מ"ח 26/03 מ"ח 26/03

1.

זו בקשה להורות על קיומו של משפט חוזר.

נגד המבקש, עו"ד מיכאל דותן (להלן: "המבקש"), הוגש בתאריך 5.11.00, כתב אישום לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו יוחסו לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וגניבה בידי מורשה, עבירות לפי סעיפים 415 סיפא, ו-393 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בכתב האישום נטען, כי החל משנת 1969 ועד לשנת 1999 או בסמוך לכך, שימש המבקש כעורך דינם של בני זוג, רות רון (להלן: המתלוננת) ובעלה ויקטור רון ז"ל, שמקום מושבם היה בגרמניה. בני הזוג ייפו את כוחו של המבקש לרכוש עבורם

נכסים בישראל, להשכירם, ולהפקיד את דמי השכירות בחשבונותיהם. כמו כן, העבירו בני הזוג במהלך השנים כספים רבים לחשבונות בנק שניהל עבורם המבקש בישראל. בכתב האישום נטען עוד, כי המבקש מעל באמונם של בני הזוג, כאשר נטל מכספם סכום של 1,891,674 ₪, וקיבל במרמה הלוואה בסך 400,000 ש"ח מבנק כרמל, לצרכיו הפרטיים, תוך שהוא משעבד את דירתם של בני הזוג ללא ידיעתם.

2.

בתשובתו לכתב האישום, הודה המבקש כי שימש עורך דינם של בני הזוג רון, וכי לא החזיר את ההלוואה שהובטחה במשכנתא, אך כפר בכל יתר העובדות.

בעדותו טען, כי כל ההשקעות וההלוואות מכספם של בני הזוג, נעשו על פי שיקול כלכלי, ומתוך מטרה שהכספים יניבו תשואה מרבית. הוא הוסיף וטען, כי הרווחים היו על הנייר בלבד, והחמור מכל הוא שהמבקש גם טען כי הכספים אינם בידו והוא אינו מסוגל לפרט לאן הם הלכו. כן הודה המבקש, כי נהג להעביר לבני הזוג שיק בסוף כל שנה כנגד שוויים הכספי של נכסיהם, אך שיקים אלה לא נועדו להצגה ולפירעון, והם שימשו כערבות שלו לרווחים שאמורים היו בני הזוג לקבל.

כן הודה המבקש, כי ביצע טעויות רבות (לא כלל בדו"חות ששלח לבני הזוג, הכנסות והוצאות מסוימות; לא הקפיד לייחד לבני הזוג חשבון נאמנות נפרד; משך צ'קים ללא כיסוי בניגוד לחוק), אך לטענתו עשה את כל אלה לא מתוך כוונה לרמות את בני הזוג רון ולגנוב את כספם, אדרבא, הוא התכוון להשיב את הכסף לבעליו, ועל כן הרבב שדבק במעשיו יכול להצביע, לכל היותר, על רשלנות העשויה להקים עילה בנזיקין.

3.

בעדותה של המתלוננת בבית המשפט המחוזי היא הדגישה, כי היא ובעלה האמינו במבקש אמונה עיוורת, וראו בו בנוסף להיותו עורך דינם, גם ידיד אישי. היא אישרה כי ידעה על חלק מההשקעות, והיא אף קיבלה מהמבקש דו"חות וגם העירה הערות ביחס אליהם. היא ציינה בעדותה, כי מעולם לא בדקה את ההשקעות או את מקום המצאם של הכספים, ולטענתה, נהג המבקש לצייד אותה ואת בעלה המנוח בכסף מזומן כאשר הגיעו לישראל, ופעמים אחדות אף שלח אליהם כספים לגרמניה. לעניין השיקים שקיבלה מן המבקש העידה, כי לא ראתה בהם נייר חסר ערך כפי שטען המבקש, אלא ערבות לכל דבר ועניין. המתלוננת הכחישה את טענת המבקש לפיה דבר נטילת ההלוואה ושיעבוד הדירה הובאו לידיעתה, ולגרסתה נודע לה על כך, לראשונה, רק כאשר נדרשה לפנות את הדירה.

