ע"א 9609/01 מול הים(1978) בע"מ (לשעבר-מרכז אום רשרש בע"מ נ. ד"ר יוסף שגב

דבבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 9609/01

ע"א 9610/01

וערעורים שכנגד

בפני:

כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט א' ריבלין

כבוד השופט ס' ג'ובראן

המערערת בע"א 9609/01

ומשיבה פורמלית בע"א 9610/01:

מול הים (1978) בע"מ

(לשעבר-מרכז אום רשרש בע"מ)

נ

ג

ד

המשיב בע"א 609/01

והמערער בע"א 9610/01 :

1.עו"ד ד"ר יוסף שגב

המשיב בע"א 9610/01

ומשיב פורמלי בע"א 9609/01:

2. אריה דגן

ערעורים וערעורים שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"א 2013/95 שניתן ביום 22.10.01 על ידי כבוד הנשיא א' לרון

תאריך הישיבה:

ג' בתמוז תשס"ד

(22.6.2003)

בשם המערערת:

עו"ד רון גזית

בשם המשיב 1:

עו"ד שמוליק קסוטו

בשם המשיב 2:

עו"ד צבי בר נתן ועו"ד אבישי חלפון

פסק דין

השופט ס' ג'ובראן :

בפנינו שני ערעורים וערעורים שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא אפרים לרון), בתיק ת"א 2013/95 מיום 22.10.01.

העובדות הצריכות לעניין

1.מר אריה דגן, המערער והמשיב שכנגד בע"א 9610/01 (להלן: דגן), יזם הקמת קניון באילת. כיום הקניון, שנקרא "מול הים", עומד על תילו והוא אחד הקניונים המצליחים והמשגשגים בארץ. ואולם, בשנות השמונים של המאה הקודמת, הרעיון היה עדיין בחיתוליו, ועל-מנת להוציאו אל הפועל, התקשר דגן עם המערערת והמשיבה שכנגד בע"א 9609/01, ששמה כיום הינו מול הים (1978) בע"מ (להלן: החברה). כאשר התקשר עמה דגן היה שם החברה ד.פ. אירועים והפקות אור קוליות בע"מ ולאחר-מכן שונה שמה למרכז אום רשרש בע"מ, בטרם ניתן לה שמה הנוכחי. בשלב מסוים נקלעו דגן והחברה לקשיים. הבנק הבינלאומי הראשון (להלן: הבנק) הגיש נגד דגן והחברה ואף נגד חברות נוספות בשליטתו של דגן תביעה בסדר דין מקוצר בסך של כ- 3.2 מיליון ש"ח. דגן והחברה, מצדם, הגישו כנגדו תביעה משלהם. עורך-הדין ששכרו לייצגם אל מול הבנק היה עו"ד ד"ר יוסף שגב, הלא הוא המשיב והמערער שכנגד בשני הערעורים שלפנינו (להלן: שגב). הסכם שכר-הטרחה שערכו הצדדים ביום 30.12.86, קבע את שכרו של שגב, כמתבסס על שכר מינימום של 25,000 דולר ובנוסף אחוזים מהסכום שיצליח להפחית מתביעת הבנק (להלן: ההסכם הראשון). לאחר מספר ימים ערכו הצדדים הסכם נוסף, משלים, בו הוסכם, בין היתר, כי שגב יהיה זכאי גם לאחוזים מהסכומים שיצליח לגבות מהבנק על פי התביעות הנגדיות שהגישו דגן והחברה (להלן: ההסכם השני).

2.בסופו של יום, לאחר משא ומתן ממושך, השיג שגב את הסכמת הבנק לפשרה, לפיה הכספים הנתבעים יושקעו על-ידי הבנק במיזם של דגן והחברה ותמורת השקעתו יקבל הבנק שטחים מתוך הקניון לכשזה יוקם. יש לציין, כי הסכם פשרה זה היה חיוני לדגן ולחברה כמו אויר לנשימה; הבנק הפך מנושה, שדרישותיו עלולות לפגוע קשה בעתידה של החברה, לגורם המשקיע בחברה ונותן לה ליווי בנקאי לצורך הקמת הקניון, וכן הסכים להקטין את האחריות האישית של דגן לחובות החברה.

