ע"א 9610/01 אריה דגן נ. עו"ד יוסף שגב

בפניי בקשות למחיקת הערעורים שבכותרת. נוכח העובדה שהערעורים נשוא הבקשות מופנים כנגד אותה החלטה של בית משפט קמא, ונוכח קיומן של מחלוקות משותפות לשתי הבקשות, ניתנת החלטה זו במאוחד בשתי הבקשות. כן בפניי בקשות אחדות לארכה, הקשורות לערעורים האמורים. אף בהן אחליט במסגרת החלטה זו.

הבקשה בע"א 9610/01

1.ע"א 9610/01 מופנה כנגד "פסק דין" שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' הנשיא לרון) ביום 22.10.01. בפסק הדין, הכריע בית המשפט במחלוקות שונות שנתגלעו בין הצדדים, בעקבות תביעה שהגיש המשיב 1 נגד המערער ( להלן – דגן ), וחברת מול הים בע"מ. טענת המשיב היא, כי פסק דינו של בית משפט קמא אינו אלא קביעה בדבר זכותו העקרונית לקבל חשבונות מאת דגן ומול הים בע"מ. בעקבות ההחלטה, הוכרה זכותו של המשיב לקבל חשבונות, אשר על יסודם ייקבע הסעד הכספי לו הוא זכאי. בשל כך, טוען המשיב, המדובר בהחלטה אחרת, אשר אין לגביה ערעור בזכות, כי אם אפשרות להגשת ערעור ברשות בלבד. לפיכך, עותר המשיב למחיקת הערעור שבכותרת, אשר הוגש כערעור בזכות.

2.דין הבקשה למחיקת הערעור להידחות.

(א) נקודת המוצא לדיון נמצאת בהבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת, אשר מקורה בחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד - 1984. המבחן הממיין בין שני סוגי ההחלטות הוא "האם נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד בפני בית המשפט? החלטה המסיימת את הדיון ו'סוגרת את התיק' היא פסק דין, שעליו יוכל בעל דין שקופח לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את הדיון 'מבחינה פורמלית' היא ''החלטה אחרת שעליה אין מערערים אלא ברשות .. או בלא רשות, ביחד עם פסק הדין שניתן במשפט" (דברי השופט זוסמן בע"א 226/61 דורון נ' צחובל

פ"ד טז 1911, בעמוד 1920).

לענין זה נפסק, באותה פרשה, כי על פי המבחן האמור, החלטה בדבר מתן חשבונות, בשלב הראשון של הליך, הצופה שלב שני בו תיקבע חבות כספית על פי החשבונות האמורים, היא החלטה אחרת, שכן אינה פסק דין המסיים את הדיון.

(ב)

ההבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת יכולה לעורר קושי, בעיקר בהתדיינות אשר טרם הגיעה לסיומה. על רקע זה נקבעה בפסיקה הבחנה נוספת, והיא בין החלטה המהווה סוף פסוק לעניין סעד או צד להתדיינות, לבין החלטה הקובעת מנגנון או תשתית לצורך הכרעה בסעד שנתבקש. המבחן הקובע לעניין זה הוא האם בהחלטה שעומדת לדיון ניתן לאחד הצדדים סעד סופי אותו ביקש. פירושה של תשובה חיובית לשאלה זו הוא שניתן פסק דין לגבי אותו צד ולגבי אותו סעד. תשובה שלילית לשאלה זו מלמדת, כי מדובר בהכרעה בפלוגתא בין הצדדים, המהווה בסיס להמשך ההתדיינות ביניהם או קובעת מנגנון להכרעה בסכסוך ביניהם, וככזו ב"החלטה אחרת". במסגרת זו, נבחנת השאלה, האם הסעד בו מדובר הוא סעד עצמאי העומד על רגליו שלו - שאז בפנינו פסק דין, לעניין אותו סעד, או שמא מדובר בסעד אשר מהווה שלב בקביעת הסעד הסופי שבית המשפט התבקש לפסוק, שאז מדובר בהחלטה אחרת (פסק דינה של השופטת ד' דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט

פ"ד נא(4) 354, 363; ראו גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין (ירושלים, 1995) בעמוד 773).

