מ"ח 7038/03 ניסים גבאי נ. מדינת ישראל

מבוא

1.נגד המבקש, ניסים גבאי, הוגש ביום 6.4.00 לבית משפט השלום בנתניה, כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של איום בכתב לרצוח, עבירה לפי סעיף 307 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכתב האישום עולה, כי בתאריך 5.4.00 כתב הנאשם בשמו ובכתב ידו מכתב אותו שיגר בפקס לראש הממשלה ושר הביטחון דאז, מר אהוד ברק, ובו פירט את מצוקת בנו שהתגייס לצה"ל ונשלח לכלא צבאי. כן כלל המכתב פסקת "אזהרה" וזו לשונה:

"אם בקרוב מאוד, ממש בשעות הקרובות לא ישוחרר בני ולא ימצא לו פתרון נורמלי + פיצויים , אני עלול לעשות מעשה טבעי

ולרצוח

ראש ממשלה , שר , חבר כנסת

וכו' - שבאמת לא יספרו לי שהם עושים משהו במדינה הזו.

אזהרה אחרונה!" (ההדגשות במקור).

ההליכים בערכאות השונות

2.במענה לכתב האישום, הודה המבקש במשלוח הפקס, אך טען כי המעשה אינו מהווה עבירה, הואיל ומעולם לא התכוון לפגוע בראש הממשלה. לטענתו, מטרת משלוח הפקס היתה לבקש עזרה לנוכח המצוקה בה היה נתון בעקבות מעצרו של בנו בכלא הצבאי.

לאחר שמיעתן של ראיות הרשיע בית משפט השלום בנתניה את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו, בקובעו כי האיום על ראש הממשלה היה ממשי (ובלשונו "מצאתי כי לשונו של הפקס ושימוש במלים כגון 'התראה אחרונה' 'אזהרה אחרונה' מלמדים על היות האיום ממשי ולא איום סרק"). כן נקבע כי במבקש התקיים היסוד הנפשי הנדרש לעבירה זו.

בית המשפט ראה בחומרה רבה את מעשיו של המבקש, ועל כן החליט לדחות את המלצת שרות המבחן שלא להרשיעו. בעקבות כך נגזרו למבקש 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, והוא חוייב לחתום על התחייבות בסך 50,000 ₪ להימנע מעבירה דומה במשך שנתיים. בעמוד 5 לגזר הדין הבהיר בית המשפט את דעתו על הגישה שראוי לנקוט בה כנגד מעשים מן הסוג שביצע המבקש, וכך נכתב:

"מדובר בעבירה חמורה מאוד, בעלת היבט ציבורי שרק התעצם בשנים האחרונות לאחר מעשה ההתנקשות הנפשע בחייו של ראש הממשלה, מעשה שבעקבותיו לא רק שטבעת האבטחה סביב ראש הממשלה התהדקה, אלא כל דבר איום שהושמע כלפיו חייב בהכרח גם נקיטת אמצעים מטעם גורמי האבטחה המוסמכים.

התייחסות סלחנית כגון זו שעתרה אליה ב"כ הנאשם [המבקש] עומדת בניגוד מוחלט לאותו אינטרס ציבורי שמצדיק ומחייב נקיטת עמדה חד משמעית כלפי מבצעי עבירות שכאלה תוך קביעת רף ענישה שיש בו כדי להרתיע נאשם זה, כמו גם אחרים לבל ירהיבו עוז בנפשם לחזור על מעשים שכאלה."

3.ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום נדחה על שני חלקיו, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש. בהתייחסו לטענת המבקש לפיה לא התכוון לאיים אמר בית המשפט המחוזי:

" ... אם תוכנו של המכתב, ת/4, איננו מהווה איום, שוב לא נדע איום מהו. מדובר באיום ברור, חד משמעי ובוטה מאוד. המערער [המבקש] ליווה אותו בסימני קריאה ובמילים 'התראה אחרונה' ו-'אזהרה אחרונה'. המילים במקרה זה מדברות בעד עצמן. כאשר נאמר: 'אני עלול לעשות מעשה טבעי ולרצוח...', הרי כל אדם הקורא את המכתב מבין שזו בדיוק הסכנה הנשקפת למי שנזכר במכתב" (ראו: בעמוד 9 לפסק הדין).

