ע"א 2481/11 אבי קוה נ. הכונס הרשמי

1.

בהליך שבכותרת התעוררה שאלה בדבר דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט רניאל) מיום 26.10.2010 - האם ערעור ברשות או שמא ערעור בזכות. בהחלטה האמורה הכריע בית-המשפט המחוזי בשלוש בקשות שונות שהוגשו במסגרת הליך פשיטת רגל של המבקש-החייב, שעל נכסיו ניתן צו כינוס. בהליך שבכותרת משיג המבקש על ההכרעה שניתנה בשתיים מבין שלוש הבקשות האמורות: הבקשה האחת מטעם המבקש היתה לאישור הסדר שכר-הטירחה עם בא-כוחו. בעניין זה, פסק בית-המשפט המחוזי כי הוא מאשר למבקש לשלם לעורך-דינו שכר-טירחה על-בסיס התעריף המומלץ של לשכת עורכי-הדין, וזאת בשיעורים של 500 ש"ח כולל מע"מ כל חודש. הבקשה השנייה מטעם המבקש היתה לתיקון צו הכינוס באופן שיופחת שיעור התשלום החודשי בסך 9,000 ש"ח בו חוייב במסגרת צו הכינוס. בעניין זה, ראה בית-המשפט המחוזי להפחית את שיעור התשלום החודשי לסך של 7,500 ש"ח.

כנגד הכרעת בית-המשפט המחוזי בשתי הסוגיות האמורות הגיש המבקש את ההליך שבכותרת. בבקשת רשות הערעור מטעמו נכתב כי היא הוגשה "מטעמי זהירות" בלבד, שכן לשיטת המבקש נתונה לו זכות ערעור על ההחלטה הנדונה. המשיב 1 - כונס הנכסים הרשמי -

סבור כי דרך ההשגה המתאימה היא באמצעות ערעור בזכות שכן לפי הטענה, החלטת בית-המשפט קמא על כל חלקיה, באה בגדרי "צו בפשיטת רגל" בהתאם לסעיף 182 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה ). מנגד, המשיב 2 - הנאמן על נכסי המבקש - סבור כי דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי היא באמצעות ערעור ברשות, שכן מדובר בהחלטה הנושאת אופי דיוני והיא אינה בבחינת "צו בפשיטת רגל".

2.

שקלתי את טענות הצדדים ובאתי למסקנה כי בנסיבות העניין, דרך ההשגה המתאימה על החלטת בית-המשפט המחוזי היא באמצעות ערעור בזכות. אפרט טעמיי לכך.

כידוע, בכל הנוגע להליכי פשיטת רגל, קובע סעיף 182 לפקודה כי קיימת זכות ערעור על "צו בפשיטת רגל". בפסיקתו של בית-משפט זה נקבע כי צו כאמור הינו צו הניתן על ידי בית המשפט "במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת לפי הפקודה כבית משפט לענייני פשיטת רגל" (בש"א 998/92 בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה , פ"ד מו(2) 749 (1992)). בגדר "צו בפשיטת רגל" באות החלטות בבקשות לצו כינוס, לצו הכרזה על פשיטת רגל ולצו הפטר, וכן החלטות אחרות הניתנות בגדר הליך פשיטת הרגל, כמו החלטה בערעור של נושה נגד החלטת נאמן לדחות תביעת חוב (ראו: רע"א 2281/97 כיאל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד נא(3) 559 (1997)). מנגד, החלטות בעלות אופי דיוני והחלטות הנשענות על עקרונות משפט כלליים, אף שניתנו במהלכו של הליך פשיטת הרגל, אינן מהוות צווים בפשיטת רגל. על החלטות שאינן "צו בפשיטת רגל" חלים דיני הערעור הרגילים המבחינים בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" (ראו: רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מו(3) 811, 814 (1992)).

במקרה דנן, משיג המבקש על החלטת בית-המשפט המחוזי בשני עניינים: שיעור שכר-הטירחה שאוּשר לו לשלם לעורך-דינו; והיעתרות חלקית בלבד לבקשתו לתיקון צו הכינוס לצורך הפחתת שיעור התשלום החודשי בו חויב.

3.

