מ"ח 9954/03 אלי לוי נ. היועץ המשפטי לממשלה

מבוא

1.המבקש הועמד לדין בפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ז' הדסי-הרמן), בעבירה של תקיפה חבלנית לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום נטען, כי המבקש תקף בדירתו את אינסה טורצקי (להלן -"המתלוננת"), אשר התגוררה עמו והיתה ידועה בציבור כבת-זוגו. המבקש אחז בה, דחף אותה בחזקה בצווארה באופן שנחבטה בקיר, וכתוצאה מכך היא נחבלה בפניה. בעת חקירתו, נרשמה מפיו של המבקש הודעה בה טען, כי בינו למתלוננת פרץ ויכוח, אשר התפתח לכדי מאבק פיזי ובמהלכו, כך אמר: "...דחפתי אותה לא בכוונה, דחפתי אותה מהצוואר אל הקיר ולא שמתי לב שיש שם קיר אז היא נתקלה עם הראש בקיר ונהיה פצע במצח שלה".

2.בישיבת בית המשפט מיום 28.10.98, ובעת שהמבקש היה מיוצג על ידי עו"ד מוטי גרוסמן, הודיעו הצדדים כי גיבשו הסדר טיעון במסגרתו הודה המבקש בעבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין. כמו כן הוסכם כי המבקש יופנה לשירות המבחן לצורך הכנתו של תסקיר, ובעקבותיו יהיה המבקש רשאי לעתור בפני בית המשפט להימנע מהרשעתו. אולם, חודשים אחדים לאחר שנמסרה ההודעה על הסכם הטיעון, עתר המבקש להתיר לו לחזור בו מהודאתו, וטען כי חבלתה של המתלוננת לא בא מידו, וכך מצאו הדברים את ביטויים בפרוטוקול הדיון:

"ב"כ הנאשם: מאז הישיבה הקודמת הגיעו הנאשם ובת זוגו לידי הסכמה לענין הסדר פירוד ביניהם ובין היתר הוסכם כי המתלוננת תבקש לבטל את התלונה במשטרה. לפיכך, הנאשם מבקש לחזור בו מן ההודאה ואף טוען כי ההודעות נגבו ממנו תחת לחץ".

בעקבות דברים אלה התיר בית משפט השלום למבקש לחזור בו מהודאתו, ומשהחל הדיון לגופו נשמעו השגותיו של המבקש כנגד קבילות אמרותיו במשטרה, במסגרת משפט זוטא. את אותן השגות דחה בית המשפט בהחלטה קצרה שניתנה בחודש אדר א' תש"ס (פברואר 2000), ובאותו יום הודיע עו"ד רוטנברג כי נטל על עצמו את ייצוג המבקש במקומו של עו"ד גרוסמן. אולם עוד באותה ישיבה, ביקש הסנגור החדש לשחררו מיצוג המבקש, הואיל ולטענתו הוא אינו מצליח למצוא שפה משותפת עמו. המבקש נתן את הסכמתו לשחרור בא-כוחו, ובמהלך חקירתה הנגדית של המתלוננת הוא הציג בפניה הסכם פשרה (ת/7), בו הצהירה כי תלונתה נגדו וההודעה שנרשמה מפיה במשטרה, היו כוזבות. על כך הגיבה המתלוננת באומרה כי נאלצה לחתום על מסמך זה עקב לחצו של המבקש והאיומים שהשמיע באוזניה, וכן כדי להניעו להפסיק להטרידה. להשלמת התמונה אוסיף, כי בהמשך הדיון יצג את המבקש עו"ד פנציאס, אך גם הוא לא התמיד במלאכת ההגנה לאורך זמן והוחלף על ידי עו"ד רמי דיין.

הכרעת הדין במשפטו של המבקש ניתנה ביום 3.12.2001, ובמסגרתה קבע בית משפט השלום את אלה (עמוד 8 להכרעת הדין):

"משתי הגרסאות שבפני אני בוחרת לאמץ, ללא כל היסוס, את גרסת המתלוננת הנשמעת כנה ואמיתית ומקבלת חיזוק מגרסאותיו של הנאשם המתפתחות עם הזמן ומשנות כיוון ותוכן.

על סמך חומר הראיות אני קובעת כי הנאשם אכן תקף את המתלוננת על ידי דחיפתה אל הקיר וכתוצאה מן התקיפה נגרמה לה חבלה של ממש. מעשה התקיפה מלווה בכוונה תחילה באשר הנאשם מנסה לקבל מידיה של המתלוננת סכום כסף אשר נתן לה עובר לאירוע התקיפה".

בסופו של יום הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו, ובית המשפט גזר לו 7 חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 5,000 ₪, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 7,500 ₪.

