פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
8160/10
בפני:
כבוד השופטת א' חיות
המבקש:
ישראל בן -דב
נ ג ד
המשיבים:
1. עו'ד יואב שרון, מנהל מיוחד על נכסי
החייב
2. הכונס הרשמי
בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בפש"ר 1529/09 שניתנה ביום 9.8.2010 על ידי כב'
השופטת א' נחליאלי חיאט
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט) מיום 9.8.2010, בה נעתר בית המשפט באופן חלקי לבקשת המבקש והפחית את שיעור התשלום החודשי שעליו לשלם לקופת הכינוס.
ואלו העובדות הצריכות לעניין:
1.
המבקש הינו החייב בתיק פשיטת הרגל המתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב. ביום 5.5.2009 ניתן צו לכינוס נכסי המבקש (להלן: צו הכינוס ), במסגרתו חויב המבקש, בין היתר, לשלם לקופת הכינוס מדי חודש בחודשו סכום של 500 ש"ח.
ביום 1.9.2009 החל המבקש לרצות עונש מאסר בפועל שהושת עליו בגין הרשעתו בפלילים בהליך אחר שהתנהל כנגדו. בעקבות כך פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בבקשות להפחתת שיעור התשלום החודשי שנקבע לו במסגרת צו הכינוס. בבקשות אלו ציין המבקש כי נוכח מאסרו אין לו כל מקורות הכנסה וכי הסכום החודשי המירבי שיוכל לגייס בסיוע בני משפחתו אינו עולה 100 ש"ח. בנסיבות אלו, ביקש המבקש, להפחית את שיעור התשלום החודשי ולהעמידו על 100 ש"ח לחודש בלבד וזאת החל מיום 1.9.2009 ועד ליום שחרורו מן המאסר.
המשיב 1 שמונה כמנהל המיוחד לנכסי החייב (להלן: המנהל המיוחד ) נתבקש להגיב לבקשה ובתגובתו ציין כי עם תחילת ריצוי מאסרו, חדל המבקש על דעת עצמו מן התשלומים החודשיים לקופת הכינוס בלא קבלת רשות לכך מבית המשפט. עוד טען המנהל המיוחד כי המבקש התעלם מפניותיו החוזרות ונשנות לסילוק חוב הפיגורים שנצבר לחובתו ומשכך נאלץ המנהל המיוחד לפנות לבית המשפט בבקשה להורות על ביטול צו הכינוס. המנהל המיוחד הוסיף וטען כי פנייתו של המבקש אל בית המשפט להפחתת שיעור התשלום החודשי לא באה אלא בחודש אפריל 2010 לאחר שהתברר לו כי צו הכינוס עלול להתבטל עקב האופן שבו התנהל. בנסיבות אלו, סבר המנהל המיוחד כי היעתרות לבקשות המבקש משמעה כלשונו "מתן פרס למי שאינו ראוי לו". אף על פי כן, מוכן היה המנהל המיוחד להכיר בעובדה שמאסרו של המבקש יקשה עליו לפעול על פי צו הכינוס הקיים ולכן הסכים להפחתה מסויימת של שיעור התשלום החודשי במהלך תקופת ריצוי מאסרו של המבקש ולהעמדתו על סכום של 200 ש"ח בלבד, בכפוף לכך שהמבקש יחויב לשלם באופן מיידי את מלוא חוב הפיגורים שצבר לחובתו עד מועד פנייתו לבית המשפט בבקשה להפחתת שיעור התשלום.
2.
ביום 9.8.2010 נעתר כאמור בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כב' השופטת א' נחליאלי חיאט) באופן חלקי לבקשת המבקש והפחית את שיעור התשלום החודשי על-פי צו הכינוס לכדי 200 ש"ח לחודש, רטרואקטיבית מחודש ינואר 2010 ועד לסיום ריצוי עונש מאסרו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בה שב המבקש וטוען כי יש מקום להפחית את התשלום החודשי שבו עליו לשאת במהלך תקופת מאסרו ולהעמידו על 100 ש"ח בלבד, בהיותו חסר כל ובהינתן העובדה שיכולתם של בני משפחתו לסייע לו מוגבלת לסכום מירבי של 100 ש"ח לחודש.
3.
עיינתי בבקשה על נספחיה והגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כפי שנפסק לא אחת, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לשאלת כושר ההחזר של פושט הרגל שהיא מטבעה שאלה שבעובדה (ראו לעניין זה רע"א 2577/97 פיינגולד (בפשיטת רגל) נ' לב יצחק, עו"ד (לא פורסם, 22.6.1997)). החלטתו של בית משפט קמא היא שקולה ומאזנת כראוי בין צרכי החייב ובין אינטרס הנושים אשר קיבל ביטוי בתגובת המנהל המיוחד (ראו ע"א 341/82 בר דרור נ' עו"ד מ' כסיף , פ"ד לז (3) 729, 735 (1983)). לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטה זו.
הבקשה נדחית, אפוא, אין צו להוצאות.
ניתנה
היום, ז' טבת, תשע"א (14.12.2010).
ש ו פ ט ת