אשר להשגה כנגד שיעור שכר-הטירחה שאוּשר למבקש לשלם לעורך-דינו על-בסיס חודשי - ייאמר מיד כי מאחר שסוגיה זו נוגעת לבא-כוח המבקש, מתעוררת תהייה האם בנסיבות העניין לא היה עליו להגיש את ההשגה מטעמו, להבדיל מטעם מרשו. מכל מקום, השאלה המצויה במוקד הדיון שלפניי היא האם החלטה לעניין שיעור שכר-טירחה של בא-כוח החייב בהליכי פשיטת רגל, מהווה "צו בפשיטת-רגל" כאמור בסעיף 182 לפקודה. בשאלה זו עשויות להיות פנים לכאן ולכאן, אולם היא אינה דורשת הכרעה בנסיבות העניין. אף אם אניח לצורך הדיון כי החלטה לעניין שיעור שכר-טרחה של בא-כוח חייב בהליכי פשיטת-רגל אינה בבחינת "צו בפשיטת רגל" כאמור בסעיף 182 לפקודה, הרי לפי דיני הערעור הרגילים מדובר בהחלטה שסיימה את המחלוקת לעניין שיעור שכר-הטרחה ולפיכך היא בגדר "פסק-דין" שהערעור עליו הוא בזכות (השוו: החלטותיו של כב' השופט גרוניס ברע"א 1028/10 בן עמי נ' בן עמי (לא פורסם, 1.4.2010), פיסקה 2; וברע"א 2721/10 חלפין נ' עזבון המנוח דוד כנפי ז"ל (לא פורסם, 25.7.2010), פיסקה 3). הנה כי כן, בין אם החלטת בית-המשפט המחוזי בנוגע לשיעור שכר-טירחתו של בא-כוח המבקש הינה בבחינת "צו בפשיטת רגל" ובין אם לאו, דרך ההשגה המתאימה בעניינה היא באמצעות ערעור בזכות. (לעניין קביעת שכר-טרחת עורך-דין של חייב בהליכי פשיטת-רגל באופן כללי, ראו: שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 380 (מהדורה שנייה, 2000); וכן: החלטת כב' סגנית-הנשיא אלשייך בפש"ר 1474/91 פרדלסקי נ' מנדלבאום (לא פורסם, 3.9.2007)).

4.

אשר להשׂגת המבקש כנגד ההיעתרות החלקית לבקשתו לתיקון צו הכינוס בדרך של הפחתת שיעור התשלום החודשי בו חויב לקופת הכינוס, אוֹמר כדלקמן:

לוּ היה מדובר בהשׂגה על שיעור התשלום החודשי שנקבע מלכתחילה במסגרת צו הכינוס, נוטה הייתי לדעה כי ההחלטה באה בגדרי "צו בפשיטת רגל" שכן ניתנה במסגרת הפעלת סמכותו המיוחדת של בית-המשפט לענייני פשיטת רגל; לפיכך, דרך ההשגה המתאימה בעניינה היתה באמצעות ערעור בזכות כאמור בסעיף 182 לפקודה. דא עקא, לא זה המקרה שלפניי. בנסיבות המקרה דנן עסקינן בהחלטה להיעתר באופן חלקי בלבד לבקשה לתיקון צו כינוס (שנטען כי ניתן במעמד צד אחד), בדרך של הפחתת שיעור התשלום החודשי שנקבע במסגרת צו הכינוס מלכתחילה. האם החלטה כאמור מהווה "צו בפשיטת רגל" לפי סעיף 182 לפקודה? המענה לשאלה זו אינו חד וברור: מחד גיסא , בפסיקתו של בית-משפט זה נקבע כי החלטה הדוחה בקשה להפחתת תשלום חודשי שהוטל על חייב בהליכי כינוס, באה בגדרי "צו בפשיטת רגל" לפי סעיף 182 לפקודה, ולפיכך הערעור עליה הוא בזכות. לפי גישה זו, בקשה שנעתרה, ולוּ באופן חלקי, לבקשה להפחתת שיעור התשלום החודשי, באה אף היא בגדרי "צו בפשיטת רגל", ונתונה לערעור בזכות (ראו: דברי השופט (כתוארו אז) ש' לוין בע"א 2831/91 כהן נ' הכונס הרשמי חיפה , פ"ד מה(4) 251 (1991); וראו גם: ע"א 2584/92 אמסלם נ' כונס הנכסים הרשמי , פ"ד מז(4) 1, 2 (1993); ע"א 7353/06 דיין נ' הכונס הרשמי (לא פורסם, 16.7.2007)).