בית המשפט המחוזי האמין למתלוננת, ומאידך, דחה את גרסת המבקש מכל וכל לאחר שמצא אותה לוקה בסתירות, חמקמקה, וחסרת כל היגיון. בהתייחסו לטענת המבקש כי המתלוננת ידעה על הנעשה בכספה, קבע בית המשפט בעמ' 42 לפסק דינו:

"גם טענה נרמזת זו - נדחתה מכל וכל ע"י הגב' רון; שחזרה והדגישה, כי לא ידעה על שום "השקעה" או הלוואה שביצע הנאשם באנגל-משילזון, מלבד אלה עליהן חתמה, עד שנת

1988; וכי דרשה להשקיע את כספה בנדל"ן ובהשקעות סולידיות (דוגמת פיקדונות בנקאיים לתכניות חסכון).

וגם כאן אני מעדיף את עדותה, על פני זו-שלו; כשגירסתה הגיונית, ותואמת את התרשמותי מאופיה, אורח חייה והתנהלותה המסחרית של הגב' רון; בעוד גרסתו שלו הנאשם - אבסורדית.

היעלה על הדעת שהגב' רון תהמר על כל כספה (הטוב), כדי "לזכות" בריבית גבוהה על הנייר, בידיעה שאין כיסוי לשיקים המופקדים בידה ואין בידי הנאשם לשלם את הריבית הזו, רק משום שהיא ממתינה – עם הנאשם – במשך שנים אחדות, שבית המשפט ישנה החלטותיו ויאפשר מכירת מלון מדין למשקיע שטרם נמצא, במחיר שהנאשם סבור כי הוא שוויו האמיתי של המלון?!".

נוכח כל אלה, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש בעבירות שיוחסו לו, וגזר לו עונש מאסר בן ארבע שנים, מתוכן שנתיים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי.

4.

המבקש שלא השלים עם הרשעתו, הגיש ערעור לבית המשפט העליון, ובפניו חזר וטען כי כל פעולותיו בכספיהם של בני הזוג רון נעשו בידיעתם ואישורם, ואף שביצע טעויות בדרך ניהול הכספים, אין מדובר בהתנהגות שגלשה לתחום הפלילי.

במקביל להגשת הערעור, הגיש המבקש בקשה לצירוף ראיה נוספת – צילום של המחאה בנקאית על סך 141,114 ש"ח, שהוצאה על ידי בנק כרמל לפקודת בני הזוג יעקב וזהבה מנצה, מוכרי הדירה שנרכשה על ידי בני הזוג רון. לטענתו, מוכיחה המחאה זו כי כספי ההלוואה לא מצאו את דרכם לכיסו הפרטי, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי. המדינה לא התנגדה להגשתה של ראייה זו, אך בתאריך 4.9.2002, ובטרם נשמע ערעורו, הגיש המבקש בקשה להגשתה של ראיה נוספת בערעור - חוות דעתו של הפסיכיאטר ד"ר פינג, בה נקבע, בין היתר, כי המבקש אמנם מבחין בין טוב לרע, אך הוא סובל מהפרעת אישיות קשה ומירידה ביכולתו הקוגנטיבית, ועל כן יש לשקול אם הוא יכול לגבש כוונה פלילית. המדינה התנגדה להגשת ראייה זו, מאחר וסברה כי אין בה כדי להביא לשינוי תוצאתה של הכרעת הדין. בתאריך 9.9.2002 החליט בית המשפט העליון לדחות הן את הבקשה להגשת חוות דעתו של ד"ר פינג והן את הערעור גופו, ובלשונו בעמוד 1 ו-2

לפסק הדין:

"העיון בנימוקי הערעור ובטענותיה של הסניגורית לא שכנע אותנו כי יש מקום להתערב בהכרעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לעניין גניבת כספי הלקוחות בסך 1.9 מליון ש"ח ולעניין מישכון דירתם לטובת בנק למשכנתאות שלא על דעתם.

עם זאת נותר בליבנו ספק אם נכון להשאיר בעינה את קביעת בית המשפט המחוזי, כי המערער גנב גם את מלוא הסך 400,000 ש"ח, אותו קיבל בהלוואה מן הבנק למשכנתאות. לא מן הנמנע כי חלק מסכום ההלוואה האמורה, קרי סכום של 141,114 ש"ח, אכן הוציא לצרכי הלקוחות, בגדר עסקה של רכישת דירה למגוריהם תחת דירתם הקודמת שנמכרה.

