מ"ח 8925/00 סולטאן ביסאן נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ולאדם נוסף (אפרים תוהמי. להלן: "תוהמי") את רצח המנוחה נואל רבחי אבו ג'אבר (להלן: "המנוחה"). עובדות המקרה מתוארות בהרחבה בפסק הדין בערעור. עיקרן: תוהמי והמנוחה ניהלו קשרים אינטימיים. בשלב מסויים ביקש תוהמי לנתק קשרים אלה. אך המנוחה התנגדה לכך בתוקף ואף איימה כי תגלה ברבים את דבר קיומם של קשרים אלה. בשלב זה החליטו תוהמי והמבקש, שהיה ידידו, כי המבקש ייטול עמו את המנוחה לביתו. ואכן - המבקש הסתיר את המנוחה מספר ימים. אין מחלוקת באשר לאמור לעיל (הגם שמשך הזמן בו שהתה המנוחה במחבוא, מקומות המחבוא ומועד הרצח היו שנויים במחלוקת בין הנאשמים) ובאשר לכך שבסופו של דבר נמצאה המנוחה ירויה מרובהו של המבקש. אלא שתוהמי והמבקש גלגלו זה על זה את רציחת המנוחה: לטענת תוהמי המבקש הוא שהמית את המנוחה על דעת עצמו וחרף התנגדותו המפורשת של תוהמי. תוהמי המשיך וטען, כי לא נכח כלל בעת הרצח וכי למד על ביצועו בדיעבד; לטענת המבקש, תוהמי הוא שהמית את המנוחה. הדבר היה כאשר השלושה נסעו במכוניתו של המבקש למקום מבודד וכאשר עצרו חטף תוהמי מידי המבקש את רובהו (שהיה טעון ומוכן לירי) וירה במנוחה. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים ד' ברלינר, ש' גדות ונ' ישעיה) הרשיע את המבקש ברצח המנוחה ובקשירת קשר לביצוע הרצח. זאת לאחר שקבע כי המבקש הוא שנטל את המנוחה למקום מסתור וירה בה ברובהו. תוהמי זוכה על ידי בית המשפט המחוזי (מחמת הספק) מעבירת הרצח והורשע בקשירת קשר לביצוע רצח. המבקש, תוהמי והמדינה ערערו על פסק הדין. בית המשפט העליון (כב' השופטים י' קדמי, י' טירקל וח' אריאל) דחה את ערעוריהם של תוהמי ושל המבקש, קיבל את ערעור המדינה והרשיע את תוהמי ברצח - לפי סעיף 300 (א) (2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-.

בפסק דינו בערעורו של המבקש קבע בית המשפט כי אינו מוצא מקום להתערב בממצאי בית המשפט המחוזי - ממצאים לפיהם המבקש הוא שנטל את המנוחה ברכבו וירה בה ברובהו - לעניין ביצוע הרצח על ידי המבקש. בית המשפט העליון הוסיף, כי אפילו תתקבל הגרסה העובדתית הנוחה למבקש, הרי נוכח השתלשלות האירועים שקדמה להמתת המנוחה (קיום הרומן בין תוהמי למנוחה, איומי המנוחה, הרצון למנוע ממנה לממש איומים אלה, השיחות על הצורך "להשתיקה" והפקדתו של המבקש כ"שומר" על המנוחה) ונוכח הודיית המבקש, ביוזמתו, כי נטל ברכבו את המנוחה ואת תוהמי למקום מבודד כאשר ברכבו מצוי רובהו, שהיה טעון ומוכן לירי, הרי משלא המציא המבקש הסבר משכנע הנוטל מנסיבות אלו את אופיין הפלילי והמסבך אותו (למצער) כ"מבצע בצוותא", יש להרשיעו ברצח. לשם השלמת התמונה יצויין, כי בקשתו של תוהמי לקיום דיון נוסף בעניינו (דנ"פ 7550/99) נדחתה על ידי (ביום 1.5.00).

