית ואלומיניום והתקנת ויטרינה". בפריט אחרון זה הוא הורשע על פי הודאתו.

בית המשפט דחה את גרסת המבקש ביחס למועד ביצוען של העבירות. לעניין זה הוא אימץ את עדותם של עדי התביעה, לפיה בוצעו העבודות האסורות בין התאריכים 27.1.93 ל-28.2.93, ובעת שהמבקש כבר החזיק בנכס. בעקבות כך הורשע המבקש בעבירות אשר יוחסו לו, ובית המשפט גזר לו קנס בסך 25,000 ₪ או 16 חודשי מאסר תמורתם, והוא חוייב לחתום על התחייבות בסך 10,000 ₪ להימנע מביצוען של עבירות נוספות לפי סעיפים 204 ו-210 לחוק. בית המשפט הוסיף והורה למבקש ולאביו להרוס את התוספת שנבנתה ללא היתר או תוך סטייה ממנו, ולצורך כך ניתנה להם ארכה של 12 חודשים.

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

3.ערעורם של המבקש ואביו לבית המשפט המחוזי בירושלים התקבל בחלקו והם זוכו, בהסכמת התביעה, מהאישום של שימוש חורג. מאידך, נדחה הערעור על ההרשעה בעבירות האחרות. בעקבות כך, ולאור הזיכוי החלקי, הועמד הקנס אותו חוייב המבקש לשלם על סך של 12,500 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו, ואילו יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם.

להשלמת התמונה אוסיף, כי בחודש יוני 1998 נדחתה בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

הבקשה למשפט חוזר

4.בקשה זו נוסחה בלשון לא ברורה, ובגין כך התעוררו קשיים באיתורן של העובדות הצריכות לעניין והעילות עליהן סומך המבקש את בקשתו לקיומו של משפט חוזר. התמונה המצטיירת מתוך המסמכים הרבים שהונחו בפני, ובעיקר מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 1528/99, היא איפוא זו:

א.בקשתו של יהודה יזדי לקבלת היתר בנייה התבססה על תכנית-בניין-עיר 4032 שהגיש בנו, המבקש. בנספח הבינוי של אותה תכנית חוייב מבקש ההיתר להקצות בשטחו שלושה מקומות חנייה, שניים מהם בין העמודים ואילו החנייה השלישית נקבע כי תהיה חיצונית.

ב.במועד כלשהו ברבע הראשון של שנת 1993, הציבה עיריית ירושלים על החנייה החיצונית מכולה לפינוי אשפה, אשר בהמשך אף הוקפה במבנה.

ג.לגרסת המבקש, הנחת המכולה על ידי העירייה על שטחו ובניית המבנה, לא זו בלבד שגרמו למפגע, אלא אף חסמו את הכניסה לחנויות שבבעלותו, ועל כן נאלץ לסגור בבנייה את השטח שיועד על ידו מלכתחילה לחניה, היא הבנייה הנזכרת בסעיף 2(ו) של כתב האישום.

ד.שנים אחדות לאחר הצבתה של המכולה, ולמען הדיוק בשנת 1999, הגיש המבקש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 1528/99), ובה ביקש לחייב את עיריית ירושלים לפצותו על נזקים שנגרמו לו עקב חסימת דרך הגישה לחנויות והמפגע שהיה כרוך בהצבת המכולה באותו מקום. בחודש תשרי תשס"א (אוקטובר 2000) התקבלה תביעתו של המבקש בחלקה, כאשר בית המשפט קבע כי הצבתה של המכולה על שטח המיועד לחנייה, ובנייתו של הביתן סביבה על ידי העירייה, נעשו שלא כדין. בעקבות כך חויבה העירייה לפצות את המבקש בסכום של 71,200 ₪. על פי השקפת המבקש, יש לפסק הדין שניתן בהליך האזרחי השלכות על ההליכים הפליליים שהתקיימו נגדו, ולעניין זה הוא מפנה במיוחד לכך שבתשריט אשר צורף לכתבה האישום נגדו, הושמטו עבודות הבנייה שביצעה עירייה ללא היתר ושלא כדין.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

