ע"א 10033/16 בבר בן עמי נ. המועצה האזורית תמר

1.

הערעור שבפנינו נסב על חיובו האישי של המערער 1 (להלן: המערער ) בחובות ארנונה שנצברו על מלון שהיה בניהולו ובהחזקתו.

2.

לא נכחד כי פסק דינו של בית משפט קמא תמציתי יתר על המידה והתקשנו לדלות ממנו את מכלול העובדות הצריכות לעניין.

עם זאת, לאחר שעיינו בחומר שהונח בפנינו, לרבות חקירתו של המערער בבית משפט קמא, נחה דעתנו כי המערער היתל, פשוטו כמשמעו, במשיבה, תוך שהוא מחליף חברות במימון דק "כמו גרביים", ועושה שימוש לרעה בעקרון האישיות המשפטית ושימוש באנשי קש כמו המערערת 2 – כל זאת, במטרה לחמוק מתשלומי הארנונה (ויתכן גם מנושים אחרים).

3.

למעשה, כל טענתו העיקרית של המערער היא, כי לא הוא הבעלים האמיתי אלא אחד בשם משה גלעד. טענה זו לא הוכחה, ואף נסתרה בדבריו של המערער עצמו (עמ' 75-74 לפרוטוקול). אף לא למותר לציין, כי למרות שהוצע למערער לשלוח הודעת צד ג' לאותו משה גלעד, הוא נמנע מכך (ואיננו רואים לקבל הטענה כי הסיבה לכך היא חסרון כיס).

4.

ולבסוף, לא למותר להזכיר את קביעות המהימנות והעובדה הנחרצות של בית משפט קמא לגבי מהימנותו, וליתר דיוק אי-מהימנותו של המערער, וכלשונו של בית משפט קמא "כל אלה מאירות את גרסתו של בבר באור בלתי מהימן בעליל".

איננו מוצאים כל סיבה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות של בית משפט קמא. אכן, איננו משוכנעים כי ראוי היה להשתית את החבות של המערער על עוולת הרשלנות, אך לדידנו, איננו רואים נפקות של ממש לעילה המדוייקת בגינה יש לחייב את המערער באופן אישי (כמו הרמת מסך, תרמית או הוראות סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992).

5.

המערערת 2 אינה כופרת למעשה כי היתה אשת קש, "בובה" כדבריה שלה, בחברות בהן המערער היה "המושך בחוטים".

בנסיבות אלה, חסד עשה בית משפט קמא בכך שהעמיד את חבותה על 10% בלבד בנפרד ו שלא ביחד ולחוד עם המערער

6.

סוף דבר, שאנו דוחים את הערעור על כל רכיביו. המערער ישא בהוצאות המשיבה 1 בסך 35,000 ₪.