רע"א 9965/09 שאול בן דוד נ. כונס הנכסים הרשמי

הליך זה מופנה נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 19.11.2009, שבה נדחתה בקשתו של המערער לבטל החלטה קודמת, מיום 10.9.2009, אשר בה הוחלט – לבקשת הנאמן ובהסכמת הנושה – על ביטול הליכי פשיטת הרגל בשל שהמערער לא שילם את התשלומים שהושתו עליו. ההליך שבכותרת הוגש כערעור בזכות והתעוררה השאלה אם היה על המערער להגיש במקרה זה בקשת רשות ערעור. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לגבי שאלה זו, באתי למסקנה כי הערעור טעון רשות.

למערער עמדה זכות לערער על ההחלטה מיום 10.9.2009, זאת בין משום שהחלטה זו סיימה את ההליך בין משום שמדובר ב"צו בפשיטת רגל" (סעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980). אלא שההליך שבכותרת מופנה נגד ההחלטה מיום 19.11.2009, שעניינה כאמור דחיית בקשה לביטול ההחלטה מיום 10.9.2009; אין לראות בהחלטה מיום 19.11.2009 צו שניתן במסגרת הפעלת הסמכות המיוחדת של בית המשפט לענייני פשיטת רגל לפי הפקודה (ראו רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3) 811 (1992); ע"א 3312/06 סויסה נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 28.2.2007); רע"א 474/10 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ, סניף א.א. פחם (לא פורסם, 15.2.2010)). לפיכך, יש לבחון את שאלת הסיווג לפי דיני הערעור הרגילים, וכיוון שמדובר בבקשה לביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד, יש לראות בהחלטה משום "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות.

הערעור שלפניי הוגש ללא קבלת רשות. נוכח המסקנה כי ניתן להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.11.2009 רק בדרך של בקשת רשות ערעור, ובשים לב לכך שההליך הוגש בתוך המועד הקבוע בדין להגשת בקשת רשות ערעור, ישונה סיווגו של ההליך מע"א לרע"א ויתברר בדרך של בקשה לרשות ערעור.