מ"ח 7420/03 יעקב דגן נ. היועמ"ש

מבוא

1.כנגד המבקש, יעקב דגן (להלן: "המבקש"), הוגשו שני כתבי אישום לבית המשפט השלום לתעבורה בהם יוחסו לו עבירות של עקיפת רכב בצומת ואי ציות להוראות שוטר, עבירות לפי תקנות 23(א)(1) ו-47(ה)(4) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

על פי גרסת המדינה, בתאריך 3.10.96, בשעות הלילה, נהג עד התביעה, שוטר בשם שלומי תמם (להלן "תמם") ברכבו בחולון, וכאשר הגיע סמוך לצומת הרחובות דוד המלך – מפרץ שלמה הוא עצר לפני מעבר חצייה כדי לאפשר להולכי רגל להשלים את חציית הכביש. נטען, כי אותה שעה נהג המבקש ברכב פרטי מסוג "דייהו", וכאשר עצר תמם את רכבו עשה זאת גם המערער בעקבותיו והוא גם צפר. תמם פנה למבקש וביקשו לשמור מרחק מרכבו, ועל פי גרסת השוטר, מיד כאשר חידשו כלי הרכב את נסיעתם, עקף המבקש את רכבו (של תמם), בתוך הצומת. כאשר עצר המבקש את רכבו ברמזור, ניגש אליו תמם, הזדהה בפניו כאיש משטרה, והורה לו לעצור בצד. בין השניים התפתח דו-שיח, ובשלב מסוים הסתלק מהמקום עם רכבו, אך הוא נעצר לא הרחק משם על ידי ניידת משטרה.

פסק הדין של בית המשפט לתעבורה

2.הדיון בבית המשפט לתעבורה הוכרע לחובת המבקש בעבירה של עקיפה בצומת. בית המשפט נתן אמון בגרסתם של עדי התביעה: שלומי תמם, חברתו אפרת סלמן, ונוסעת נוספת שהיתה עמם, אור ספדיה, והעדיפן על גרסת המבקש, ובלשונו בעמוד 34 של הכרעת-הדין:

"באשר לעקיפה, שעה שעדי התביעה העידו, כי התבצעה בתוך הצומת, גורס הנאשם, כי עקף את עת/1 כ-50 מטרים לאחר הצומת מאחר והוא 'פנה ימינה ובכוונה נסע לאט במהירות ממש איטית' (ת/5 שורות 10-11). ב-נ/6 אומר הנאשם: 'אחרי הישורת המשיך לנסוע במהירות של 20-30 קמ"ש תוך שהוא מפריע במתכוון לזרימת התנועה'.

במחלוקת זו שבין הצדדים, אני מעדיפה את עמדת התביעה על פני זו של ההגנה. שלושת עדי התביעה העידו, כי עצרו כדי לאפשר מעבר הולכי רגל וכי העקיפה התבצעה בצומת. עדותם מהימנה עלי. עדותם עניינית ועקבית.

מנגד, לא מקובלת עלי עדותו של הנאשם. הנאשם בהתנהגותו, כאשר צפר ל[תמם] ואף החל בשיחה עמו... הביע את קוצר רוחו. כמו כן אני דוחה גרסתו לפיה [תמם] הפריע במתכוון לזרימת התנועה".

כאמור, יוחסה למבקש עבירה נוספת של אי ציות להוראות שוטר, ממנה הוא זוכה מחמת הספק.

בעקבות הרשעתו, ולאחר שהצדדים טענו קצרות לעונש, חוייב המבקש לשלם קנס בסך 400 ₪ או לשאת ב-4 ימי מאסר תמורתו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בפני בית המשפט המחוזי. בערעורו הוא השיג הן על הרשעתו, והן על ההחלטה לזכותו מחמת הספק בלבד בעבירה האחרת. כמו כן עתר המבקש לחייב את המדינה לפצותו בגין מעצרו והוצאות שהוציא להגנתו. בתאריך 20.12.02 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט מצא כי הרשעתו של המבקש בעבירה של עקיפה בתוך צומת, נסמכת על ממצאים שבעובדה, בהם אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב. באשר לזיכוי המבקש קבע בית המשפט, כי זיכוי זה גם אם הוא מחמת הספק, זיכוי הוא, וככזה הוא מביא את ההליך הפלילי לסיומו ואין אחריו דבר.

