מ"ח 6222/08 חאלד סואעד נ. . מדינת ישראל

1.

בפני בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

2.

המבקש הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של תקיפת בת-זוג ואיומים, לפי סעיפים 379 ביחד עם סעיף 382(ב)(1) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונדון לשמונה חודשי מאסר ועשרה חודשים מאסר על-תנאי.

על-פי המתואר בכתב-האישום המתוקן שבעובדותיו הודה, תקף המבקש את אשתו בחודש מאי 2006, כאשר הלם בראשה באמצעות ידיו ונעליו, ולאחר זאת גרר אותה לשירותים והכניס את ראשה לתוך האסלה. המבקש הוסיף ואיים על המתלוננת כי ישרוף אותה ואת ילדיהם. כשבוע לאחר האירוע, ולאחר שנודע למבקש כי המתלוננת דיווחה על שהתרחש למשטרה, הוא שב ואיים עליה.

במסגרת הטיעונים לעונש העידה המתלוננת כי הבעיות בינה לבין המבקש הן נחלת העבר, וכי היא אינה פוחדת ממנו ורוצה להמשיך לחיות עמו (עמ' 12 לפרוטוקול). בית-המשפט התייחס בהרחבה לעדותה וכך אמר:

"המתלוננת בעדותה בפניי סיפרה כי כיום מערכת היחסים בינה לבין הנאשם תקינה ואמרה כי הינה רוצה לחיות עם הנאשם וכי אינה רוצה שייכנס לכלא. דא עקא, שהתרשמתי מהמתלוננת, בעת מתן עדותה, כמי שמצויה תחת לחץ רב וחוששת מאוד מפניו של הנאשם, דבר העולה בקנה אחד עם האמור בתסקיר שירות המבחן, המתלוננת מסרה את עדותה בלחש, כפי שמצטייר מפרוטוקול הדיון מיום 3/12/07 (עמ' 12, ש' 25). כשנשאלה המתלוננת לפשר דיבורה בלחש טענה כי הדבר נובע מהיותה חולה, אולם התרשמתי כי מסירת העדות בקול רפה ובלחישה ממש, נבעה מהמורא והפחד שחשה המתלוננת מפניו של הנאשם". (פסקה 9 לגזר-הדין).

ערעור שהגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בחיפה וכוון כנגד גזר-הדין, נדחה. לאחר שבחן את תסקיר המבחן שהוגש בעניינו של המבקש, קבע בית-המשפט קמא:

"...הוא [המבקש]

הפעיל על אשתו לחץ ישיר באמצעות איומיו ולחץ עקיף, באמצעות אחרים, כדי שתחזור מתלונתה. בכך העביר לה מסר בוטה כי גם בעתיד אל לה להתלונן עליו שכן ממילא איש לא יסייע לה..." (עמ' 5 לפסק-הדין).

3.

כעת עותר המבקש כי אורה על קיומו של משפט חוזר בעניינו, תוך שהוא סומך את בקשתו על העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. נטען, כי בידי המבקש תצהיר של המתלוננת בו היא מאשרת כי תלונתה הייתה כוזבת, ונמסרה מתוך כוונה לנקום בו. עוד נטען בתצהיר, כי המתלוננת סובלת מבעיות נפשיות, שכתוצאה מהן חששה כי המבקש יעזוב אותה, וזהו מקורה של העלילה שרקמה נגדו. לבקשה צורף תצהיר נוסף החתום על-ידי בתו של המבקש שאף היא התלוננה נגדו, ובו היא טוענת כי אביה מעולם לא נהג בה באלימות, ותלונתה נבעה מלחץ שהפעילה עליה אמה.

המבקש טוען עוד, כי שוכנע על-ידי הסנגור שייצג אותו בפני הערכאה הדיונית לחזור בו מכפירתו ולהסכים להסדר-הטיעון, אף שהאמין בלב שלם בחפותו. ועוד נטען, כי הייעוץ המשפטי לו זכה היה לקוי, ושהסנגור "הפר את האמונים כלפי המבקש בעודו מונע משיקולים זרים" (פסקה 15 לבקשה). על-כן, סבור המבקש כי יש לקיים משפט חוזר בעניינו, הואיל והותרת ההרשעה על כנה תהיה כרוכה בעיוות-דין. להשלמת התמונה אוסיף, כי לבקשה צורף מכתבה של הסנגורית שייצגה את המבקש בפני בית המשפט המחוזי, ובו נאמר כי המבקש טען בפניה שהורשע על לא עוול בכפו, אולם היא ייעצה לו להימנע מלטעון זאת בפני בית המשפט נוכח הבנתה כי הסיכוי לקבלת הטענה קלוש.