ההליכים בפני בית המשפט המחוזי

3.המבקש ערער בפני בית המשפט המחוזי על הרשעתו ועל חומרת העונש שהושת עליו, והפעם היה מיוצג על ידי עו"ד י' וייסבוך, אף היא מטעם הסנגוריה הציבורית. בפיו היו טענות רבות כנגד ההחלטה להעדיף את עדות המתלוננת ויתר ראיות התביעה על גרסתו-שלו, אשר נתמכה בעדותה של השוטרת אורלי סבג, ובעיקר על ידי עו"ד אלי ביטון שמסר כי חתימתה של המתלוננת על ההסכם ת/7 היתה חופשית ומרצון. המבקש הוסיף וטען, כי האווירה במהלך הדיון בפני בית משפט השלום היתה עכורה עקב אירועים שונים והדבר פגע בהגנתו. בין אותם אירועים מנה המבקש את אלה: בקשתו מהשופטת לפסול את עצמה מלישב בדין, צו מעצר שהוצא נגדו, ותחלופה תכופה של עורכי דין אשר מונו לייצגו מטעם הסנגוריה הציבורית. לבסוף, טען המבקש, כי בית-משפט השלום החמיר בעונשו, כאשר חייב אותו בתשלום סכומי כסף גבוהים בגין קנס ופיצויים, מבלי שניתנה הדעת על נסיבותיו האישיות הקשות, גילו המתקדם, מחלת הסוכרת ממנה הוא סובל, ומצבו הכלכלי הרעוע.

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר ונ' אחיטוב) דחה את הערעור על ההרשעה, בקובעו כי היא מעוגנת כהלכה בחומר הראיות, ובלשון בית המשפט בעמוד 7 לפסק הדין:

"בית משפט קמא שמע את המתלוננת והעדיף את עדותה. באמת מידה של תיקים מסוג זה, הייתה בתיק זה הצטברות של ראיות שמצביעות על כך, כי כב' השופטת קמא לא שגתה במסקנתה.

לעדותה של המתלוננת, שתאמה את הודעתה במשטרה, הצטרפו הראיות הבאות: חבלות שנמצאו על פניה של המתלוננת ואשר תועדו הן על ידי השוטר שראה אותה מיד לאחר האירוע, כאשר פנתה לעזרת המשטרה, ובדיעבד גם תעודה רפואית של בית החולים; התרשמותה של החוקרת אשר חקרה את המערער סמוך לאחר האירוע; כמו גם גרסתו של המערער במשטרה, כפי שהוזכרה לעיל.

אפילו נצא מנקודת הנחה, כי הגרסה במשטרה לא היוותה תמיכה מלאה בגרסת המתלוננת, הרי בהמשך הדברים, בבית המשפט, היו בפי המערער גרסאות שונות לאופן השתלשלות הדברים ועצם קיומן של גרסאות שונות בהבדל מגרסה אחידה ועקבית, מהווה תמיכה בגרסת המתלוננת".

באשר לערעור על העונש – בית-המשפט המחוזי החליט להקל בו לנוכח מצבו הכלכלי הקשה של המבקש ובריאותו הרופפת. המאסר על-תנאי הועמד על 6 חודשים, הקנס על 1000 ₪, והפיצוי על 5000 ₪.

ההליכים בבית המשפט העליון

4.המבקש לא אמר נואש, ופנה לבית משפט זה בבקשת רשות לערער, בה חזר על טענותיו בערכאות דלמטה, ואשר התייחסו למחדלה של באת-כוחו בהצגתם של הטיעונים המרכזיים, וביניהם האיומים שהופנו אליו במהלך חקירתו, דרך ניהול המשפט, והתעלמות מראיות שהיה בהן כדי להביא לזיכויו.

לאחר שנתקבלה תגובת המדינה, החליט בית המשפט לדחות את הבקשה, תוך שהוא קובע כי היא אינה מצדיקה דיון בגלגול שלישי, ובלשון בית המשפט:

"למבקש ניתנו כל ההזדמנויות לטעון את טענותיו, לרבות הטענות אותן הוא מעלה עתה, ואכן טענות אלה נידונו והוכרעו על-ידי הערכאות הקודמות. ככלל, בית-משפט זה אינו נוהג להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, על אחת כמה וכמה כערכאה שלישית. לא שוכנעתי כי יש לחרוג מכלל זה במקרה דנן. טענותיו של המבקש נגד הסנגורית, אף הן אינן מצדיקות מתן רשות לערער, וזאת משום שלמרות טענותיו, אין למצוא כל פגמים בייצוג שהעניקה למבקש, והא ראיה, שהמבקש עצמו, במהלך הדיון בערעורו, הביע את רצונו המפורש כי הסנגורית תמשיך לייצגו".

הבקשה למשפט חוזר

5.בבקשתו לקיומו של משפט שב המבקש ומעלה את השגותיו מן העבר כנגד הרשעתו. הוא מגולל את טרונייתו כנגד הייצוג המשפטי לו זכה, ומפנה לפגמים בהם לקתה לדעתו התנהגותן של רשויות החקירה והתביעה. המבקש חוזר ומפנה להסכם עליו חתמה המתלוננת, ובו הצהירה כי פגיעתה נגרמה עקב נפילתה על כוננית, והוא מוסיף וטוען כי הסכם זה יוצר השתק פלוגתא שיש בו להביא לזיכוייו.

היועץ המשפטי לממשלה מתנגד לבקשה, הואיל והוא סבור כי היא אינה מגלה עילה לקיומו של משפט חוזר.