3.לאור תוצאות המשא ומתן, הפכו שני הסכמי שכר-הטרחה הראשונים ללא רלוואנטיים, שכן הם היו תלויים בתוצאות התביעות, בעוד שבסופו של יום הוסכם על פשרה. על-כן, התעורר הצורך לנסח הסכם שכר-טרחה חדש, אשר יתאים לנסיבות החדשות. ואכן, ביום 2.2.88, חתמה החברה על הסכם שכר-טרחה (להלן: ההסכם השלישי), אשר מפאת חשיבותו אביא אותו כלשונו:

לכבוד

ד"ר יוסף שגב, עו"ד...

הנדון: התחייבות לתשלום שכ"ט

1.

כידוע לך תביעותינו נגד הבנק הבינלאומי ותביעות הבנק נגדנו הסתיימו בהסכם פשרה.

2.

כפי שהסכמנו איתך בע"פ ולמען הסדר הטוב הרינו להעלות הסכמתינו על הכתב כדלקמן:

2.1

תקבל מד.פ. במקביל 5% מכל סכומים כספיים שימשכו, או שווה כסף שיקבלו (למעט שכר עבודה) מי מבעלי המניות או מי מהמנהלים בד.פ. אירועים והפקות אורקוליות בע"מ (להלן – ד.פ.), למען הסר ספק האמור אינו כולל השטח של עד 550 מ"ר שד.פ. אמורה להעביר לבנק הבינלאומי בע"מ. על פי הסכם הפשרה מיום 1/2/88 וכן החזר הלוואות בעלים שינתנו אם ינתנו מיום חתימת הסכם זה או תשלום שיעשה להוצאתו של נוף אילת השקעות בע"מ מד.פ.

2.2

ד.פ. היא בעלת הפרויקט אשר אמור להבנות על חלקות 47,2 גוש 40008 באילת.

3.

הסכם זה בא במקום הסכם השכר שנחתם בינינו ביום 11/1/87 והשכר האמור בהסכם זה הינו עבור התביעות ההדדיות עם הבנק הבינלאומי והינו סופי ומוחלט.

4.

הסכם זה יהא בתוקפו אך ורק אם ייחתם בינינו ובין הבנק הסכם הפשרה שנחתם על ידך ועל ידי עו"ד כספי ביום 1/2/88 או בנוסח אחר שיוסכם עלינו.

4.כמה חודשים לאחר שנחתם ההסכם השלישי, חתמו הצדדים על הסכם משלים (להלן: ההסכם הרביעי), לפיו הסכום המינימאלי אותו יקבל שגב כשכר-טרחה עבור הסכם הפשרה שהשיג, יהיה 300,000 דולר.

5.ביום 3.1.1994, נחתם הסכם השקעה (להלן: הסכם ההשקעה) בין דגן והחברה מצד אחד, לבין חברה בשם אופק רכסים השקעות ופיתוח בע"מ (להלן - אופק), מצד שני. על-פי ההסכם העניקה אופק לחברה, בין היתר, בטחונות בשווי של חמישה מיליון דולר ובתמורה קיבלה 50% ממניות החברה ו-76% ממניות ההנהלה של החברה. סעיף 2.12 להסכם ההשקעה מתייחס להסדר שכר-הטרחה שנעשה עם שגב. וכך נקבע בו:

"כל חובותיה של החברה, בין שמועד פרעונם הגיע ובין שלא, נכון למועד חתימת הסכם זה, הינם כמפורט בנספח ד' להסכם זה. בנוסף לרשימה אשר בנספח ד' קיים הסכם עם עו"ד יוסף שגב אשר האחריות המלאה לקיומו מוטלת על דגן והוא ישלם לעו"ד שגב את הסכומים המגיעים לו מתוך משיכותיו בפרויקט.

דגן מורה בזאת לחברה ו/או למנהליה להעביר לשגב, מתוך ועל חשבון חלקו של דגן כל סכום המגיע לשגב. דגן יפצה וישפה את החברה ו/או המשקיע כנגד כל תביעה של שגב בקשר עם האמור לעיל".