בנתון לתיקון עובדתי זה בממצאי הכרעת הדין, יש לאשר את הרשעת המערער על יסוד העובדות שקבע בית המשפט המחוזי, בפסק דינו המפורט והמנומק היטב".

הבקשה למשפט חוזר

4.

כאמור, עותר המבקש לקיומו של משפט חוזר, ואת בקשתו הוא סומך בעיקר על אלה:

א.הרשעתו בבית המשפט המחוזי התבססה על האמון המלא שניתן בעדותה של המתלוננת, תוך התעלמות מסתירות רבות שנתגלו בעדות זו ובראיות הנוספות שהוצגו בפני בית המשפט. להוכחת השקפתו, ייחד המבקש דיון פרטני לעדות

המתלוננת, ובאמצעותו ביקש להוכיח כי לא זו בלבד שהשיב לגב' רון את כל כספה, אלא (בלשונו): "אף החזיר לה מעל ומעבר למה שהגיע לה, ורק בעקבות 35 שנות ידידות, ונאיביות רבה של המבקש, ראה עצמו אחראי לאותן הלוואות שהולוו ע"י המתלוננת, או בידיעתה ובידיעת בעלה, וערב להחזרתן...".

ב.המבקש הפנה לראיה הנוספת אשר התקבלה בבית המשפט העליון - צילום ההמחאה שניתנה על ידי בנק כרמל לטובת בני הזוג מנצה על סך 141,114 ₪. לטענת המבקש, לא נתן בית המשפט העליון משקל ראוי לראייה זו, ובעיקר להשלכותיה על מהימנות גרסתה של גב' רון. המבקש הוסיף וטען, כי אם ראיה זו היתה מוגשת לבית המשפט המחוזי, אפשר שתוצאת המשפט היתה משתנה לטובתו.

ג.המבקש צירף לבקשתו מסמכים שונים, חלקם שהיו בפני בית המשפט המחוזי וחלקם שהוצגו לראשונה (הסכמי הלוואה מהשנים 1988 ו-1989), ובהם הוא מבקש לתמוך את גרסתו, לפיה היוזמה להלוות כספים היתה של הגב' רון, והיא עשתה זאת מתוך תקווה לזכות בריבית גבוהה מזו שמניבים הפיקדונות בבנקים.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

5.

היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב) סבור, כי לא הוכחה

עילה לקיומו של משפט חוזר. להשקפתו, אין חדש בטענות המבקש, הואיל ומרביתן נטענו בעבר ונדחו על ידי הערכאות המוסמכות. המשיב הדגיש בחוות דעתו, כי גם בראייה

החדשה (השיק על סך 141,114 ₪) אין כדי להוכיח כי המבקש לא שלשל את כספם של בני הזוג לכיסו. נקודת המוצא של המדינה במהלך המשפט היתה שהמבקש אכן שילם סכום בסדר גודל זה למוכרי הדירה, בין היתר מכספי ההלוואה מבנק "כרמל", אולם בכך לא היה מענה לטענתה האחרת של המדינה ולפיה הלוואה זו לא נדרשה מלכתחילה, הואיל ואם "כספי המתלוננת אשר קיבל המבקש לרשותו לצורך קניית הדירה, ואשר נגנבו על ידו קודם לכן, לא היו נגנבים מלכתחילה, די היה בכספי הדירה הקודמת וכספי ההלוואה שלוותה המתלוננת מסניף בל"ל דיזינגוף (ת/17), כדי לשלם את מלוא מחיר הדירה בה מדובר" (ראו סעיף 5 לתגובת המשיב).

דיון

6.