מאידך גיסא , ניתן למצוא בפסיקה אמירות מהן משתמעת גישה אחרת לפיה החלטה המכריעה בבקשה להפחתת תשלומים חודשיים במסגרת הליכי פשיטת-רגל אינה בבחינת "צו בפשיטת רגל" (ראו למשל: דברי כב' השופט גרוניס בבש"א 1547/08 הולצמן נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 20.2.2008)), פיסקה 1)). יוער כי לפי הגישה האחרונה (זו שאינה רואה בהחלטה המכריעה בבקשה להפחתת תשלום חודשי משום "צו בפשיטת רגל"), יש להוסיף ולבחון את סיווג ההחלטה בהתאם לדיני הערעור הרגילים. בהקשר זה, עשויה להתעורר שאלה האם ישנה משמעות לתוצאת ההכרעה, קרי- דחיית הבקשה להפחתת התשלום החודשי, או שמא קבלת הבקשה ולוּ באופן חלקי. על-פני הדברים, יש היגיון רב בעמדה לפיה בקשה להפחתת שיעור תשלומים חודשיים לקופת הכינוס שנדחתה , מקבילה במהותה לבקשה לביטול החלטה שנדחתה או לבקשה לעיון חוזר שנדחתה. החלטות אלה הן בעלות אופי דיוני הנשענות על עקרונות משפט כלליים ולא על הפעלת סמכותו המיוחדת של בית-המשפט לפי הפקודה, וזאת אף אם ניתנו במהלכו של הליך פשיטת-רגל. לפי עמדה זו, מדובר בהחלטות שהן בבחינת "החלטה אחרת", כך שהערעור עליהן טעון רשות (ראו והשוו: ע"א 7671/04 זיסמן נ' עמינח תעשיות ורהיטים בע"מ (לא פורסם, 6.2.2005); רע"א 474/10 זטאם נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 15.2.2010); ע"א 3441/10 דגן נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 2.6.2010); רע"א 8274/10 פוגל נ' הכונס הרשמי (לא פורסם, 20.1.2011)).

שאלת הסיווג לפי דיני הערעור הרגילים מורכבת יותר למענה, כאשר מדובר בבקשה להפחתת שיעור התשלום החודשי שהתקבלה, למצער באופן חלקי. שאלה היא האם בנסיבות כאמור, שומרת ההחלטה על אופיה הדיוני כ"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות; או שמא שינויו של צו הכינוס בכל הנוגע לשיעור התשלום החודשי, מוביל לכך שדרך התקיפה המתאימה היא באמצעות ערעור בזכות (ראו והשוו: רע"א 8160/10 בן-דב נ' שרון (לא פורסם, 14.12.2010). בנסיבות אותו מקרה, ההשׂגה על החלטת בית-משפט קמא שנעתר באופן חלקי לבקשה להפחתת תשלום חודשי לקופת הכינוס, התבררה במסגרת בקשת רשות ערעור).

5.

עמדתי על הגישות האפשריות השונות בסוגיה הנדונה, על-מנת להמחיש את מורכבותה. בנסיבות המקרה דנן, שאלת סיווגה של החלטת בית-המשפט קמא במסגרתה התקבלה באופן חלקי הבקשה להפחתת שיעור התשלום החודשי לקופת הכינוס, אינה דורשת הכרעה. משבאתי למסקנה כי בכל הנוגע לשיעור שכר-טרחתו של בא-כוח המבקש, החלטת בית-המשפט המחוזי מהווה פסק-דין שהערעור עליו הוא בזכות, הרי במסגרת הערעור בזכות רשאי המבקש להשיג גם על חלקים אחרים של אותה החלטה, וזאת אף אם ערעור על אותם חלקים לוּ ניתנו בנפרד, היה טעון רשות. על כך נאמר בפסיקתו של בית-משפט זה כי "אין טעם בפירוקו של פסק דין לגורמיו. אם ניתן פסק דין בסוגיה אחת, הוא מאפשר לבעל הדין לערער בזכות על כל הסוגיות העולות בו" (ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי (לא פורסם, 7.1.2007); עוד ראו: בש"א 793/01 ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי נ' יוסף חסון חברה להשקעות בע"מ , פיסקה 7 (לא פורסם, 15.8.2001); ע"א 9279/05 גרנות נ' קיבוץ החותרים , פיסקה 4 (לא פורסם, 25.4.2006)). ובלשון אחר: "ערעור שהוגש על פסק הדין, מכוח זכות, מאפשר למערער להשיג על פסק הדין לכל אורך החזית; מה היה הדין אילו ניתנה ההחלטה בנפרד אינו מעלה ואינו מוריד" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 760 (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין)).

6.

אשר על כן, ובהתחשב במכלול הטעמים האמורים, באתי למסקנה כי דרך ההשגה המתאימה על מכלול חלקיה של החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 26.10.2010 היא באמצעות ערעור בזכות. בהתאם להסדר הקבוע בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תשנה, אפוא, המזכירות את סיווגו של ההליך שבכותרת מבקשת רשות ערעור לערעור אזרחי בזכות. על המבקש להשלים את סכום האגרה הנדרש נוכח השינוי בסיווג ההליך תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. אי תשלום יתרת האגרה בתוך המועד האמור, עלול להוביל למחיקת ההליך ללא צורך בהודעה נוספת. העירבון יוותר בעינו.

החלטה זו תתוייק בתיקי השופטים שיישבו בדין.