גם עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לא השלים המבקש, והוא עתר לקבלתה של רשות לערער בפני בית המשפט העליון. אך גם הפעם לא צלחה דרכו, הואיל ובית המשפט (מפיה של כב' השופטת ד' דורנר) דחה בקשה זו באומרו:

"בבקשתו למתן רשות ערעור שבפניי, טען המבקש כי נעשה לו עוול, וחזר על טענותיו בשתי הערכאות. דא עקא שטענות אלא אינן יכולות להקים זכות ערעור בגלגול שלישי. שכן, הן נוגעות לעניינו בלבד, ואינן מעלות שאלה משפטית. אולם, גם לגוף העניין פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוא נכון. אכן, הדין אינו מכיר בזכות ערעור על זיכוי, וכך גם אין ערכאת ערעור מתערבת בברירת מהימנות שנעשתה על-ידי הערכאה שראתה ושמעה את העדים".

הבקשה למשפט חוזר

6.המבקש עותר עתה להורות על קיומו של משפט חוזר. לטענתו, גרמה לו הרשעתו עיוות דין, הואיל ונמצא אשם בעבירות אותן לא ביצע כלל. להשקפתו, "בית המשפט בערכאה ראשונה עיוות את לשון החוק כדי לכפותה על המקרה ובנוסף, הפך את דבריהם הברורים של העדים מהם עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי המבקש לא ביצע את העבירה המיוחסת לו וקבע כאילו העדים העידו כי המבקש ביצע את העבירה המיוחסת לו" (ראו סעיף 1 לבקשה).

היועץ המשפטי לממשלה, מתנגד לבקשה הואיל ולדעתו לא הוכחה עילה לקיומו.

דיון

7.עיון בבקשתו של המבקש מלמד כי היא אינה מגלה אף אחת מהעילות לקיומו של משפט חוזר, ועל כן דינה להידחות. לעניין הזיכוי מחמת הספק - מקור הסמכות לקיומו של משפט חוזר מצוי בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, והביטוי "נידון" הנזכר בו, פורש על ידי הפסיקה ככזה שאינו חל על מי שזוכה בדינו, אלא רק על מי שהורשע (מ"ח 2763/90, חיים ברלינר לאו נ' מדינת ישראל , פד"י מד(3), 224, 226).

באשר להרשעה – טענות המבקש, שאפשר כי הן מבטאות את תחושתו הסובייקטיבית בדבר חפותו, למעשה אינן אלא חזרה על הגרסה עליה התבססה הגנתו בפני בית משפט השלום לתעבורה, ועליה נשען הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי. מכאן, שהבקשה הנוכחית אינה אלא ניסיון נוסף של המבקש לערער על הרשעתו, אף שזה אינו ייעודו של ההליך הקבוע בסעיף 31 לחוק. לעניין זה כבר נקבע, כי ההליך של קיום משפט חוזר לא נועד לאפשר לנידון להביא את השגותיו על הרשעתו בפני ערכאת ערעור נוספת, הואיל ונקודת המוצא היא כי "פסק-דינו של בית-המשפט נושא התקיפה בדין יסודו על יסוד החומר שהיה לפניו, אך עקב התגלותן של עובדות או ראיות נוספות, כרגיל לאחר מתן פסק-הדין, ואשר בית-המשפט לא היה ער להן עת ניתן פסק-דינו, אם משום שלא היו קיימות, ואם משום שהיו קיימות ולא הובאו לפניו, הוטל ספק בצדקת פסק-דין" (מדבריו של המשנה לנשיא ש' לוין במ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נא(4), 241, 250; וכן ראה מ"ח 8925/00 סולטאן ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה , דינים עליון נח, 664; מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פד"י נא(2), 334, 356). בבקשה הנוכחית אין המבקש טוען לקיומן של ראיות נוספות, וטרונייתו מופנית כנגד הפרשנות שניתנה לראיות שהובאו בפני בית המשפט והמסקנות העובדתיות והמשפטיות שהוסקו מהן. והרי אלו הן סוגיות שכאמור כבר נדונו והוכרעו פעם אחת על ידי הערכאה הדיונית ופעם נוספת על ידי בית המשפט המחוזי, ולפיכך ולאור העיקרון בדבר סופיות הדיון, אין מקום לשוב ולהידרש להן רק משום שהמבקש מתקשה להשלים עם התוצאה המרשיעה.

עילה חשובה נוספת לקיומו של משפט חוזר היא זו המנויה בסעיף 31(א)(4) לחוק, לאמור, "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין". אך גם זו לא התקיימה במקרה הנוכחי, הואיל וההליכים בעניינו של המבקש היו ממצים, ובמסגרתם ניתנה לו הזדמנות נאותה להתגונן. העובדה שגרסתו לא זכתה לאמון ועל פניה הועדפה גרסתם של עדי התביעה, היא מסוג העניינים שאינם נכנסים לגדרו של "עיוות דין", וממילא אינם מקימים עילה למשפט חוזר.

הבקשה נדחית.