באשר לעתירת המבקש להימנע מהרשעתו, קבע בית המשפט (ראו עמ' 10 לפסק הדין), כי "לא יעלה על הדעת כי איום מסוג זה שהשמיע המערער כלפי ראש הממשלה או אנשי ציבור אחרים יסתיים בכל תוצאה שאין עמה הרשעה". בית המשפט הוסיף, כי גם בחמש הרשעותיו הקודמות שאחת מהן היא עבירת אלימות, יש כדי להבהיר כי אין מקום לנקוט בעניינו של המבקש בהליך החריג של הימנעות מהרשעה. לבסוף, קבע בית המשפט, כי העונש שהוטל על המבקש הינו "קל בעליל", ועל כן לא מצא מקום להתערב בו.

בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית משפט זה נדחתה על ידי המשנה לנשיא, אשר נימק את החלטתו באומרו ש"בקשת רשות לערעור בגלגול שלישי לא נועדה לבירור חוזר של העובדות, אלא כרגיל, לבירורה של שאלה נורמטיבית בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינים של בעלי הדין", דא עקא, עניינו של המבקש אינו נמנה על כל אלה.

הבקשה למשפט חוזר

4.בבקשתו חזר המבקש וטען כי מעולם לא התכוון לאיים ברצח של אדם כלשהו, וטענתו זו לא לובנה כראוי בבית משפט השלום בנתניה, מאחר ומי שמונתה ללמד עליו סנגוריה לא שיתפה אותו כיאות במהלכים של משפטו. המבקש הדגיש כי מעולם לא הודה באיום, וטען כי הגשת כתב האישום נגדו מקורה בטעמים זרים. המבקש אף קובל על כך שלא התקבלה המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעתו, ולצורך זה הוא פרט את הקשיים בהם נתקל בחיי היום-יום כתוצאה מהרשעה זו. עוד מלין המבקש על כך שבית משפט השלום לא התיר לו להגיב לעניין הרשעותיו הקודמות.

עמדת היועץ המשפטי לממשלה

5.היועץ המשפטי לממשלה, בחוות הדעת מטעמו, סבור כי הבקשה הנוכחית אינה מגלה אף אחת מהעילות לקיומו של משפט חוזר, ולמעשה מדובר בחזרה על טענות אשר נדונו ונדחו בשלוש ערכאות שיפוטיות. המשיב אף סבור, כי במכתב ששיגר המבקש למשרד ראש הממשלה גלום איום ברור ובוטה, שהמבקש היה מודע לו, שהרי הוא הודה כי הוא זה שניסח אותו. המשיב שלל את הטענה לפיה שיקולים זרים הובילו את גורמי התביעה להגיש את כתב האישום, וכן נשללה הטענה כי נמנע מהמבקש לומר את דברו לעניין הרשעותיו הקודמות. לעניין אחרון זה הפנה המשיב לפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום ממנו עולה כי גם המבקש וגם באת-כוחו לא טענו דבר כנגד הגשתן של אותן הרשעות ולא חלקו על אמיתותן.