6.משנודע לשגב דבר ההתקשרות בין החברה לאופק, פנה שגב לחברה וביקש ממנה לשלוח לו עותק מהסכם ההשקעה. בתגובה, שלחה לו החברה מכתב בו נאמר, כי אכן הסכם כזה נחתם ביום 3.1.1994 וכי הסכם זה מבטיח את זכויותיו של שגב על-פי הסכם שכר-הטרחה. כמו-כן נמסר במכתב, כי הסכומים היחידים שנמשכו על-ידי בעלי המניות, הינם החזר הלוואות בעלים בסך 1,480,000 ש"ח וצורף שיק על סך 31,090 ש"ח, המהווים 5% מהסכום הנ"ל. רק לאחר כמה חודשים נוספים קיבל שגב עותק מהסכם ההשקעה לידיו. משראה את האמור בסעיף 2.12 להסכם זה, פנה בתביעה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כנגד החברה, דגן ואופק, במסגרתה ביקש מספר סעדים: ראשית, ביקש שגב מבית-המשפט לאכוף על החברה את קיום הסכם שכר-הטרחה ולהצהיר, כי ההוראה בהסכם ההשקעה, לפיה ההתחייבות כלפי שגב חלה רק על דגן ולא על אופק שמחזיקה 50% ממניות החברה, בטלה ואין לה תוקף מחייב, מאחר והיא מהווה הפרה בוטה של ההתחייבויות בהסכם שכר-הטרחה. שנית, ביקש שגב מבית-המשפט המחוזי לצוות על הנתבעים להעביר לו 5% מהמניות והזכויות שקיבל מי מהם בעקבות הסכם ההשקעה. ושלישית, תבע שגב להתיר לו או לרואה-חשבון מטעמו לעיין בספרי הנהלת החשבונות של החברה או להורות לחברה להמציא לשגב דו"חות מאומתים על-ידי רואה-חשבון שימנה בית-המשפט, אשר יפרטו את כל הכספים ו/או טובות ההנאה שקיבלו בעלי המניות והמנהלים של החברה, החל מיום עשיית ההסכם.

7.דגן, מצידו, הגיש תביעה שכנגד, בה טען, כי הסכם שכר-הטרחה בטל וחסר תוקף, כיוון שהושג תוך אילוץ, עושק ובחוסר תום-לב. כמו-כן טען, כי שגב גרם לו לנזקים בשווי של עשרות מיליוני שקלים (אם כי העמיד את תביעתו על סכום של 1,005,000 ש"ח בלבד), וזאת משום שהניא משקיעים פוטנציאליים מלהשקיע בחברה ואף חשף בפניהם מידע חסוי אודות החברה, ולכן נאלצו, בסופו של יום, דגן והחברה לחתום על הסכם ההשקעה עם אופק, שהיה מאוד לא כדאי עבורם.

8.במסגרת הגנתה, לא כפרה החברה בתוקפו של הסכם שכר-הטרחה, אולם טענה לגבי הפרשנות שיש להעניק לו. לשיטתה, יש לפרש את ההסכם כך שיגביל את חובתה של החברה כלפי שגב בסכום או בזמן. באשר לבקשת שגב לקבל את חלקו בהסכם ההשקעה, טענה החברה, כי במסגרת הסכם ההשקעה משקיע חיצוני, דהיינו אופק, הזרים לחברה בטחונות, אשר השביחו את ערך נכסיה מבלי שבעלי המניות הקיימים משכו כספים או שווה כסף לטובתם, ואילו זכותו של שגב על-פי ההסכם היא לקבל 5% מכסף או שווה כסף שימשכו בעלי המניות מהחברה, ולא לקבל אחוזים מההשקעה בה.

בית המשפט המחוזי

9.בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא אפרים לרון) לא קיבל את הפרשנות שהציעה החברה להסכם. לשיטתו, אם ההסכם אינו כולל הגבלה מפורשת לגבי תקופת קיומו פירוש הדבר, שתקופתו אינה מוגבלת. שכן, כשרצו הצדדים להגביל את תחולת ההסכם הם ידעו לעשות זאת בצורה מפורשת, והראיה לכך היא הגבלת זכאותו של שגב להחזר הלוואות בעלים שנתנו רק לפני ההסכם. מהגבלה זו אף עולה, כי הצדדים צפו את קיום ההסכם לתקופה בלתי מוגבלת לעתיד. בית-המשפט קיבל את עדות שגב, לפיה הצעתו המקורית של דגן, ששגב החליט לדחותה, הייתה להקצות לשגב 5% מהמניות, דהיינו להעניק לו בעלות במניות אשר מעצם טבעה אינה מוגבלת בזמן, ועל כן התחזקה מסקנתו של בית-המשפט, כי אומד דעת הצדדים היה, שלא להגביל את ההסכם בתקרה של זמן. בית-המשפט המחוזי הדגיש, כי היעדר מסוימות בנוגע לתקופת החוזה, לא פוגע בתוקפו.