4.

המשיבה סבורה כי יש לדחות את הבקשה, והשקפתה מקובלת עלי. כידוע, ההליך של משפט חוזר נועד לאזן בין הצורך לתקן טעויות שנפלו בהרשעת נאשם, מחד, לבין עקרון סופיות הדיון, מאידך. משכך, משפט חוזר הינו הליך חריג, ואין מורים על קיומו רק כדי לאפשר לבעל-דין המתקשה להשלים עם הרשעתו לעתור לבחון את עניינו מחדש. ועוד נקבע, כי משפט חוזר יתקיים מקום בו מוכחת תשתית איתנה לאחת העילות המנויות בסעיף 31(א), עד שמתעורר ספק ביחס לצדקתו של

פסק-הדין שניתן (מ"ח 2478/99 סביחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 642, 664 (2000); מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 250 (2002)).

באשר לעילה המנויה בסעיף 31(א)(2) שגם אליה כיוון המבקש, קבעה הפסיקה כי "ראיות חדשות" הן ראיות אמינות ובעלות משקל סגולי שיהיה בו כדי להוביל לשינוי תוצאות המשפט (מ"ח 2/88 קריטי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 2.11.1988); מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(2) 334, 355 (1997); מ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(4) 241, 248 (1997); מ"ח 539/08 סיגל נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 18.5.2008)). אותה "ראיה החדשה" עליה סומך המבקש את בקשתו אינה חדשה כלל, הואיל והמתלוננת חזרה בה מתלונתה במכתבים ששיגרה לבית-משפט השלום בעכו. בראשון שבהם, מיום 29.6.2006, טענה המתלוננת כי ההדורים בינה לבעלה יושבו, ובמכתב נוסף ששיגרה ביום המחרת הצהירה כי תלונתה הייתה שקרית. מששבה והעלתה גרסה דומה בעת שהעידה מטעם ההגנה לעניין העונש, קבע בית המשפט כי אין לתת אמון בגרסתה, הואיל והתרשם כי היא נתונה למוראו של המבקש. כך או כך, אם האמין המבקש בטענה בדבר חפותו, היה עליו לבקש מבית משפט השלום להתיר לו לחזור בו מכפירתו, ולא זו בלבד שלא עשה זאת, אלא שגם במהלך

הערעור בפני בית המשפט המחוזי בחר להשיג על העונש בלבד, ולא טען דבר וחצי דבר כנגד הרשעתו.

באשר לעילה המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט - אכן, כשל בייצוג עשוי במקרים מתאימים לעורר חשש לעיוות דין (ראו מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1) 357, 366 (1999); מ"ח 9564/01 זריקי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 3.2.2002); מ"ח 10392/02 עמיאל נ' מדינת ישראל נז(2) 297, 306 (2003); מ"ח 6081/04 בריגת נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 27.10.2004)). ברם, גם עילה זו לא עלה בידי המבקש לבסס. ראשית, מטעמים השמורים עמו לא צרף המבקש לבקשתו את תגובתו של עו"ד וסים פלאח להאשמות החמורות שהטיח בו, ומותר לתהות מדוע נהג כך (ראו מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 22.11.2005)). יתר על כן, הודאתו של המבקש בעובדותיו של כתב האישום הובאה לא רק מפיו של בא-כוחו, אלא גם מפיו-שלו (ראו עמ' 5 לפרוטוקול הדיון), ומהודאה זו הוא לא ביקש לחזור גם כאשר עתרה התובעת להשית עליו "מאסר בפועל... מאחורי סורג ובריח" (ראו עמ' 12). באשר לטענה לפיה נמנע המערער, בעצת בא-כוחו, מלהעלות בפני בית המשפט המחוזי השגות כנגד הרשעתו, שוב אין מנוס מן המסקנה שהוא עשה זאת לא כתוצאה ממחדלו-שלו או של אחר, אלא מתוך בחירה ושיקול דעת. נסיבות אלו אינן מקימות עילה לקיומו של משפט חוזר.

העולה מהאמור הוא כי לבקשה זו אין בסיס, ומכאן החלטתי לדחותה.