(ג) עיון בהחלטת בית משפט קמא ובהודעת הערעור שבפניי מעלה, כי על פי מבחנים אלה, החלטתו של בית משפט קמא הינה פסק דין בעניינו של דגן. בית המשפט הכריע באופן סופי בתביעה כנגד שהגיש דגן, ודחה אותה על כל חלקיה. בגדר זה, דחה בית המשפט את בקשת דגן להצהיר על בטלותו של הסכם לשכר טירחה, עליו התבססה תביעת המשיב. כן דחה בית המשפט טענות בדבר הפרת חובות שונות על ידי המשיב, אשר על יסודן תבע דגן פיצויים מן המשיב. בכל הנוגע לאלה, לא יכול להיות ספק כי החלטת בית משפט קמא הינה פסק דין סופי, וכי עומדת לדגן הזכות לערער על קביעות בית משפט לגביהן.

(ג) למעשה, בדיון שנערך בפניי לא חלק בא כוח המשיב על כך. כל שטען לעניין זה, בשפה רפה, היה כי אין בפניי ערעור על דחיית התביעה שכנגד, באשר אין בערעורו של דגן בקשה ברורה לסעד כספי, בעוד שעניינה של התביעה שכנגד היה במתן סעד כספי. דין טענה זו להידחות. בית משפט קמא לא נדרש כלל לבירור פרטני של מתן סעד כספי לטובת דגן, הואיל ודחה את עצם הטענות בדבר הפרת חובה כלשהי מצד המשיב כלפי דגן. בהתאם לכך, ערעורו של דגן מופנה כלפי הקביעות בדבר קיומה של הפרת חובה, ומטבע הדברים, אינו יכול להיות מופנה לנושא הכספי המפורט. יוצא, כי לעניין זה עומדת לדגן הזכות לערער על פסק הדין.

3.בכך לא מסתיים הדיון. חלק עיקרי בהחלטת בית משפט קמא מופנה להכרעה בפלוגתאות שונות שנתגלעו בין הצדדים בדבר פירושו הנכון של הסכם שכר טירחה, אשר היווה בסיס לתביעת המשיב בבית משפט קמא. חלק נכבד מערעורו של דגן מופנה כלפי הכרעות אלה של בית משפט קמא. המשיב טוען, כי לעניין זה החלטת בית המשפט אינה פסק דין, כי אם החלטה אחרת, המהווה אך שלב בבירור תביעתו של המשיב לסעד כספי בבית משפט קמא. לגבי חלק זה של הערעור, עומד המשיב על טענתו כי דגן לא היה רשאי להגיש ערעור בזכות, אלא להגיש בקשת רשות לערער בלבד.

אף דין טענה זו להידחות, ומטעמים אחדים.

(א) ראשית, על פי המבחנים שהותוו בסוגיה זו, הכרעת בית המשפט בפלוגתאות האמורות הייתה בבחינת פסק דין סופי, ולא החלטה אחרת. לעניין זה נמתחה הבחנה בין מתן סעד, העומד על רגליו שלו, שאז המדובר בפסק דין סופי (ולו חלקי), לבין הכרעה בפלוגתאות, אשר אינה חורגת מקביעת מנגנון לשם הכנת התשתית לבירור הסעד הסופי שיינתן בסיומו של הליך (ראו פסק דינו של כב' השופט בייסקי בע"א 609/78 קן תור נ' גלבוע , פ"ד לד(1) 239, בפיסקה 2 לפסק הדין).

עיון בכתבי בי הדין בבית משפט קמא מעלה, כי הכרעתו של בית משפט קמא במחלוקות הפרשניות שבין הצדדים לגבי הסכם שכר הטירחה אינה אך מנגנון לבירור סעד, כי אם סעד בעל אופי עצמאי משל עצמו. אמנם, ברור שתוכנה של ההצהרה האמורה יוצר את התבנית, אשר בתוכה יש להציב את הנתונים העובדתיים לצורך קביעת הסעד הכספי הסופי לו יזכה המשיב. נכון גם, כי לא ניתן להצביע בבירור על סעד מובחן, מבין הסעדים שנתבקשו בכתב התביעה, ואשר בית המשפט הכריע בו באופן סופי בהחלטתו לעניין פירוש ההסכם.

