ע"א 10293/06 אברהים עואד נ. ר.א.ם מהנדסים וקבלנים בע"מ (בפירוק)

במסגרת ההליכים שבכותרת התעוררה שאלה בדבר דרך התקיפה הראויה של החלטות בית המשפט המחוזי בנצרת.

1.

ברקע הדברים עומדים הליכי פירוק של משיבה 1 (להלן – החברה) והליכי פשיטת רגל של המערערים, שהיו בעלי מניות בחברה וערבו לחובותיה כלפי משיב 3 (להלן – הבנק). ביום 9.5.1999 ניתן בבית המשפט המחוזי בנצרת צו לפירוקה של החברה. ביום 5.2.2001 הוכרזו המערערים כפושטי רגל (פש"ר (נצרת) 373/99, 374/99). משיב 2, עו"ד נפתלי נשר, מונה כנאמן על נכסיהם (להלן – הנאמן). ביני לביני הגיש הבנק תביעת חוב נגד החברה, על סך של 4 מיליון ₪. מפרק החברה דחה את תביעת החוב והבנק הגיש על כך ערעור לבית המשפט של פירוק. הערעור נדון יחד עם תביעות שהגישו החברה והמערערים נגד הבנק, בהם טענו לנזקים שגרם להם הבנק. ביום 7.12.2003 הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר הסמיך את בית המשפט לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, את הסכום שעל החברה והמערערים לשם לבנק. בין היתר הוסכם כי:

"2. לבית המשפט תהיה הסמכות לפסוק את הסכום שעל החברה והמצטרפים [המערערים – ג.ל.] לשלם לבנק, מ-0 ועד לסכום החב המלא ליום צו הפירוק – 16,245,703 ש"ח. ...

4.לחברה ולמצטרפים תינתן האפשרות לשלם את הסכום כל שיפסק כאמור בתוספת ריבית והפרשי הצמדה, כאמור, תוך 12 חודשים ממועד מתן פסק הדין. במידה ולא ישולם מלוא הסכום שנפסק תוך 12 חודשים כאמור, שיעור הריבית יועמד על 7%.

5.לא שולם הסכום שנפסק במלואו, בתוספת ריבית והפרשי המצדה תוך 12 חודשים, יהיה הבנק זכאי לממש באופן מיידי באמצעות כונס הנכסים מטעמו לפי שיקול דעתו המוחלט, את נכסי המקרקעין המשועבדים לטובתו, במצבם as is , מבלי שתהיה עליו כל חובה לבצע חלוקה של הנכסים.

6.באם לאחר המימוש של כלל הנכסים המשועבדים ספציפית לבנק, יוותר חוב לבנק, כאשר הסכום הקובע הוא סכום פסק הדין במועד פסק הדין, יחשב הסכום שנותר כסכום המאושר בהוכחות החוב בתיק הפירוק ובתיקי פשיטת הרגל ומעמדו של הבנק כנושה מובטח, מכוח השעבוד השוטף, לא יפגע בתיקי הפירוק ובתיקי הפש"ר.

7.החברה והמצטרפים יחובו כלפי הבנק את הסכום, ככל שייפסק, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה ביחד ולחוד".

2.

ביום 10.5.2004 פסק בין המשפט כי הסכום שישולם לבנק יהיה בסך של 600,000 ₪ (להלן – פסק הדין). לאחר פסק הדין, הגיש הבנק לבית המשפט של פשיטת רגל ערעור על החלטת הנאמן לדחות את תביעת החוב שהגיש הבנק נגד המערערים. בית המשפט של פשיטת רגל קיבל את הערעור (ביום 23.9.2004) והורה – בהסכמת הנאמן והבנק – על ביטול החלטתו של הנאמן לדחות את תביעת החוב.

3.