דיון

6.העילות לקיומו של משפט חוזר קבועות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, ותמציתן היא שיש בכל אחת מהן כדי לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון מכל אחד מהטעמים הבאים: נמצא כי ראיה מהראיות שהובאו במשפט יסודה היה בשקר או בזיוף; הוצגו עובדות או ראיות העשויות לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט לשנות את תוצאות המשפט; אדם אחר הורשע בביצוע מעשה העבירה ומהנסיבות שנתגלו במשפטו של אותו אדם אחר נראה כי מי שהורשע לראשונה בעבירה לא ביצע אותה; נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין. מכאן המסקנה כי ההליך של משפט חוזר לא נועד לאפשר לנידון להביא את השגותיו על הרשעתו בפני ערכאת ערעור נוספת, הואיל ונקודת המוצא היא כי "פסק-דינו של בית-המשפט נושא התקיפה בדין יסודו על יסוד החומר שהיה לפניו, אך עקב התגלותן של עובדות או ראיות נוספות, כרגיל לאחר מתן פסק-הדין, ואשר בית-המשפט לא היה ער להן עת ניתן פסק-דינו, אם משום שלא היו קיימות, ואם משום שהיו קיימות ולא הובאו לפניו, הוטל ספק בצדקת פסק-דין" (מדבריו של המשנה לנשיא ש' לוין במ"ח 6731/96 ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נא(4), 241, 250; וכן ראה מ"ח 8925/00 סולטאן ביסאן נ' היועץ המשפטי לממשלה , דינים עליון נח, 664; מ"ח 6148/95 עזריה נ' מדינת ישראל , פד"י נא(2), 334, 356).

7.הציר עליו סובבת הבקשה הנוכחית הוא הטענה לפיה לא התכוון המבקש לאיים על איש, ומטרתו היתה אחת – להקים קול זעקה ולהתריע בפני הגורמים המוסמכים על מה שנראה בעיניו כעוול שנגרם לבנו, אשר נכלא בכלא צבאי ימים ספורים בלבד לאחר שהחל את שירות החובה בצה"ל. אולם טענה זו אינה בבחינת "ראיה חדשה" ואפילו לא "טענה חדשה", הואיל והיא עמדה במרכז הגנתו של המבקש במשפטו, וככזו היא נבחנה הן על ידי הערכאה הדיונית (בית משפט השלום בנתניה) והן על ידי ערכאת הערעור (בית המשפט המחוזי בתל-אביב). גם הטענה הנוספת בדבר מעורבותם של שיקולים זרים בהחלטה להעמידו לדין הנה טענה סתמית, ולעניין זה נאמנים עלי דבריו של היועץ המשפטי לממשלה, לפיהם התקבלה ההחלטה בעניינו של המבקש בעקבות דיון ענייני, ולאור הצורך להגיב על איומים מסוג זה אשר למרבה הדאבה הוכח כי הם עלולים גם להתממש.

באשר לטענת המבקש לפיה הוגשו הרשעותיו הקודמות מבלי שהתאפשר לו להסביר כי אין בהן ממש, גם היא אינה עומדת במבחן הביקורת. מתוך עיון בפרוטוקול הדיון של בית משפט השלום עולה, כי גם הוא וגם באת-כוחו טענו את טענותיהם עובר לגזירת העונש, ולא מצאתי כי מי מהם ראה צורך להתייחס לאותן הרשעות. מכאן, שהיה זה המבקש אשר מחל על זכותו להביא את השגותיו על אותן הרשעות אף שהבמה ניתנה לו, ומכאן שאין לו עתה להלין אלא על עצמו.

לבסוף, בפיו של המבקש היתה טרוניה כלפי הסניגור שמונתה לייצגו, אך גם עניין זה לא הוכר כעילה לקיומו של משפט חוזר, אדרבא, כבר נפסק כי:

"אפשר שבא-כוחו של המבקש יכול היה לנקוט קו הגנה שונה, להביא עדים אחרים או נוספים ולהציג לעדים שאלות שונות או נוספות. גם בכך אין משום עילה לקיומו של משפט חוזר. העובדה שאופן ניהול הגנתו של המבקש לא הביא לזיכויו אינה מקנה למבקש זכות לשוב ולנסות את מזלו, באמצעות עורך דין אחר ולנהל מחדש את המשפט, שמא הפעם ייטב גורלו" (מדבריו של הנשיא א' ברק במ"ח 4512/99 יגאל בן מיכאל נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(1), 357 בעמ' 367).

ולא יהא זה מיותר להדגיש, כי עיון בפרוטוקול הדיון של שתי הערכאות הראשונות לימדני, כי גם מן הפן המהותי אין לטרוניית המבקש כלפי באת-כוחו על מה שתסמוך.

8.לנוכח כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה לקיומו של משפט חוזר.