10.גם בשאלה, האם חל ההסכם על בעלי מניות שנכנסו לחברה לאחר חתימתו, קיבל בית-המשפט את פרשנותו של שגב. גם כאן נבחן ההסכם דרך הפריזמה של "הסדר שלילי", לפיו כפי שידעו הצדדים להגביל את ההסכם ביחס לאי תחולתו על החזר הלוואות שינתנו בעתיד, כך יכלו להגביל את תחולתו באופן שלא יחול על בעלי מניות שיצטרפו בעתיד. מה עוד, שמחומר הראיות עולה, שהצדדים ידעו בעת עריכת ההסכם, על אפשרות קונקרטית וממשית לצירוף בעלי מניות חדשים.

11.באשר לטענתו של שגב, לפיה הוא זכאי לקבל 5% מהון המניות שהוקצו לאופק, קיבל בית-המשפט המחוזי את עמדת החברה וקבע, כי המניות הוקצו לאופק תמורת הערבות שנתנה לחברה בסך חמישה מיליון דולר וערבות זו מהווה השקעה, בעוד ששגב זכאי לקבל אחוזים רק מסכומים או שווה כסף שיוצאו וימשכו מן החברה, דהיינו זכאותו של שגב מתקיימת רק במקרה של הוצאה, ולא במקרה של השקעה.

12.לאחר שהוגש כתב התביעה ובמהלך התנהלות המשפט, בוטלה הערבות של אופק, כך שמחד נשארה אופק עם המניות בידה ומצד שני לא נעשה שימוש בערבות שנתנה. שגב טען, כי לכל הפחות מגיע לו חלק מביטול אותה ערבות, שכן היא לבטח מהווה הטבה לבעלת המניות אופק. בית-המשפט קיבל טענה זו וקבע, כי ביטול הערבות מהווה למעשה החזר השקעה, שביחס אליה קובע ההסכם זכאות לקבלת שכר-טרחה. יחד עם זאת, אימץ בית-המשפט המחוזי את דעתו של פרופ' א. ברנע, מומחה שהעיד מטעם החברה, לפיה דין ערבות כדין מתן הלוואה, שכן שתיהן נועדו להעמיד אשראי לזכות החברה, ומאחר והערבות ניתנה על-ידי אופק לאחר החתימה על הסכם שכר-הטרחה, ההגבלה המצוינת בהסכם, לגבי החזר הלוואת בעלים, חלה גם על ביטול הערבות.

13.ביטול הערבות לא היה העניין היחיד שהתברר רק לאחר הגשת כתב התביעה. מהעדויות שנשמעו במהלך המשפט התברר לשגב, כי הלוואות הבעלים שנתן דגן לחברה נפרעו במלואן. כשהתברר לשגב, כי כל ההלוואות שנתן דגן לחברה הוחזרו, תבע שגב במסגרת הסיכומים שהגיש לבית-המשפט המחוזי את יתרת הסכום המגיע לו. המערערת ביקשה מבית-המשפט, שלא לדון כלל בטענה זו וכן בטענתו לגבי ביטול הערבות, שכן טענות אלו לא הועלו בכתב התביעה ושגב לא ביקש לתקנו. בית-המשפט קבע, כי יש מקום לדון בטענות שהעלה שגב במסגרת סיכומיו, שכן הצדדים התייחסו לטענות אלה במהלך המשפט, במסגרת הבאת הראיות ואף בסיכומים. כמו-כן הדגיש בית-המשפט, כי מוטב לדון בכל הטענות שהועלו במסגרת הסכסוך בין הצדדים ולא לדחות זאת לשלב שלאחר מתן החשבונות. בית-המשפט ערך חישובים בהתאם לנתונים שהובאו בפניו וקבע, כי החברה מחויבת לשלם לשגב 5% מסכום של 649,056 ש"ח וכן תוספת של הפרשי הצמדה וריבית. סכום זה מהווה את יתרת ההלוואה ממנה זכאי שגב לקבל 5%.