2.בבקשה שבפני מצביע המבקש על אמירות ועובדות המבססות, לשיטתו, את גירסתו לפיה תוהמי הוא שהמית את המנוחה. כך פנייתו של תוהמי (בשלב הארכת המעצר של השניים) לקצין החוקר והצעתו להודות ברצח - אם ייסגר התיק משום שהמנוחה אינה אזרחית ישראלית; בקשת תוהמי מן המדובב לדאוג לחיסול המבקש, משום שזה עלול לסבכו ברצח; העובדה שתוהמי הוא זה שהיה מעוניין בהמתתה של המנוחה - בעוד שבין המבקש למנוחה לא היה דבר; הסכמתו של תוהמי לבצע שיחזור - חרף טענתו כי לא היה מעורב כלל ברצח; פניותיו החוזרות והנשנות של תוהמי לקבלת מעמד של עד מדינה.

3.היועץ המשפטי לממשלה, שחוות דעתו הובאה בפני בהתאם להוראות תקנה 2 (ג) לתקנות בית משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז1957-, מתנגד לקיומו של משפט חוזר. לדבריו, נבחנו טענותיו של המבקש על ידי שתי ערכאות שדנו בהן לגופן - ודחו אותן. היועץ המשפטי מוסיף לעניין זה, כי הרשעת המבקש הושתתה על גירסתו הוא - ולא על גירסתו של תוהמי. כך, שאין הוא יכול להישמע בטענות נגד תוהמי.

4.דין הבקשה להידחות. סעיף 31(א) לחוק בתי המשפט קובע:

"נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו ענין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4) נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין."

בקשתו של המבקש אינה באה בגדרו של הסעיף. כבר נפסק לא פעם, כי "משפט חוזר אינו ערעור נוסף" (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (4) 241, 250; מ"ח 6148/95 משה עזריה נ' מדינת ישראל , פ"ד נא (2) 334, 356; מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל , פ"ד נג (1) 529, 560; מ"ח 2748/99 מוחמד סביחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (2) 642, 664). עמידתו של בעל דין על טענות שהועלו ונדחו כבר בערכאות אינה מקנה לו עילה לקיומו של משפט חוזר. הליך זה נועד לאותן נסיבות חריגות המנויות בסעיף - נסיבות שלא נתקיימו כאן. המבקש אינו טוען כלל כי בבקשתו נתקיימו הנסיבות המנויות בסעיפים (1)-(3). טענתו היחידה היא כי היה על הערכאות לזכותו. בכך אין די. כאמור לעיל, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המבקש לפיה תוהמי הוא שירה במנוחה. בית המשפט העליון הוסיף וקבע, כי אין מקום לשנות מקביעה זו וכי אפילו היה מקום לקבוע כי תוהמי הוא שירה - כטענת המבקש, הרי עדיין תעמוד על כנה הרשעת המבקש כמבצע בצוותא, שהרי המבקש עצמו הודה כי נכח בעת שהמנוחה נורתה למוות והודה גם כי הוא שנהג ברכב בו הובאה המנוחה (ולטענתו - גם תוהמי) לזירת הרצח. עוד הודה, כי נשקו היה טעון ומוכן לירי. עובדות אלו מצטברות להתרחשות שברקע הדברים - הרומן שבין תוהמי למנוחה, איומי המנוחה לחשוף רומן זה ופעולתם המתואמת של תוהמי והמבקש למניעת חשיפה זו. טענת המבקש כי חרף כל אלה יש לראותו כמי שיש לזכותו - כמי שהסיע בתום לב את תוהמי והמנוחה והופתע משימושו של תוהמי בנשק נדונה ונדחתה כאמור, בין במישור העובדתי ובין במישור המשפטי, בין בערכאה ראשונה ובין בערכאת הערעור. העובדה שהמבקש אינו משלים עם קביעות וממצאים אלה אינה באה בגדרן של "אותן הנסיבות הנדירות ויוצאות הדופן" המצדיקות את עריכתו של משפט חוזר (וראו: מ"ח 6731/96 הנ"ל, בעמ' 251).

הבקשה נדחית.