בהמשך הגישו המערערים שני בקשות לבית המשפט המחוזי בנצרת. בקשה אחת הינה בקשה למתן הוראות למפרק החברה, בה עתרו המערערים לכך שבית המשפט יורה למפרק להעביר כספים הנמצאים בקופת הפירוק של החברה לידי הבנק, על חשבון החוב כלפי הבנק לפי פסק הדין. המערערים טענו כי יש לשלם את החוב מתוך הכספים שבקופת הפירוק, וזאת לפני מימוש נכסיהם הפרטיים. הכספים שבקופת הפירוק מקורם בכספים שנתקבלו מעמותת הקוטג'ים שועפת והיו משועבדים בשיעבוד ספציפי לטובת בנק אחר (בנק הפועלים) ונותרו בקופת הפירוק לאחר פירעון החוב לבנק הפועלים. המערערים טענו כי משקיבל בנק הפועלים את המגיע לו, זכאי הבנק לקבל את יתרת הכספים שנגבו מעמותת הקוטג'ים שועפת, מכח השיעבוד השוטף שהיה רשום לזכותו על נכסי החברה ואשר קדם בזמן לשיעבוד הספציפי לטובת בנק הפועלים. מפרק החברה ומשיב 4, מנגד, טענו כי השעבוד השוטף התגבש ביום תחילת הליך הפירוק, ולא לכד ברשתו את הנכסים המשועבדים שעבוד ספציפי, ובכלל זה כספי העמותה. ביום 29.10.2006 דחה בית המשפט את בקשת המערערים. בית המשפט סבר כי בנסיבות העניין, אין צורך להיכנס לבירור השאלה בדבר סדר העדיפות של השעבודים. החלטתו בהתבססה על הוראות סעיף 6 להסכם הפשרה שבין הצדדים, לפיו ימומשו תחילה הנכסים המשועבדים ספציפית לבנק ורק אם לאחר מימושם יוותר חוב לבנק, ייחשב הסכום שנותר כסכום המאושר בהוכחות החוב בתיק הפירוק ובתיקי פשיטת הרגל. נפסק כי סעיף זה קובע מפורשות את סדר המימוש ועל כן אין לשלם כל סכום לבנק מקופת הפירוק כל עוד לא ימומשו כלל הנכסים המשועבדים ספציפית לבנק. על החלטה זו הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 10293/06).

4.

הבקשה

השנייה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת הייתה בקשה לבטל את החלטתו הקודמת של בית המשפט של פשיטת רגל לקבל ערעור על החלטת הנאמן בתביעת החוב של הבנק. בבקשה לבטל את ההחלטה טענו המערערים כי ההחלטה ניתנה בלא לשמעם. גם בעניין זה התבסס בית המשפט על פסק הדין ועל הסכם הפשרה שקדם לו, ממנו הסיק כי הוסכם בין הצדדים כי גם המערערים יחויבו בפרעון החוב על-פי פסק הדין שיינתן, בתנאים שנקבעו. נוכח העובדה כי המערערים הם חייבים על פי פסק הדין, לא היה לנאמן מנוס, אלא להסכים לקבלת ערעורו של הבנק על דחיית תביעת החוב. בית המשפט ציין, עם זאת, כי אין לראות בשיעור החוב שיעור קצוב, בטרם מומשו כל הנכסים המשועבדים שיעבוד ספציפי לבנק, כמפורט בסעיף 6 להסכם הפשרה. גם על החלטה זו הגישו המערערים ערעור לבית משפט זה (ע"א 10400/06).

5.