ברם, מעיון בסיכומי המשיב בבית משפט קמא, בפרק שכותרתו "סיכום והסעדים המבוקשים", עולה כי עובר למתן החלטתו נתבקש בית המשפט, בין השאר, ליתן הצהרה מפורטת בדבר תוכנה ומהותה של זכות המשיב לתקבולים שונים מאת דגן ומול הים בע"מ (סעיף 153 לסיכומי המשיב בבית משפט קמא). בית משפט קמא הכריע באופן סופי בבקשה זו למתן סעד. ברובה, נעתר לבקשת המשיב. בסוגייה אחת דחה את עמדת המשיב. בין כך ובין כך, הכרעתו בסעד הצהרתי זה הינה סופית. גם אם סעד כזה לא נתבקש בכתב התביעה, הרי שבעת הגיבוש הסופי של מתווה ההתדיינות בין הצדדים, נתבקש סעד כזה על ידי המשיב בסיכומיו. עוד אוסיף, כי בעת הדיון בפניי לא חלק בא כוח המשיב על כך, שבסיכומיו אמנם ביקש המשיב את הסעד האמור. בעת הדיון, אף לא היה בידי בא כוח המשיב להצביע על עניין כלשהו, הנוגע לסעד זה, אשר עודנו טעון הכרעה על ידי בית משפט קמא. בפניי, אפוא, הכרעה סופית בסעד האמור.

זאת ועוד. מסיכומי המשיב בבית משפט קמא, כמו גם מהחלטתו של בית משפט קמא, עולה כי הסעד שנתבקש (וניתן) חורג מהכרעה אשר תכליתה היחידה היא ליצור את התשתית לסעד כספי שיינתן על ידי בית משפט קמא. המשיב עתר לכך, שבית המשפט יצהיר כי גם לעתיד לבוא, הוא זכאי לתשלומים על פי הסכם שכר הטירחה בהתאם לפירוש לו הוא טען, וכי הוא זכאי לקבל דוחו"ת שוטפים על המתרחש בחברת מול הים בע"מ "מכאן ולהבא" (סעיף 155 לסיכומים). בית המשפט אמנם קבע בהחלטתו, כי זכותו של המשיב מכוח ההסכם אינה מוגבלת בזמן. במצב זה, תכליתו של הסעד ההצהרתי שנתבקש ואף ניתן אינה אך לשמש מנגנון לקביעת הסעד הכספי שיינתן על ידי בית משפט קמא בסופו של ההליך, אלא גם להביא לכך, כי אחרי מתן פסק הדין, יפעלו הנתבעים בהתאם לנדרש על ידי המשיב. כך גם הסעד שנתבקש לעניין מתן חשבונות. יוצא, כי גם מבחינה פונקציונלית, חורג הסעד שנתבקש ושניתן מגדר מנגנון גרידא לבירור הסעד. אעיר, כי גם בעניין קן – תור

הנ"ל ניתן משקל ליסוד דומה של המשכיות בהצהרה על קיומה של שותפות שם, כבסיס לקבוע כי היה מדובר בפסק דין, ולא בהחלטה אחרת. גם מבחינה זו, איני סבור כי בפניי החלטה אחרת, ונראה לי כי יש לראות בהחלטת בית משפט קמא משום פסק דין חלקי.

(ב) נימוק נוסף התומך בתוצאה אליה הגעתי הוא הנימוק הבא. אין חולק כי המערער היה זכאי להגיש ערעור בזכות על חלק מן העניינים שהוכרעו בהחלטת בית משפט קמא. במצב דומה, אומצה בפסיקה גישה הרואה את כל ההחלטה כנתונה לערעור בזכות, אף אם יש בה עניינים שאילו עמדו בבידודם, הדרך לתקיפתם הייתה בדרך של ערעור ברשות (ראו ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות בע"מ נ' ועד הנאמנים לנכסי הווקף המוסלמי בתל אביב יפו , תקדין עליון 2001(1) 195). באותה פרשה, עמד בפניי בית המשפט ערעור על פסק דין. בפסק הדין נכרכה ההכרעה הסופית בסעדים שונים שנתבקשו, ואשר לגביה הייתה זכות ערעור, עם ההכרעה בהמרצות, אשר לגביהן נטען כי לא עמדה זכות ערעור. הערעור שהוגש שם היה מופנה נגד הכרעה סופית אחת (בעניין של הוצאות), וכנגד ההכרעה בכמה עניינים שטיבם לא היה סופי.

במצב זה, נקבע בעניין חסון , כי עומדת למערער שם זכות ערעור על כל

העניינים שהוכרעו בהחלטת בית משפט קמא. לעניין זה צויין, כי הערעור שהוגש בזכות לעניין ההוצאות, הגם שמדובר בשאלה צדדית, הקנתה זכות ערעור גם על שאר השאלות שהוכרעו. זאת ועוד, צויין שם כי אפילו לא היה מוגש ערעור לעניין ההוצאות, לא היה בכך כדי לשנות את אופי ההכרעה של בית המשפט המחוזי כפסק דין, אשר הדרך להתקיפו היא על ידי ערעור בזכות. לעניין זה הוער, כי "אין טעם בפירוקו של פסק דין לגורמיו. אם ניתן פסק דין בסוגייה אחת, הוא מאפשר לבעל הדין לערער בזכות על כל הסוגיות שעולות בו. המבחן הטכני שהונהג, לעניין זה, לוכד את פסק הדין על כל ההכרעות שגלומות בו".