14.בהתאם לקביעותיו במחלוקות שפורטו לעיל, נענה בית-המשפט המחוזי לבקשתו של שגב והורה לחברה להמציא לשגב את הדו"חות הכספיים שלה לגבי התקופה מיום חתימת ההסכם השלישי ואילך וכן לאפשר לשגב לעיין בספרי החשבונות של החברה ובכל הדו"חות הכספיים על-מנת שיוכל לבדוק אם הדו"חות שקיבל מהחברה אכן נכונים וכוללים את כל הסכומים הרלוואנטיים לגביו. עוד הורה בית-המשפט, כי לאחר העיון בדו"חות ובספרים, יהיה זכאי שגב לבקש לקבוע מועד להמשך הדיון לשם קביעת שכרו בהתאם להסכם שכר-הטרחה, בהתאם לדו"חות שקיבל ובהתאם לפרשנות ולעקרונות שנקבעו בפסק-הדין.

15.את התביעה שכנגד, אשר הוגשה על-ידי דגן, דחה בית-המשפט המחוזי מכל וכל. באשר לבטלות ההסכם מפאת אילוץ וכפייה ציין בית-המשפט, כי התרשם מאמיתות עדותו של שגב בעניין זה, שזכר פרטים מפורטים לגבי הנסיבות בהן הושג ההסכם, בעוד שדגן לא השכיל להסביר מה הייתה החלופה שהוא הציע בזמנו להסכם שכר-הטרחה, ושבמקומה כפה עליו שגב לקבל את ההסכם השלישי. הטענה, לפיה שגב איים על דגן, כי לא יסכים לחתום על הסכם הפשרה, אם האחרון לא יחתום על ההסכם השלישי בנוסחו הנוכחי, לא התקבלה על-ידי בית-המשפט, בנימוק שאינה מסתדרת עם זמני החתימות - דווקא הסכם הפשרה נחתם ראשון ורק יום למחרת נחתם הסכם שכר-הטרחה. מלבד העובדה, שדגן לא הביא כלל ראיות לטענותיו, עולה השאלה מדוע - אם אכן כפה עליו שגב הסכם שכזה באמצעות איומים - לא העלה דגן טענה של אילוץ וכפייה בטרם הוגש כתב התביעה נגדו, למעלה משבע שנים מעת שנחתם ההסכם. בנוסף, ראה בית-המשפט בחתימה על ההסכם הרביעי, כמה חודשים לאחר שנחתם ההסכם השלישי, כחיזוק נוסף למסקנה, כי יש לדחות את טענותיו של דגן בעניין זה.

16.גם טענותיו האחרות בכתב התביעה - הנוגעות לנזקים כביכול שנגרמו לדגן בשל מעשיו של שגב - נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט התרשם, כי עדותו של דגן איננה מהימנה. עצם העובדה, שדגן לא הזמין לעדות אף לא אחד מאותם משקיעים, שלטענתו הבריח שגב מהפרויקט, תומכת במסקנה, כי הוא לא הוכיח את התביעה שכנגד. התרשמותו הכללית של בית-המשפט הייתה, כי התביעה שכנגד הינה ניסיון סרק לפגוע במהימנות שגב ולדחות את ההכרעה בתביעתו. התביעה שכנגד, אם כן, נדחתה כאמור ודגן חויב בתשלום סך של 35,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין.

טענות הצדדים

17.עיקר ערעורה של החברה בע"א 9609/01 מתמקד בפרשנות הסכם שכר-הטרחה. לשיטתה, יש להגביל את ההסכם בצורה זו או אחרת, בין אם בזמן, בין אם בסכום ובין אם בזהות בעלי המניות, כך שיחול רק על רווחים של בעלי מניות, שהיו קיימים בחברה לפני חתימת ההסכם. המערערת מסבירה, כי הפרשנות שהעניק בית-המשפט המחוזי להסכם השלישי משוללת הגיון מסחרי-כלכלי, שכן היא מעניקה לשגב מעמד חסר תקדים מבחינה כלכלית - מחד מקבל שגב זכות דומה לזכותו של בעל מניות, ולו רק בשל היותה בלתי מוגבלת בזמן, אך מאידך, בניגוד לבעל מניות רגיל, הוא זוכה גם בהגנה מלאה מפני דילול חלקו ולא נושא בסיכונים שבעלי המניות נושאים בהם. המערערת מציעה לדלל את חלקו של שגב בהתאמה לדילול שעברו מניותיו של דגן לאחר כניסתה של אופק לחברה. כאמור, מניותיו של דגן דוללו ב 50% ועל-כן מציעה המערערת לקבוע, כי שגב יקבל 5% רק ממניותיו של דגן, וזאת גם בהתאם לפרשנות, לפיה ההסכם חל רק על בעלי מניות שהיו בחברה עובר להסכם, או לחילופין לדלל את זכאותו של שגב, כך שיהא זכאי ל 2.5% ממשיכות וטובות ההנאה שיקבלו כל בעלי המניות בחברה.

