רע"א 474/10 חסן מחאמיד זטאם נ. בנק הפועלים בע"מ, סניף א.א. פחם

1.

בהתאם להחלטת כב' השופטת א' חיות מיום 19.1.2010, השאלה שלפני הינה האם הדרך הדיונית בה נקט המבקש היא הדרך המתאימה או שמא עליו להגיש ערעור בזכות. אלה עיקרי העובדות הצריכות לעניין כפי שהן עולות מהחומר שהוגש לעיוני: בעניינו של המבקש מתנהלים הליכי פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי בחיפה, בפני כב' השופט מ' רניאל. ביום 5.5.08 ניתן צו כינוס לנכסי המבקש על-פי בקשת המשיב 1 והושת עליו תשלום חודשי. ביום 5.5.09 הבהיר בית-המשפט המחוזי למבקש כי עליו לשתף פעולה עם המנהלת המיוחדת ולשלם את התשלומים החודשיים. ביום 9.9.09 דחה בית-המשפט המחוזי את בקשת המבקש להפחית את התשלום החודשי. ביום 20.12.09 התקיים בפני בית-המשפט המחוזי דיון אולם המבקש, או מי מטעמו, לא התייצבו לדיון. במועד זה נתן בית-המשפט המחוזי החלטה לפיה המבקש לא שילם כל תשלום לקופת הכינוס, על-אף שבהחלטה מיום 9.9.09 נאמר למבקש כי אם לא ישלם את פיגוריו, יינקטו נגדו אמצעי כפייה. בהמשך ההחלטה, הורה בית-המשפט המחוזי על מאסרו של המבקש לפי סעיף 179 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ) למשך 21 ימים, אלא אם ישלם סכום של 19,000 ₪.

2.

לאחר מתן החלטה זו הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בקשה שכותרתה כדלקמן: "(1) בקשה לביטול החלטה מיום 20.12.09. (2) בקשה לעיכוב כל ההליכים עד למתן החלטה אחרת. (3) בקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 5.5.09. (4) בקשה למתן פטור זמני באופן מלא מתשלום חודשי. (5) לחלופין: בקשה להפחית משיעור התשלום החודשי". בתצהירו טען המבקש כי לא התייצב לדיון ביום 20.12.09 מחמת טעות אנוש, וכי מצבו הכלכלי והרפואי אינו מאפשר לו לשלם את התשלום החודשי שנקבע ואת סכום הפיגורים שהצטבר. ביום 3.1.2010 דחה בית-המשפט המחוזי את בקשותיו של המבקש. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי כי המבקש לא נתן טעם מספק מדוע לא התייצב לדיון ביום 20.12.09; כי אין טעם בעיון מחדש בהחלטה מיום 5.5.09 שכן כבר ניתנה החלטה בעניין זה ביום 9.9.09; וכי מהחומר שהוגש עולה כי אין מניעה שהמבקש יעבוד ואף לא הוכח שהמבקש עשה מאמצים למציאת עבודה מלבד אמירות כלליות בעלמא. כנגד החלטה זו מיום 3.1.2010 הוגשה בקשת רשות הערעור שבכותרת.

3.

בהמשך להחלטת כב' השופטת א' חיות מיום 19.1.2010, ביקשתי את עמדת הצדדים כיצד ניתן להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי נשוא ההליך. עמדת המבקש הינה כי דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי היא בבקשת רשות ערעור. מנגד, באת-כוח המשיב 2 (הכונס הרשמי) סבורה כי דרך ההשגה המתאימה היא בערעור בזכות. לשיטתה, עניינה של ההחלטה הנדונה הוא מתן צו מאסר כנגד המבקש בשל אי-ציות לפי סעיף 179 לפקודה. לפי הטענה, החלטה זו ניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי בהפעילו את סמכותו המיוחדת כבית-משפט של פשיטת רגל, ולפיכך היא מהווה "צו בפשיטת רגל" כמשמעותו בסעיף 182(א) לפקודה, כך שדרך ההשגה המתאימה היא ערעור בזכות לפי סעיף 182(ג) לפקודה. יוער כי המשיב 1 לא הגיש עמדתו בסוגיה הנדונה על-אף שניתנה לו הזדמנות לכך.

4.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפניי, באתי למסקנה כי המבקש רשאי להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 3.1.2010. כידוע, בענייני פשיטת רגל קובע סעיף 182 לפקודה כי קיימת זכות ערעור על "צו בפשיטת רגל". בפסיקה נקבע כי צו כאמור הינו צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה , פ"ד מו(2) 749 (1992)). מנגד, החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אף שניתנו במהלכו של הליך פשיטת הרגל, אינן מהוות צווים בפשיטת רגל, וחלים בעניינן דיני הערעור הרגילים המבחנים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" (ראו: רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3) 811 (1992)).

5.

אשר לנסיבות המקרה שלפניי - ייאמר מיד כי לו היה המבקש משיג על החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 20.12.09 במסגרתה הוצא נגדו צו מאסר בשל אי ציות, המדובר היה, כטענת המשיב 2 בהפעלת סמכותו המיוחדת של בית המשפט המחוזי כבית-משפט לענייני פשיטת רגל, כך שההחלטה היא "צו בפשיטת רגל" שדרך ההשגה עליו היא ערעור בזכות, כאמור בסעיף 182(ג) לפקודה (ראו בעניין זה: רע"א 9349/01 מוסאיוף נ' מולכו (לא פורסם, 10.12.2001)). ואולם, עיון בבקשת רשות הערעור שהגיש המבקש מעלה כי המבקש משיג כנגד החלטתו המאוחרת יותר של בית-המשפט המחוזי מיום 3.1.2010 . כאמור, בהחלטה זו דחה בית-המשפט המחוזי את בקשתו של המבקש לביטול ההחלטה מיום 10.12.09 שניתנה במעמד צד אחד עקב אי התייצבות המבקש. כן נדחתה הבקשה לעיון חוזר בהחלטה מיום 5.5.09 בעניין התשלום החודשי שעל המבקש לשלם. ההחלטה לדחיית בקשת הביטול ולדחיית הבקשה לעיון חוזר לא ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה. מדובר בהחלטה בעלת אופי דיוני הנשענת על עקרונות משפט כלליים. לפיכך, על-אף שההחלטה הנדונה ניתנה במהלכו של הליך פשיטת רגל, אין היא בבחינת "צו בפשיטת רגל" כאמור בסעיף 182(א) לפקודה, וחלים עליה דיני הערעור הרגילים (ראו: ע"א 3312/06 סויסה נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 28.2.2007). עוד ראו: ע"א 7671/04 נאמן לנכסי החייב זיו יגאל יעקב זיסמן נ' עמינח (לא פורסם, 6.2.2005); ע"א 10293/06, 10400/06 עואד נ' ר.א.ם מהנדסים וקבלנים בע"מ (בפירוק) (לא פורסם, 13.12.2007), פס' 10).

6.

בהתאם לדיני הערעור הרגילים, דחיית בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד מהווה "החלטה אחרת" שהערעור עליה הוא ברשות (ראו: י' זוסמן

סדר הדין האזרחי 745 (מהדורה שביעית, 1995)). אף החלטה הדוחה בקשה לעיון חוזר מהווה "החלטה אחרת", בהיותה טפלה להחלטה או לפסק-הדין המקורי (ראו: רע"א 2572/07 משה רבנו

נ' גילי זקן (לא פורסם, 24.7.2007)).

המסקנה המתבקשת, אפוא, היא כי בדין הוגש ההליך כבקשה לרשות ערעור. ההליך שבכותרת ימשיך להתברר כסדרו.