5.היועץ המשפטי לממשלה סבור כי דין הבקשה להידחות הואיל ולא הוכחה אף אחת מהעילות הקבועות בחוק לקיומו של משפט חוזר. המשיב סבור עוד, כי אין בתוצאתו של ההליך האזרחי בו זכה המבקש כדי להשליך על הרשעתו, הואיל וזו התבססה על ראיות מוצקות. המשיב הוסיף ומנה את אלה: ראשית, הבניה הבלתי חוקית אותה ביצע המבקש קדמה להנחת מכולת האשפה על ידי העירייה. שנית, אין במעשיה הבלתי חוקיים של העירייה בכל הנוגע למכולה כדי להכשיר את מעשיו הבלתי חוקיים של המבקש.

דיון

6.לאחר שבחנתי את הבקשה ונספחיה, וכן את חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, אני סבור כי דינה של הבקשה להידחות.

נראה, כי המבקש משליך את יהבו בעתירתו לקיומו של משפט חוזר, בעיקר על הטענה לפיה התשריט אשר צורף לכתב האישום שהוגש לבית המשפט לעניינים מקומיים, היה שגוי ומטעה, הואיל ולא נזכרו בו עבודות הבנייה שביצעה העירייה באותו מקום ללא היתר. בכך כיוון המבקש לעילה המנויה בסעיף 31(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד-1984, שזו לשונה:

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

כבר נפסק רבות כי המשפט החוזר לא נועד לשמש במה לערעור שני על פסק הדין המרשיע, הואיל ונקודת המוצא היא שאותו פסק דין ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) הנ"ל מוטל ספק בצדקתו, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. לפיכך, על המבקש לקיים משפט חוזר להצביע על תשתית ראיות איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על פני שיקול סופיות הדיון, ומשכך ההליך של משפט חוזר הינו בבחינת החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נא(4), 241, 250; מ"ח 8925/00 סולטאן ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה , דינים עליון נח, 664; מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פד"י נא(2), 334, 356). תשתית מן הסוג האמור לא הוצגה בבקשה הנוכחית.

א.נדמה כי נשכחה מלבו של המבקש העובדה בה הודו הוא ואביו בבית המשפט לעניינים מקומיים, היינו, ש"כל העבודות המתוארות בכתב האישום נעשו ללא היתר וכי לא הוצא להם היתר עד ליום 24.12.95" (בלשונה של הכרעת הדין בעמוד 3). אין צורך לומר כי ביצוען של עבודות ללא היתר או בסטייה ממנו מהוות עבירה על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ועל כן, כאשר עובדת ביצוען של העבירות לא היתה מוטלת עוד בספק, נותר לבית המשפט בערכאה ראשונה לקבוע רק את זהותו או את זהותם של מבצעי הבניה.

ב.לעניין זה גרסת המבקש ואביו היתה כי את הנכס הם רכשו על עבירות הבניה שבוצעו בו. דא עקא, את הגרסה הזו דחה בית המשפט אשר קבע כי העבודות בוצעו על ידי המבקש ולאחר שהוא קנה אחיזה בנכס. במצב זה הדרך האחת שעמדה בפני המבקש לשינוי תוצאתו של פסק הדין המרשיע, היתה להביא את השגותיו בפני בית משפט של ערעור, וכך הוא אמנם נהג. אך ערכאה זו לא מצאה מקום או עילה להתערב בהכרעת הדין, ובלשונה:

"המערערים ניסו לשכנענו להעדיף את גרסתם בבית משפט קמא על פני זו של עדי התביעה. אין זו מדרכו של בית משפט לערעורים להתערב בממצאים עובדתיים של בית משפט קמא, לאחר ששמע את העדים של שני הצדדים, לרבות תצלומי האוויר והגיע למסקנה שאליה הגיע. לא מצאנו כל סיבה במקרה זה להתערב בממצאים העובדתיים הללו ובהעדפת בית המשפט קמא את גרסת עדי התביעה".