18.כמו-כן טוענת החברה, כי הפרשנות שהעניק בית-המשפט להסכם, משוללת בסיס משפטי, שכן אין זה סביר, כי אומד דעתם של הצדדים היה להעניק לשגב שכר-טרחה על עבודה חד-פעמית לנצח וללא הגבלת סכום. הנוהג בהסכמי שכר-טרחה הוא, שאין הם מקנים לעורך-הדין זכות נצחית בחברה אותה הוא מייצג. כמו-כן, ההנחה צריכה להיות, כי הסכם לתקופה בלתי מסוימת, ניתן לסיום בהודעה סבירה ואם רצו הצדדים לסטות מהדין בעניין זה, היה עליהם לקבוע זאת במפורש. היעדר כל התייחסות בהסכם לסוגיות מרכזיות מאפשרת, לשיטת המערערת, שתי פרשנויות, וזו שהציגה תואמת תכלית כלכלית וסבירה של ההסכם. לכך אף יש להוסיף את הכלל בדבר פרשנות הסכם לרעת מנסחו, בעיקר לאור יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים בין דגן לשגב, בשל העובדה שהראשון לא היה מיוצג.

19.החברה אף מציינת בסיכומיה, כי היא לא הסכימה להרחבת החזית מצידו של שגב, ובניגוד לנאמר בפסק-הדין, לטענתה, העדים מטעמה לא העידו על אירועים שקרו לאחר הגשת כתב התביעה. יחד עם זאת, מאחר ובסוגיה המרכזית, המהווה הרחבת חזית, הכריע בית-המשפט לטובתה, טענה זו הועלתה למען הזהירות בלבד.

20.במסגרת תשובתו מתנגד שגב לפרשנות ההסכם שמציעה המערערת בסיכומיה. לדבריו, המערערת מבקשת להטיל על ההסכם מגבלות אשר כלל לא נזכרות בו והן מנוגדות לנוסחו ולרוחו. לא הובאה כל עדות, לפיה מגבלות אלה הוסכמו בין הצדדים. את ההגבלה שמציעה המערערת - לפיה יחול ההסכם רק על בעלי המניות שהיו קיימים בעת חתימתו - יש לדחות; ראשית, משום שטענה זו הופיעה לראשונה בשלב הסיכומים בערעור ואילו מהודעת הערעור נפקד מקומה, ושנית, משום שבהסכם נאמר: "מי מבעלי המניות ומי מהמנהלים", דהיינו נעשה שימוש בלשון רבים. בעת חתימת ההסכם היה דגן בעל מניות יחיד בחברה, אולם היו צפויים להיכנס בעלי מניות נוספים, וברור הוא, שהצדדים התכוונו להחיל את ההסכם גם על בעלי המניות שיצטרפו לאחר חתימתו. לשון הרבים לא מגבילה את זהותם של בעלי המניות או את מועד הפיכתם לבעלי מניות. לשון ההסכם היא ברורה; כשרוצה היא שוללת מפורשות וכשלא רוצה לשלול היא אינה אומרת דבר. לכן, משלא מצוינים פרטים מגבילים לגבי בעלי המניות וכן משלא נקובה תקרת זמן או סכום לתחולת ההסכם, הרי שיש להסיק מסקנה אחת ויחידה - שהצדדים לא התכוונו לקבוע הגבלות שכאלה.

21.במסגרת הערעור שהגיש דגן, ע"א 9610/01, טוען הוא, כי ההסכם השלישי כלל אינו תקף ומחייב, שכן הוא תוצאה של עושק וכפייה, הוא סותר את תקנת הציבור ועומד בניגוד לחוק ולכללי לשכת עורכי הדין. לדברי דגן, הוא היה נתון במצוקה קשה בעת החתימה על ההסכם. שגב ניצל את מצבו הקשה, איים עליו, כי אם לא יחתום הוא לא יוציא את הסכם הפשרה אל הפועל, ולמעשה כפה עליו את ההסכם. דגן יוצא כנגד קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי וטוען, כי על אף שעל פניו נחזה שהסכם הפשרה נחתם יום לפני ההסכם השלישי, הרי שבפועל סדר הפעולות היה הפוך, קודם נחתם הסכם שכר-הטרחה. הסיבה שדגן לא העלה את טענותיו במועד שקדם להגשת התביעה מצד שגב נעוצה בפחד הגדול שלו מפני שגב ומיכולתו להמיט עליו חורבן כלכלי, אם רק ירצה, בשל קשריו האיתנים עם העולם העסקי. זו גם הסיבה שהמשיך לעבוד איתו גם לאחר חתימת ההסכם השלישי והסכים לחתום גם על ההסכם הרביעי המשלים.