דיון

6.המסגרת הנורמטיבית לדיון בבקשה למשפט חוזר, קבועה בסעיף 31(א) לחוק בתי משפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984. ביסודו של סעיף זה טמונה שאיפתו של המשפט לחקר האמת, ושאיפתה של החברה להימנע מן הנורא מכל - הרשעתו של אדם חף מפשע. יחד עם זאת, לשאיפות אלה נקבע סייג שמקורו באינטרס הציבורי למנוע התדיינות ללא קץ, וזאת לאור ההנחה כי פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המוסמך, ניתן כדין ובדין יסודו (ראו מ"ח 7929/96 כוזלי נ' מדינת ישראל

, פ"ד נג(1) עמוד 529; מ"ח 7558/97 סימון בן-ארי נ' מדינת ישראל , פד"י נג(1), 433; מ"ח 3032/99 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נו(3), 354; מ"ח 8483/00 אריה דרעי נ' מדינת ישראל - טרם פורסם). עקרון נוסף המנחה את בית המשפט בבקשה מסוג זה הוא, כי בדונו בבקשה למשפט חוזר, אין בית משפט זה ממלא תפקיד של ערכאת ערעור (מ"ח 6731/96 עמוס ברנס נ' מדינת ישראל , פד"י נא(4), 241), וחוששני שזו בדיוק מהותה של הבקשה המונחת בפני. להלן אבהיר את דברי.

יחסים בין בני זוג הם מערכת סבוכה ומורכבת, שמטבעה, מרביתה מתקיימת הרחק מעין בולשת, ועקב כך רב בה הנסתר על הנגלה. ניסיון החיים מלמד, כי כאשר מתגלעים סכסוכים בין בני זוג, לא הכול מקפידים לומר את האמת, ולעתים בודים בני-הזוג מלבם גרסה מפלילה כדרך לנקמה בבן-זוגם, או כדי להשיג עליו יתרון בהליכים משפטיים המתקיימים ביניהם. ההכרעה בין גרסאות סותרות בכלל, ושל בני-זוג בפרט, היא מלאכה קשה, ובית משפט בערכאה ראשונה נדרש לה כמעשה של יום-יום. לצורך כך הוא מסתייע בהתרשמותו מבעלי הדין ועדיהם, ואת אלה משלימים שיקולים שבהיגיון המתבססים על ניסיון החיים. כך נהג בית משפט השלום גם בעניינו של המבקש, ולאחר שעיינתי וחזרתי ועיינתי בפרוטוקול הדיון, התקשיתי לראות כיצד קופחה הגנתו, וכיצד יכול היה בית המשפט להגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע בפועל.

אכן, הסנגורים שייצגו את המבקש התחלפו בתדירות גבוהה, אך הרושם המתקבל הוא כי האשם לכך רובץ לפתחו של המבקש. באשר לטענה לפיה נהגה בו השופטת המלומדת בחומרה יתרה וקיפחה את זכויותיו, הרי שטענה זו נדחתה על ידי השופטת כאשר סירבה לפסול את עצמה, ואף שבפני המבקש היתה פתוחה הדרך לערער על החלטה זו, הוא בחר מטעמים השמורים עמו שלא לעשות כן, ומה לו כי ילין עתה?

העולה מהאמור הוא, שטרונייתו העיקרית של המבקש היתה ונותרה כנגד החלטתו של בית משפט השלום לדחות את גרסתו, לפיה בת-זוגו נחבלה מפגיעה בכוננית כלשהי ולא מידיו. אכן, חתימתה של המתלוננת על הסכם הפשרה ת/7, בו פטרה אותו מאחריות פלילית לחבלה שנגרמה לה, היתה צריכה לעורר תמיהה בלבו של בית המשפט בכל הקשור לסוגיית מהימנותה של המתלוננת. אולם, לאמור במסמך זה היה בפי המתלוננת הסבר (לחציו של המבקש ואיומיו כלפיה), ואת ההסבר הזה אימצה הערכאה הראשונה, אשר גם נימקה מדוע נהגה כך, לאמור, המערער בחקירתו במשטרה אישר את עיקרי גרסתה של בת-זוגו, ובעיקר את העובדה שהיא נחבלה מידיו ולא מגורם אחר כלשהו. אכן, בפיו של המבקש היו טענות כנגד קבילות אמרתו, אולם עניין זה הוכרע במסגרת משפט זוטא, ובכך הגיע הדיון בסוגיה זו לסופו. כמובן, אפשר לחלוק על החלטתו של בית משפט השלום להעדיף את עדות המתלוננת, אך עובדה היא שהכרעת הדין נבחנה גם על ידי בית המשפט המחוזי, ואחר כך גם על ידי בית משפט זה במסגרת בקשה למתן רשות לערער, ולא נמצא כי נפל בה פגם. בכך מיצה המבקש את ההליכים בעניינו, וזכותו להישמע בבקשה לקיומו של משפט חוזר היתה מותנית בכך שיצביע על קיומה של אחת העילות המנויות בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט, ואת הנטל הזה הוא לא הרים.

הבקשה נדחית.