ג.השאלה הנוספת היא, כמובן, אם מהווה פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 1528/99 "ראייה" אליה כיוון המחוקק בסעיפים 31(א)(1) או סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. לעניין זה טען המבקש בתצהיר שהגיש לבית המשפט המחוזי, כי "בעצם בניית ביתן למכולה והצבתה בתוכו, מנעה הנתבעת [העיריה] בעצמה ממני למלא את תנאי ההיתר שהוצא על ידיה, והיא שגררה אותי בסופו של דבר לכך שלא אוכל להשתמש בחניות בהתאם לייעודן. מאחר ולא ניתן היה להשתמש במקומות החנייה, ומאחר וכל פניותיי נפלו על אוזן ערלה וכן מאחר ושנוכחתי לדעת שאפילו השר לאיכות הסביבה לא נענה על-ידי מי מטעם הנתבעת למרות פניותי, ושטח החניות עומד ללא ניצול, הרחבתי את גודל החנויות שבניתי עד לגבולות המקום שנועד לחניות". את ההשקפה הזו, לפיה "נאלץ" המבקש לבצע בנייה אף ללא היתר עקב הצבתה של המכולה, דחה בית המשפט המחוזי בשתי ידיים (ראו עמוד 7 לפסק הדין):

"גם בלי קשר לסדר הכרונולוגי של האירועים, דהיינו-לשאלה של 'מי התחיל', קשה לקבל את הגישה בה דוגל התובע [המבקש], גישה לפיה מעשים בלתי חוקיים שעשתה, לטענתו, הנתבעת [עיריית ירושלים] לפניו 'מכשירים' מעשים בלתי חוקיים שנעשו על ידו. התובע כהודאתו - הוא משתמש הלכה למעשה בשטח שנסגר, והוא צירף אותו לחנותו. על-כן, גם התובע אינו יכול לרחוץ בניקיון כפיו".

ולא למותר להדגיש, כי לאותה מסקנה בדבר תרומת-החטא של המבקש, היתה גם משמעות מעשית, וכוונת הדברים לכך, שבית המשפט שלל את זכותו של המבקש לקבלת פיצוי בגין חסימת החניות על ידי המכולה שהציבה העירייה (ראו סעיפים 59 ו-60 של פסק הדין).

ד.המבקש לא טרח לצרף לבקשתו עתק מהתשריט שהוגש על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לבית המשפט בערכאה ראשונה, אך לצורך הדיון אהיה מוכן להניח כי באותו תשריט לא היה זכר לביתן שהקימה העירייה ולמכולה שהוצבה בתוכו. דא עקא, בכך אין כדי להושיע את המבקש. החסר בתשריט הוא בבחינת עובדה שהיתה ידועה לו עוד מתחילתם של ההליכים, ועל כן המקום לטעון שבמצב זה קמה לו הגנה מפני האישום הפלילי, היה בבית המשפט לעניינים מקומיים (ולטענתו כך עשה), ולאחריו בבית המשפט המחוזי אליו הגיש המבקש את ערעורו. מכאן, שאין עוד מקום להידרש לטענה זו פעם נוספת, גם אם סבור המבקש כי היא לא נדונה בשעתו לגופה. כך או כך, גם אם הערכאות השונות היו נדרשות להכריע באותה טענה, דינה היה להידחות, הואיל וכאמור ביצועה של עבירה על ידי הרשות המקומית, אינו יכול לשמש הכשר לביצוען של עבירות מאותו תחום על ידי המבקש.

העולה מכל האמור הוא כי אין בידי המבקש עילה לקיומו של משפט חוזר, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.