22.עוד טוען דגן, כי היה על בית-המשפט המחוזי לקבוע, כי שגב הכשיל מגעים שניהל דגן עם משקיעים פוטנציאליים ובשל כך נגרמו לדגן נזקים כספיים עצומים, אשר את חלקם הוא תבע במסגרת התביעה שכנגד.

23.במסגרת הערעורים שכנגד טוען שגב, כי בניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי, הרי שהוא זכאי לקבל 5% מההטבה שקיבלה אופק (50% ממניות החברה ו- 76% ממניות ההנהלה). כמו-כן, לשיטת שגב, אין מקום להשוות בין מתן ערובה לבין מתן הלוואת בעלים ולו בשל העובדה שבגין הלוואת בעלים לא נהוג להקצות מניות. ברגע שבוטלו הערבויות, נשארה אופק רק עם טובות ההנאה בידה, ואין מקום להחיל את הגבלת הלוואת הבעלים - שנקבעה בהסכם - על החזר הערבויות. בשחרור מן הערבויות שנתנה אופק לחברה, קיבלה אופק טובת הנאה שבאה על חשבון המערערת - הקצאת מניות ללא השקעה בכסף מהווה הטבה, ולכן בהתאם להסכם השלישי, על שגב לקבל, לטענתו, את חלקו בגין טובת ההנאה שקיבלה אופק כתוצאה משחרור הערבויות.

24.עניין נוסף שכנגדו ערער שגב הינו פסיקת ההוצאות בתביעה שכנגד; לשיטתו, 35,000 ש"ח, שנפסקו כנגד דגן, אינן הוצאות ריאליות לאור סכום התביעה (1,000,005 ש"ח בשנת 1995) משך זמן התנהלות התביעה (כשבע שנים ושלוש ישיבות הוכחות שיוחדו רק לעניין התביעה שכנגד) ולאור הביקורת הנוקבת שהשמיע בית-המשפט המחוזי על תביעתו של דגן.

דיון

25.הצדדים מעלים טענות רבות. השאלה המרכזית המתעוררת בערעורים וטעונה הכרעה הינה שאלת פרשנות הסכם שכר-הטרחה.

בטרם אדון בשאלה המרכזית האמורה, אבחן את הטענות השונות שהעלו הצדדים בערעורים.

הערעור שהוגש על-ידי דגן

26.טוען שגב, כי לדגן אין כלל מעמד להעלות טענות בעניין בטלות הסכם, שעה שהחברה עצמה מכירה בתקפותו ולא טענה לביטולו, שכן היא זו החתומה על ההסכם השלישי וזכות הביטול הינה שלה, ומשויתרה החברה על זכותה לביטול ההסכם השלישי, אין דגן יכול לאמצה לעצמו.

כפי שיובהר להלן, בטענה זו יש ממש.

טענות של כפיה ועושק הינן מתחום הפגמים ברצון, הקבועים בפרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). סעיף 20 לחוק החוזים קובע את הצורך בהודעת ביטול במקרה של פגמים ברצון, כמו כפיה או עושק, וזאת על-מנת להוציא את החוזה ממצב של "ניתן לביטול" למצב של "בטלות". וכך קובע סעיף 20 לחוק החוזים:

"ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנוגע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה." [ההדגשה שלי - ס.ג'.].

כאמור בסעיף 20 לעיל, בעל הזכות לבטל את החוזה הינו המתקשר, ולכן עולה, כי לדגן אין כל זכות לטעון לעניין ביטול החוזה. יתרה מכך, סעיף 20 לחוק החוזים אף דורש, כי הביטול ייעשה תוך זמן סביר לאחר שנודעה למתקשר עילת הביטול, ואולם בענייננו, דגן לא העלה טענה של בטלות ההסכם מפאת עושק וכפיה עד לרגע בו שגב הגיש תביעה מטעמו. בכל אותן השנים שעברו מאז חתימת ההסכם השלישי, המשיך דגן לבצע עסקאות עם עורך-הדין שגב. לטעמי, עובדה זו עומדת לדגן לרועץ ואין בידי לקבל את נימוקו, לפיו חשש משגב ולכן בחר להימנע מלהעלות טענה זו. ואם בזאת לא סגי, לכך יש להוסיף את התרשמותו הבלתי אמצעית של בית-המשפט המחוזי מעדותו של דגן, אשר ממנה עולה, כי בית-המשפט לא נתן בה אמון.