אגב דיון בבקשות המערערים לפטור מערבון בשני ההליכים שבכותרת, התעוררה שאלה בדבר הדרך הראויה להשיג על החלטות בית המשפט קמא. אדון בנפרד בכל אחת מההחלטות. אפתח בבקשה למתן הוראות למפרק החברה (ע"א 10293/06). לטענת המערערים, בית המשפט של פירוק סיים את מלאכתו בבקשה שהוגשה לו, ועל כן ההחלטה נחשבת לעניין הערעור כפסק דין, אף אם הליכי הפירוק נמשכים. לשיטתם של המערערים, הגם שבית המשפט קבע כי המועד הרלוונטי לדון בסדר הקדימות של השעבודים הוא לאחר מימוש השעבודים הספציפיים לטובת הבנק, דיון כזה אינו מחויב המציאות משום שמימוש השעבודים הספציפיים עשוי להביא לסגירת כל החוב כלפי הבנק והעניין יהפוך תיאורטי. עמדת הבנק היא כי בנסיבות מסוימות יש לראות בהחלטה כהחלטה המסיימת את הדיון בבקשה, שכן במצב בו לא תיוותר יתרת חוב לבנק לאחר מימוש השעבודים הספציפיים, לא תהיה עוד רלוונטיות לדרישה להעברת כספים מקופת הפירוק לידי הבנק הזוכה. במצב זה ניתן לראות את ההחלטה כמסדירה נושא מסוים. הבנק מציין עם זאת כי צפוי שלא יהיה במימוש השעבודים הספציפיים כדי לסלק את מלוא החוב.

6.

דיני הערעור בהליכי פירוק הולכים בתלם דיני הערעור האזרחיים הכלליים, המבחינים בין "פסק דין" ל"החלטה אחרת" (ראו, רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(4) 393). ככלל, המבחן המקובל לעניין ההבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת הוא האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים. אולם, כאשר עסקינן בהחלטות הניתנות לאחר פסק דין, "הכלל המנחה הוא, כי מקום בו ההחלטה נשוא הערעור טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה כבר בפסק הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק 'החלטה אחרת' אשר ערעור עליה יתכן ברשות בלבד" (דברי השופט ג' בך בע"א 2817/98 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152). לעניין זה, הגישה הבסיסית היא כי החלטה המכריעה בנוגע לביצוע פסק הדין הינה החלטה טפלה לפסק הדין וככזו ניתנת לערעור ברשות בלבד (ראו, ע"א 6947/03 שמעוני נ' קו-אופ הריבוע הכחול אגודה צרכנית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 27.1.2004).

7.

במקרה הנדון, הוגשה בקשה למתן הוראות לאחר פסק הדין שאישר את הסדר הפשרה וקבע את היקף החוב לבנק. במצב זה, על פי אמות המידה הנזכרות, המ דובר

בהחלטה שהינה טפלה לפסק הדין. הסעד שהתבקש בבקשה למתן הוראות נגע לאופן מימוש פסק הדין. סעד זה, על פי טיבו, אינו מצמיח פסק דין כי אם "החלטה אחרת". ההחלטות המהותיות, שעניינן היקפו של החוב וסדר הפירעון שלו, נקבעו בפסק הדין. פסק הדין קבע במחלוקות המרכזיות בין הצדדים. אין בהחלטה בבקשה למתן הוראות כדי לשנות את זכויות הצדדים כפי שנקבעו בפסק הדין ואין בו קביעות מהותיות חדשות. במצב זה, אין לראות בהחלטה משום פסק דין חדש ונוסף באותו תיק אלא היא בבחינת "החלטה אחרת" אשר ניתן להשיג עליה רק בדרך של בקשה לרשות ערעור.

8.

מכאן להחלטה בבקשת המערערים לבטל החלטה קודמת בערעור על הנאמן בפשיטת רגל (ע"א 10400/06). לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי פעל במסגרת סמכותו מכוח סעיף 150 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ-1980. לכן החלטתו מהווה צו בפשיטת רגל עליו ניתן לערער בזכות. מנגד, סבורים הנאמן והבנק כי נדרשת קבלת רשות לערער על ההחלטה, שכן החלטה שלא לשנות החלטה קודמת בעניין החלטת נאמן בתביעת חוב אינה צו בפשיטת רגל וחלים עליה דיני הערעור הרגילים. לפי דיני הערעור הרגילים, ההחלטה היא

"החלטה אחרת" ולא פסק דין ועל כן אין עליה ערעור בזכות.