המשיב אינו חולק על הלכה זו. דומה, כי הדברים שנפסקו בה יפים לעניין שבפניי אף מקל וחומר, באשר אף המשיב מסכים, כי למערער זכות לערער על חלקים מהותיים שבפסק הדין, להבדיל מעניינים בעלי אופי צדדי כפי שהיה בפרשת חסון הנ"ל. במצב זה, ההלכה שנפסקה בעניין חסון

מהווה טעם נוסף, ככל שטעם זה דרוש, לדחיית הבקשה שבפניי למחיקת הערעור.

ע"א 9609/01

4.ערעור זה מופנה בעיקרו להכרעתו של בית משפט קמא במחלוקות הפרשניות שבין הצדדים, לעניין הסכם שכר הטירחה. לעניין זה, תקף הנימוק המפורט בפיסקה 3(א) לעיל אף ביחס להתדיינות שבין מול הים בע"מ לבין המשיב. הכרעת בית משפט קמא, גם בין שני צדדים אלה, היא הכרעה סופית בבקשה לסעד הצהרתי, אשר אף אינו מוגבל לסעד הכספי שיינתן בסופו של ההליך. משכך, גם דין הבקשה למחיקת ערעור זה להידחות. זאת ועוד, נוכח ההלכה שנפסקה בעניין חסון

הנ"ל, מצטרף נושא הסעד ההצהרתי לנושא החשבונות, עליו אין למול הים בע"מ זכות ערעור כשהוא עומד לבדו, ועל כן ערעורה של מול הים לא יימחק, גם לעניין זה.

בש"א 920/02

5.נוכח דחיית הבקשות לסילוק על הסף, אין עוד צורך בבקשה להארכת מועד שהגישה מול הים בע"מ (בש"א 920/02). בקשה זו הוגשה מטעמי זהירות, והיא נועדה לאפשר למול הים להגיש בקשת רשות לערער, אם הייתה הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת על ידי. ההכרעה בבקשה מתייתרת, ואני מורה על מחיקתה.

בש"א 117/02

6.כאן המקום לדון בקצרה בבקשה למתן ארכה שהגיש המשיב. ביחס לכל אחד משני הערעורים, ביקש המשיב הארכת מועד לשם הגשת ערעור שכנגד, עד לאחר מתן החלטה זו. בבש"א 116/02, שעניינה, ערעור שכנגד במסגרת ע"א 9610/01, שהגיש דגן, נעתרתי לבקשה.

אשר לבש"א 117/02, במסגרת ע"א 9609/01, הרי שלדעתי יש להיעתר לבקשה. אמנם, אין בסילוק ערעור על הסף כדי לעקור מן השורש ערעור שכנגד שהוגש (זוסמן, סדרי הדין האזרחי

(מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין)(ירושלים, 1995), בעמוד 847). ממילא, אין בבקשה לסילוק על הסף כדי למנוע את עצם הגשתו של ערעור שכנגד, מצד בעל הדין מבקש הסילוק. עם זאת, דומה כי מקום בו הצורך בערעור שכנגד עשוי להיחסך נוכח הגשת בקשה לסילוקו על הסף של ערעור, אשר הדיון בה תלוי ועומד, מתקיים טעם מיוחד למתן ארכה, אשר עניינו במניעת הליכים בלתי נחוצים בפניי בית המשפט. בשים לב לשיקול זה, ולכך שבעקבות החלטתי מהיום ישנם ממילא הליכים תלויים ועומדים בפניי בית המשפט, הם שני הערעורים שבכותרת, אני סבור כי מתקיים טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת. לפיכך, יהיה המשיב רשאי, בכל אחד מן הערעורים שבכותרת, להגיש ערעור שכנגד, והכל תוך 30 ימים מיום קבלתה של החלטה זו.

התוצאה

סופם של דברים. הבקשות לסילוק על הסף נדחות בזה. הבקשה שבבש"א 920/02 נמחקת בזה. הבקשה שבבש"א 117/02 מתקבלת, בהתאם לאמור בפיסקה 6 לעיל. המשיב ישא בהוצאות כל אחד מן המערערים בבקשות לסילוק על הסף, בסך 2,500 ₪. לסכום זה יצורף מע"מ כדין, והוא ישא הפרשי הצמדה ורבית מיום החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.