רע"א 4699/19 לירון כהן נ. כונס הנכסים הרשמי

לפניי בקשת רשות ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד מיום 13.6.2019 בפש"ר 4267-08-18 שניתנה על ידי כב' השופט מיכאל תמיר ,

במסגרתה נדחתה בקשה לעיון מחדש בהחלטה שהעלתה את צו התשלומים בהדרגה, ראשית ל-1,500 ש"ח ולאחר מכן ל-2,000 ש"ח.

1.

צו כינוס בעניינו של המבקש ניתן ביום 27.8.2018, וצו התשלומים נקבע בראשונה על סך של 300 ש"ח בחודש. ביום 28.1.2019 הגיש המנהל המיוחד בקשה להגדלת צו התשלומים לסך של 4,500 ש"ח בחודש, בנמקו כי המבקש הוא צעיר בן 32, רווק ללא ילדים, שאינו ממצה את יכולת השתכרותו והוצאותיו מופרזות. בנוסף, המבקש מדווח על הכנסות מזדמנות בגובה 5,000 ש"ח ללא צירוף אסמכתאות. לטענת המנהל המיוחד יכול המבקש לקחת על עצמו עבודה נוספת ולהשיא את הכנסתו בעוד 4,000 ש"ח לחודש לפחות. ביום 19.2.2019 הגיב המבקש לבקשה זו, טען כי ההגדלה המבוקשת מופרזת וכי יש לדחותה, וביקש ולהעמיד את צו התשלומים על 500 ש"ח בחודש. המבקש טען שמאז מועד חקירתו על ידי המנהל המיוחד, החל לעבוד בעבודה מסודרת וצירף לבקשה תלושי שכר עדכניים, לפיהם הוא משתכר מסכום של 6,000 ש"ח בחודש. המבקש טוען כי הוא עובד במשרה מלאה, ובמסגרתה נדרש לעבוד בין השעות 18:00-7:00, ובימי שישי בין השעות 13:00-7:00, וצירף לתגובתו מכתב ממנהל עבודתו שאישר את הדברים. על כן טוען המבקש כי אין באפשרותו לעבוד בעבודה נוספת. המבקש העיר בבקשתו כי הוא בעל עבר פלילי וריצה בעבר עונשי מאסר בפועל. העלאת צו התשלומים לסכום המבוקש עשויה לדרדרו בחזרה למעגל הפשיעה. ביום 10.3.2019 מסר המנהל המיוחד את תשובתו, וטען לקיומם של פערים בין המידע שמסר המבקש על שעות עבודתו לבין תלושי השכר שצירף לתגובתו; המבקש הצהיר כי הוא עובד 11 שעות ביום ואילו מתלושי השכר עולה כי המבקש עובד 9 שעות ביום. בנוסף, בהתבסס על השעות שמסר המבקש, עליו לקבל שכר גבוה יותר. יתר על כן, גם אם תתקבל עמדת החייב לפיה הוא משתכר מסך של 6,000 ש"ח, סך הוצאותיו עומד על סך של 4,970 ש"ח בחודש ונותרת לו הכנסה פנויה בסכום העולה על 1,000 ש"ח.

2.

ביום 2.4.2019 קבע בית המשפט קמא כי צו התשלומים בעניינו של המבקש יוגדל באופן הדרגתי, כך שהחל מחודש אפריל 2019 יעמוד על סך של 1,500 ש"ח, והחל מחודש יוני 2019 יוגדל לסך של 2,000 ש"ח, וציין כי המבקש מרוויח 5,000 ש"ח בעבודתו אצל חבר ללא תלוש משכורת, ואיננו מממש את מלוא יכולת השתכרותו.

3.

ביום 16.4.2019 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט קמא שהורתה על הגדלת צו התשלומים, בה חזר על טענותיו כפי שהופיעו בתגובתו מיום 19.2.2019. בנוסף, טען המבקש כי הוצאותיו סבירות וכלל אינן מופרזות, והגדלת צו התשלומים לסכומים שנפסקו עשויה להביא לביטול ההליך שכן אין באפשרותו לעמוד בתשלומים אלה. ביום 19.5.2019 הגיב המנהל המיוחד לבקשת המבקש, וביקש לדחותה על הסף מהטעם שהמבקש לא הצביע על שינוי נסיבות מהותי המצדיק את שינוי ההחלטה. ביום 4.6.2019 השיב המבקש לתגובת המנהל המיוחד וטען כי חל שינוי מהותי, שכן החלטתו של בית המשפט קמא התבססה על מידע מוטעה לפיו המבקש משתכר מעבודות מזדמנות, ולא לקחה בחשבון כי הוא עובד בעבודה מסודרת מחודש דצמבר 2018 ומרוויח שכר חודשי בסך של 6,000 ש"ח. המבקש טען כי לא נותרת לו כלל הכנסה פנויה, וצירף דו"ח הכנסות והוצאות, שגובה בתצהיר. ביום 13.6.2019 ניתנה החלטת בית המשפט שדחתה את בקשת המבקש לעיון חוזר. בית המשפט ציין כי מעיון בדו"ח שצירף המבקש לתשובתו עולה כי הוא משלם מידי חודש סך של 750 ש"ח על הלבשה, וכי רכש טבעת אירוסין תמורת 2,000 ש"ח. הוצאות אלה גבוהות וחריגות. בנוסף, ציין כי המבקש לא המציא אסמכתאות מהן ניתן ללמוד כי הוא ניסה למצוא מקום עבודה אחר כדי להשיא את הכנסותיו. לסיכום קבע בית המשפט כי לנוכח הוצאותיו החריגות של המבקש, יכול הוא לעמוד בצו תשלומים בגובה 1,500 ש"ח ואף יותר מזה, וקבע כי צו התשלומים יעמוד על סך של 1,500 ש"ח עד לחודש יולי 2019 (ככל הנראה הכוונה לחודש אוגוסט 2019) ויגדל לסך של 2,000 ש"ח מחודש ספטמבר 2019.

4.

המבקש הגיש את בקשת רשות הערעור שלפניי על החלטה זו, ולצדה בקשה לעיכוב ביצועה. לטענתו הוצאות הביגוד אליהן התייחס בית המשפט קמא בהחלטתו היו חריגות וחד פעמיות, ואין לזקוף לחובתו רכישת טבעת נישואין, שכן למבקש זכות להינשא בתקופת הליך פשיטת הרגל.

אשר לחיפוש עבודה נוספת, צורף מכתב ממנהל עבודתו המבהיר שהמבקש עובד במשרה מלאה ואין באפשרותו לעבוד בעבודה נוספת. נוסף על כך, בית המשפט לא התייחס כלל לעבודתו החדשה של המבקש, למצבו האישי ולעברו, והסתמך על עובדות שגויות. בנוסף, המבקש מלין על כך שבית המשפט לא נימק כלל כיצד הגיע לסכומים הנקובים.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובבקשה לעיכוב ביצוע, בהחלטות בית המשפט קמא ובחומרים שצורפו לבקשת רשות הערעור, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשות, מבלי שתידרש תגובת המשיבים. השגתו של חייב על סכום התשלום החודשי שנקבע בצו התשלומים היא קביעה בעלת אופי זמני העשויה להשתנות בהתאם לשינוי נסיבות ( רע"א 4746/11

גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי

(26.10.2011)) . כמו כן, הקביעות בדבר כושר החזר החייב בהליכי הכינוס, ובהתאם לכך גובה צו התשלומים החודשי, נגזרות מהראיות ומהטיעונים שהובאו לפני הערכאה הדיונית. מכאן שמדובר בקביעות עובדתיות שבית משפט זה אינו נוטה להתערב בהן, אלא במקרים חריגים בהם יימצא כי הערכאה הדיונית לא איזנה כראוי בין צרכי החייב לבין האינטרסים של נושיו (ראו: רע"א 8160/10 בן דב נ' עו"ד שרון , פסקה 3 (14.12.2010); רע"א 7567/18 מוקבל נ' כונס הנכסים הרשמי (2.12.2018)) . המקרה שלפני אינו מקרה שכזה, שכן הסכומים שנקבעו אינם חורגים מהמקובל והסביר כשמדובר בחדל פירעון שנתוניו כנתוני המבקש. זאת ועוד, במקרה דנן, עסקינן בבקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לעיון חוזר. כלומר, מדובר במקרה בו בית המשפט קמא נדרש שנית לסוגיה, בחן שוב את טענות המבקש, עיין מחדש בדוחות ובחומרים שצורפו על ידו, ומצא כי אין לשנות מהחלטתו. כאמור, התערבותו של בית משפט זה בשאלת גובה תשלומי החייב לקופת הכינוס תעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד. הדבר נכון ביתר שאת עת מדובר בהשגה על החלטה הדוחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה העוסקת בגובה התשלומים, לאחר שבית המשפט קמא כבר נדרש שנית לסוגיה.

6.

סוף דבר: דין בקשת רשות הערעור להידחות. משנדחתה הבקשה ממילא נידחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.