ע"א 7203/13 עידן מרדכי נ. קרן אוגינץ עו"ד

הערעור שבכותרת הוגש ביום 23.10.2013, והוא נסב על החלטה של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.8.2013, במסגרת הליך של פשיטת רגל. בהחלטתו הכריע בית המשפט, בין היתר, בבקשתו של המערער – בא-כוח הנושה המובטח – לעיון חוזר בהחלטה קודמת (מיום 20.5.2013), באשר לשכר-טרחת כונסי-הנכסים. הבקשה לעיון חוזר נדחתה.

בהחלטתי מיום 10.12.2013 העליתי את הקושי בהגשת הליך ערעור במקרה זה, שעה שמדובר בהחלטה בבקשה לעיון חוזר, אשר על-פי הפסיקה מצריכה רשות ערעור. בהמשך לכך (ביום 17.12.2013), הגיש המערער תגובה שבה הוא מסביר מדוע סבר כי נכון לפנות לבית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר בטרם הגשת ערעור לבית משפט זה. המערער מעלה אפשרות לסווג בכל זאת את ההחלטה בבקשה לעיון חוזר כ"פסק-דין", אולם לאור הפסיקה בכגון דא – שלמקצתה הפניתי בהחלטתי מיום 10.12.2013 – דומה כי גם הוא מבין שהיה עליו להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 ימים. לפיכך, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור.

עיינתי בבקשה להארכת מועד ובתגובות לה. לאחר ששקלתי בדבר, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

ראשית , הפסיקה לגבי דרך הערעור על החלטות בבקשות לעיון חוזר – לרבות כאלה שניתנו בגדרי הליכי פשיטת רגל – היא פסיקה ותיקה, ובית המשפט חזר עליה פעמים רבות (ראו למשל רע"א 7671/04 נאמן לנכסי החייב זיסמן נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ (6.2.2005); רע"א 474/10 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ, סניף א.א.פחם (15.2.2010); ע"א 9965/09 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי (21.4.2010); ע"א 3312/06 סויסה נ' כונס הנכסים הרשמי

(28.2.2007); ע"א 6369/09 מרציאנו נ' אגף מס הכנסה – פקיד שומה באר שבע (12.9.2010); רע"א 8274/10 פוגל נ' הכונס הרשמי והאפוטרופוס הכללי

(20.1.2011) ; ע"א 3477/13 שריה נ' גולן (23.5.2013)). קשה אפוא לראות בהגשת הליך של ערעור בזכות במקרה שלפניי משום טעות שאי-אפשר היה להימנע ממנה.

שנית , המערער פנה לבית המשפט העליון, בהליך של ערעור בזכות, לאחר שכבר חלף המועד להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 29.8.2013. במצב דברים זה, שיקולים של סופיות ושל הסתמכות מקבלים משקל ניכר, ובענייננו משקל זה גובר נוכח העובדה שהמערער מבקש בפועל להשיג גם על ההחלטה המקורית מיום 20.5.2013 – כמפורט להלן.

שלישית , מן הבקשה עולה כי במידה רבה, בקשת רשות הערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר מהווה "צינור" לערעור על ההחלטה המקורית, שניתנה עוד ביום 23.5.2013. הדברים למעשה נאמרו במפורש בהודעת הערעור עצמה. כך למשל, בסעיף 26 להודעת הערעור מציין המערער כי "משלא הועילה פנייה לבית המשפט קמא בבקשה לעיון חוזר... לא נותר למערער אלא לפנות לבית משפט נכבד זה, בהתייחס לשתי החלטותיו של בית המשפט קמא " [ההדגשה הסופה – ג' ש'].

כאן המקום להבהיר, כי גם אם בעל-דין סבור שנסיבות המקרה מצדיקות פנייה בהליך לפי סעיף 181 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980, הרי שאין הוא רשאי לראות בכך משום תחליף לערעור על ההחלטה המקורית, או משום בסיס לדחייה אוטומטית בהגשת ערעור על ההחלטה המקורית. ככל שבעל-הדין חפץ לשמור על אפשרות הערעור על ההחלטה המקורית, הוא מצופה להגיש מבעוד מועד בקשה להארכת מועד, זאת עד למתן ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. ככל שהוא בוחר שלא לעשות כן, הוא נוטל על עצמו את הסיכון שבקשתו לעיון חוזר תדחה, והוא ייאלץ להסתפק באפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר. ויודגש, כי בקשת רשות ערעור על החלטה לדחות בקשה לעיון חוזר אינה שקולה לערעור על ההחלטה המקורית, ומטבע הדברים היא אמורה להתמקד בשאלה אם היה מקום לעיון חוזר . קיים קושי במקום שבו בעל-דין מגיש כביכול הליך של בקשת רשות ערעור על ההחלטה בבקשה לעיון חוזר, אך בפועל משתמש בהליך זה כפלטפורמה לערעור נגד ההחלטה המקורית (זאת כאשר המועד להגשת ערעור נגד החלטה זו חלף מזמן).

עוד ראוי להוסיף, כי בהינתן שההליך שעל הפרק כעת הוא בקשת רשות ערעור על החלטה בבקשה לעיון חוזר בעניין שכר-טרחת כונס-נכסים, אין בידי לקבוע כי סיכוייו של ההליך או חשיבותו העקרונית מהווים שיקול כבד משקל לטובת היענות לבקשה להארכת מועד.

בשולי הדברים אציין כי הודעת הערעור לוקה בפגם דיוני נוסף, לאמור: אי-צירופו של כונס הנכסים הרשמי כמשיב, בהתאם לתקנה 424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

סוף דבר: ההליך שבכותרת הוגש כערעור בזכות שלא כדין, ולא מצאתי "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה בדיעבד להגשת בקשת רשות ערעור. אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית, וההליך שבכותרת יימחק. המערער יישא בהוצאות המשיבה 1 בסך של 2,000 ₪.