לאחר שעיינתי בבקשה למשפט חוזר ובתגובתו של המשיב, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. העילות לקיומו של משפט חוזר מעוגנות בסעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק") אשר קובע :

"(א) נשיא בית המשפט העליון או המשנה לנשיא או שופט אחר של בית המשפט העליון שקבע לכך הנשיא, רשאי להורות כי בית המשפט העליון או בית משפט מחוזי שיקבע לכך, יקיים משפט חוזר בעניין פלילי שנפסק בו סופית, אם ראה כי נתקיים אחד מאלה:

(1) בית משפט פסק כי ראיה מהראיות שהובאו באותו עניין יסודה היה בשקר או בזיוף, ויש יסוד להניח כי אילולא ראיה זאת היה בכך כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(2) הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון;

(3) אדם אחר הורשע בינתיים בביצוע אותו מעשה העבירה, ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה.

(4)

נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין".

שני עקרונות מנחים את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לקיום משפט חוזר: באחד גלומה השאיפה לאמת והצורך להבטחת מנגנון דיוני שיאפשר תיקון טעות שנפלה בהרשעתו של אדם; האחר מבטא את השאיפה לסופיות הדיון (ראו מ"ח 7929/96, אחמד כוזלי ואח' נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1) 529; מ"ח 7558/97, סימון בן ארי נ. מדינת ישראל , פד"י נג(1), 433; מ"ח 3032/99, עמוס ברנס נ. מדינת

ישראל, פד"י נו(3), 354).

נדמה כי אין צורך לומר שהסמכות הקבועה בסעיף 31(א) הנ"ל, נתונה לאחר שפסק הדין בעניינו של נאשם הפך לחלוט, והיא מותנית בקיומה של אחת העילות המנויות בחוק. מכאן, שמשפט חוזר לא נועד לשמש הליך נוסף של ערעור, ונקודת המוצא היא שפסק הדין נשוא הבקשה ניתן כדין ובדין יסודו, אך בשל קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, מוטל ספק בצדקתו, ומכאן האפשרות שתוצאתו תשתנה. נוכח הבדל זה, דרושה הוכחתה של תשתית איתנה וממשית בדבר קיומה של אחת העילות, בטרם יעדיף בית המשפט שיקולי צדק על שיקול סופיות הדיון, ומשכך משפט חוזר הנו בבחינת החריג ולא הכלל (מ"ח 6731/96, עמוס ברנס נ. מדינת ישראל , פ"ד נא(4), 241).

7.

בבקשה שבפני לא מתקיימת אף אחת מן העילות המנויות בחוק לקיומו של משפט חוזר. הראיות עליהן סומך המבקש את בקשתו, לא זו בלבד שצריך היה להגישן בפני הערכאה הדיונית, אלא שגם בשלב הנוכחי לא שוכנעתי כי יש בהן פוטנציאל לשינוי תוצאת המשפט. אכן, לו הוצג העתק ההמחאה על סך 141,114 ₪ במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי, אפשר שבהכרעת הדין לא היה ניתן ביטוי לאותה תמיהה בדבר גורלו של סכום זה. אך את החסר השלים בית המשפט העליון במהלך הדיון בערעור, כאשר היה מוכן להניח כי סכום זה אכן שולם על ידי המבקש עבור הזוג רון תמורת הדירה שרכשו. דא עקא, נראה כי בית המשפט לא מצא מקום לקבוע כי באותו תשלום יש כדי להשליך על מהימנות גרסתה של המתלוננת, ולו המצב היה שונה לא היה קובע כי אין מקום להתערב "בהכרעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי לעניין גניבת כספי הלקוחות בסך 1.9 מיליון ₪ ולעניין משכון דירתם לטובת בנק למשכנתאות שלא על דעתם" (מתוך פסק הדין בע"פ 925/02). מסקנה דומה מתחייבת גם ביחס להסכמי ההלוואה הנחזים כחתומים על ידי המתלוננת. אלה נקשרו בתקופה רחוקה בה כתב האישום לא עסק כלל, ושוב, לא ניתן שלא לתמוה על כך שאם סבר המבקש כי ראיות אלו חשובות להגנתו, מדוע לא טרח להגישן לבית המשפט המחוזי?.

נראה איפוא, כי המבקש עותר למעשה לקיומו של ערעור נוסף, ולא לכך נועד ההליך של משפט חוזר (ראו מ"ח 6731/96 הנ"ל בעמוד 250; מ"ח 8925/00 סולטאן ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה , תק - על 2000 (4), 5).

לנוכח כל האמור, דינה של הבקשה להדחות, וכך אני עושה.