9.

כאשר מ דובר בהליכי פשיטת רגל, הכללים בעניין ערעור שונים מן הכללים הרגילים הנוהגים בהליכים אזרחיים. בענייני פשיטת רגל, קובע סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל כי קיימת זכות ערעור על "צו בפשיטת רגל". בפסיקה נקבע כי צו כאמור הינו צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה , פ"ד מו(2), 749). בגדר "צו בפשיטת רגל" באים צו כינוס, הכרזת פשיטת רגל וצו הפטר וכן החלטות אחרות הניתנות בגדר הליך פשיטת הרגל, כמו החלטה בערעור של נושה נגד החלטת נאמן לדחות תביעת חוב (ראו, רע"א 2281/97

כיאל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד נא(3) 559). על החלטות שאינן "צו בפשיטת רגל" חלים דיני הערעור הרגילים המבחנים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" (ראו, רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3), 811).

10.על רקע זה אבחן את המקרה שלפניי. אמת, החלטת בית משפט של פשיטת רגל בערעור על החלטה נאמן עשויה להיות בבחינת צו בפשיטת רגל (ראו, רע"א 8398/05 בנק הפועלים בעמ' נ' כהן (לא פורסם, 19.3.2006). עם זאת "רק צו בו מתייחס בית המשפט אל מעשהו, או החלטתו, של הנאמן באחת הדרכים האמורות בסעיף – לאמור: אישור, ביטול או שינוי – יש בו משום מימוש סמכותו, לפי הפקודה, כבית-משפט בענייני פשיטת רגל; ורק צו אשר כזה הינו בבחינת צו בפשיטת-רגל, הנתון לערעור בזכות" ( פרשת בן ציון , עמ' 755). בענייננו, החלטת בית המשפט קמא אינה החלטה מתייחסת ישירות להחלטת הנאמן. בית המשפט לא נדרש בה לאשר, לבטל או לשנות את ההחלטה של הנאמן. כל שיש בהחלטה הוא אישור החלטה קודמת של בית המשפט של פשיטת רגל ביחס להחלטת הנאמן. זאת על רקע טענה כי יש לשנות את ההחלטה הקודמת משום שניתנה בלא לשמוע את המערערים. החלטה מסוג זה אינה צו בפשיטת רגל (ראו, ע"א 7671/04 נאמן לנכסי החייב אבן זיו נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ (לא פורסם, 6.2.2005).

11.

האם ההחלטה היא פסק דין או "החלטה אחרת" בהתאם לסיווג הרגיל בדיני הערעור הכלליים? גם לגבי החלטה זו יש להפעיל את אמות המידה שעניינן החלטה מאוחרת לפסק דין. ההחלטה עצמה לא סגרה את תיק הערעור על החלטת הנאמן, שנסגר כבר בהחלטה מיום 23.9.2004. ההחלטה ניתנה בבקשה לבטל את ההחלטה בערעור על הנאמן. החלטה זו מסווגת כ"החלטה אחרת" ולא כפסק דין. זאת בדומה לכל החלטה בבקשה לביטול פסק דין, שהיא בגדר "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון קבלת רשות (ראו, יואל זוסמן, סדר הדין האזרחי 745 (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, 1995); כן ראו בש"א 93/89 מנדליכט נ' מעבדות טרבינול

(ישראל), פ"ד מג(1) 524).

הערעורים שלפניי הוגשו ללא קבלת רשות. נוכח התוצאות אליהן הגעתי, לפיהן ניתן להשיג על החלטותיו של בית המשפט קמא רק בדרך של בקשת רשות לערער, אני מורה על מחיקת ההליכים שבכותרת. אני מאפשרת למערערים להגיש בקשות למתן ארכה להגשת בקשות רשות לערער תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו.