ע"א 1172/06 קלמן מחלוף נ. אריאל מיטרני

לפני בקשה מטעם המערער לפטור מתשלום אגרה והפקדת ערבון ובקשה מטעם המשיבים לסילוק ההליך על הסף בשל האיחור שחל בהגשתו. במסגרת הבקשה לסילוק ההליך על הסף, התעוררה השאלה מהי הדרך הראוי לתקוף את החלטת בית המשפט קמא.

1.ההליך נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו אשר במסגרתה דן בית המשפט בעתירה שהוגשה מטעם המשיבים לפירוק שותפות וצו עשה. הדיון פוצל כך שתחילה נדונה השאלה האם היתה קיימת שותפות לענייני זהב בין כל הצדדים לעתירה. בהחלטה, אשר הוכתרה בכותרת "פסק דין חלקי" (להלן: ההחלטה) , נקבע כי בין הצדדים כולם אכן היתה קיימת שותפות לענייני עסקאות זהב. עוד נקבע בהחלטה כי "מאחר שמדובר בשלב ביניים, איני פוסקת בשלב זה הוצאות". פסק הדין ניתן ביום 20.12.05 והומצא למערער ביום 23.12.05. הערעור הוגש ביום 23.12.05.

2.בהחלטתי מיום 17.5.06 בקשתי את עמדת הצדדים לגבי הדרך הראויה לתקיפת החלטת בית משפט קמא. בעקבות החלטתי, הגישו המשיבים את בקשתם לסילוק ההליך על הסף. בבקשה נטען כי לפי תוכנה של ההחלטה, עסקינן "בהחלטה אחרת" ולא בפסק דין ולפיכך הדרך הראויה להשיג עליה הינה באמצעות בקשת מתן רשות לערער. עוד נטען, כי בעת הגשת הערעור חלף המועד להגשת בקשת רשות לערער ולפיכך דין הערעור להימחק. לטענת המערער, החלטת בית המשפט קמא קובעת ומכריעה בשאלת עצם קיומה של שותפות ואינה דנה "בשאלת ביניים". המערער מוסיף וטוען כי הואיל והחלטת בית המשפט בסוגיה כה מהותית, בדבר עצם קיום יחסי שותפות, ניתנה כהחלטה סופית, הוא עלול למצוא עצמו בהליך של פירוק שותפות שהוא כלל אינו צד בה ולפיכך לטענתו, הדרך הראויה לתקיפת החלטת בית משפט קמא היא בדרך של ערעור.

3.לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים ובהחלטת בית משפט קמא באתי לכלל מסקנה כי במהותה, וחרף הכותרת שנתנה לה, החלטת בית משפט קמא הינה "החלטה אחרת" אשר הדרך לערער עליה הינה באמצעות הגשת בקשה למתן רשות לערער. בכותרת שניתנה להחלטה, כשלעצמה, אין כדי להכריע לעניין סיווגה כפסק דין או החלטה אחרת. לצורך בחינת סיווגה הנכון של החלטה, אשר אינה מסיימת את התיק באופן מלא, יש להידרש למבחן המבחין בין החלטה המהווה סוף פסוק לעניין הסעד או צד להתדיינות לבין החלטה הקובעת מנגנון או תשתית לצורך הכרעה בסעד שהתבקש. השאלה המהותית היא, האם ניתן לאחד הצדדים הסעד הסופי שהתבקש על ידו. במסגרת זו נבחנת השאלה האם מדובר בסעד עצמאי, העומד על רגליו שלו, שאז מדובר בפסק דין או בפסק דין חלקי, לעניין אותו סעד, או שמא מדובר בסעד או בקביעת מנגנון המהווה שלב בקביעת הסעד הסופי שבית המשפט התבקש לפסוק, שאז מדובר בהחלטה אחרת (ראו: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש' לוין עורך, 1995) 773-772;ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354, 363; ע"א 609/78 קן תר נ' גלבוע , פ"ד לד (1) 239, פסקה 2 לפסק דינו של השופט בייסקי; בש"א 2714/95 ימין שחר נ' סמי דוגה , תק-על 1996(1), 977; ע"א 9610/01 אריה דגן נ' עו"ד יוסף שגב , תק-על 2002(1), 807).

4.יישום אמות מידה אלה במקרה שלפני מוביל למסקנה כי החלטת בית המשפט קמא הינה "החלטה אחרת" אשר הדרך להשיג עליה הינה באמצעות הגשת בקשת רשות לערער. העתירה לפירוק השותפות הוגשה על ידי המשיבים. בתגובתם, המשיבים מבהירים כי במסגרת עתירתם הם כלל לא בקשו סעד הצהרתי בדבר עצם קיומה של השותפות. לטענתם, החלטת בית המשפט רק הכשירה את הקרקע למתן פסק דין אשר במסגרתו תיבחן זכאותם לקבל את הסעדים האופרטיביים שנדרשו על ידם. במצב דברים זה, כאשר בית המשפט לא התבקש כלל ליתן למשיבים סעד הצהרתי לגבי עצם קיומה של השותפות, אלא סוגיה זו נדונה לצורך שקילת בקשתם של המשיבים לפירוק השותפות, ברי כי החלטת בית המשפט אינה מהווה מקטע עצמאי אשר הינו בבחינת "סוף פסוק" בנוגע לאחד הסעדים שהתבקשו, אלא עסקינן רק בשלב ביניים שהינו בבחינת נדבך ראשון לקראת מתן פסק דין סופי. לפיכך, יש ממש בטענת המשיבים כי יש ליישם בענייננו את אותן אמות מידה המיושמות במקרים דומים, כגון במקרה בו החלטה קובעת חבות בתביעת נזיקין בטרם נדונה שאלת גובה הנזק, לפיהן כל עוד לא ניתן פסק דין סופי המקנה את הסעד האופרטיבי שנתבע, אין מדובר בפסק דין אלא ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 2361/99 גלי שיווק ראשון לציון בע"מ נ' גורי , תק-על 2000(2), 45; ע"א 5558/06 מועצה מקומית פקיעין נ' סמאח ח'יר (טרם פורסם)). במאמר מוסגר אוסיף, כי גם לו היו המשיבים מבקשים סעד הצהרתי הקובע את עצם קיומה של השותפות, וזאת כסעד חלקי עד לבירור הסעד הסופי שהינו בקשה לפירוקה של השותפות, דומה שעדיין סעד הצהרתי זה לא היה מהווה סוף פסוק אלא הצהרת ביניים בלבד לקראת המשך הטיפול בעתירה (ראו: ע"א 4540/04 מט"ח-המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' חיים אורבך (טרם פורסם)). זאת ועוד, מקובלת עלי אף עמדת המשיבים לפיה במקרה דנן סיווג ההחלטה כ"החלטה אחרת" נובע במישרין מתוכן החלטת בית משפט קמא. כאמור לעיל, בית המשפט נמנע מלפסוק בשאלת ההוצאות שכן קבע באופן מפורש, שאינו משתמע לשני פנים, כי מדובר בשלב ביניים בלבד. ממכלול האמור לעיל עולה, כי החלטת בית המשפט לא סיימה את הדיון בנוגע למקצת הסעדים שנכללו בעתירה. לפיכך, עסקינן ב"החלטה אחרת" אשר הדרך להשיג עליה הינה באמצעות הגשת בקשת רשות לערער.

התוצאה היא, כי דינו של הערעור שבכותרת להימחק. במצב דברים זה, התייתר הצורך לדון בבקשת המערער לפטור מאגרה וערבון. בפני המערער פתוחה הדרך, אם רצונו בכך, להגיש בקשת רשות לערער בצירוף בקשה להארכת מועד להגשת הליך, תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. בדברים אלה אין כדי להביע עמדה לגבי סיכויי הבקשה להארכת מועד. בשים לב לכך שהמערער אינו מיוצג, אני מוצאת לנכון להפנות את תשומת ליבו לכך שבאפשרותו להגיש ערעור בזכות על החלטת בית משפט קמא לאחר שיינתן פסק דין סופי בעתירה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.