27.לטענת דגן, בפועל, החתימה על ההסכם השלישי קדמה ביום לחתימה על הסכם הפשרה. אין בידי לקבל טענה זו, מכמה טעמים. ראשית, משום שהיא נוגדת קביעה עובדתית של בית-המשפט המחוזי. ושנית, משום שלא הובאה כל טענה, לרבות במסגרת הערעור, שיש בה כדי לשכנע את בית-המשפט, כי התאריכים שנכתבו בהסכם השלישי ובהסכם הרביעי הינם מוטעים. ודוק: בהסכם השלישי צוין, כי הסכם הפשרה נחתם ביום 1.8.88. בהסכם הרביעי נכתב, כי הוא מהווה המשך להסכם השלישי, שנחתם ביום 2.2.88. מלבד העובדה, כי אין בטענה זו של דגן ממש, הרי שלא ברור מדוע בחר דגן להעלותה, שכן אף בהנחה שהסכם הפשרה נחתם לפני הסכם שכר הטרחה, אין בכך כדי להוכיח ולבסס את הטענה, לפיה הופעל לחץ מצידו של שגב. כמו-כן, דגן לא הביא כל ראיות נוספות, המעידות על הפעלת לחץ מצידו של שגב.

28.במסגרת כתב התביעה שכנגד שהגיש דגן לבית-המשפט המחוזי, לא העלה דגן טענות של עושק וכפיה, אלא הסתפק בטענות של אילוץ וחוסר תום-לב. הטענות בדבר עושק וכפיה הועלו לראשונה בערעור בפני בית-משפט זה. ואולם, ברור, איפוא, כי ערכאת הערעור אינה המקום להעלאת טענות חדשות, המהוות "מקצה שיפורים".

הלכה היא, כי ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים – הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (ראו דברי השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון , פ"ד לו(1) 762, 767). תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע. "חולשה" חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק (ראו פרידמן וכהן, חוזים , הוצאת אבירם, 1992, בעמ' 976 ו- 980; ג' שלו, דיני חוזים , מהדורה שנייה, בעמ' 253-261; ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן ואח' , פ"ד נה (1) 939).

כבר נקבע, כי כל אחד מן היסודות האמורים צריך להתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו, אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון, כבדי משקל, ואינן פוטרות את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום בו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוטל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט את הדרישה, כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. וכך קבע בעניין זה הנשיא (כתוארו אז) מ' שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ ואח' , פ"ד מ (4) 533 בעמ' 541:

"עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין".

לפיכך, "חשובה וחיונית הצטברות יסודותיה" (ג' שלו, חוזים , בעמ' 253), ואין לגרוע מן המשקל הנדרש לגבי כל אחד מהם (ראו ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן , פ"ד נה (1) 939).

יש לציין, כי המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית של המתקשר, כמו גם חוסר ניסיונו, חייבים להיות כבדי משקל "ועל בית המשפט להשתכנע שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון" (ראו דברי השופט י' טירקל בע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון , פ"ד לו (1) 762) "מצוקה משמע מצב של חומרה ושקיעה ולא אך קושי ארעי או חולף" (ראו דברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' אלון בע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ , פ"ד לב (4) 673 בעמ' 685). אין די בעובדה, שהמתקשר נתון ללחץ חברתי-משפחתי וללחץ אישי-פנימי, המעמידים אותו במצב רגשי ונפשי לא קל (ראו דברי השופט י' קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ , פ"ד (4) 749, בעמ' 756).

בהקשרים כלכליים-מסחריים, מעוררת הסוגיה של עושק קשיים ניכרים. עומדים על כך המלומדים פרידמן וכהן בספרם: "מתקשרים חוזיים פועלים ממילא תחת לחצים ואילוצים כלכליים שונים וקיים חשש מפני ערעור הביטחון המשפטי אם כל קושי כלכלי יפתח את השער לטענת עושק" (פרידמן וכהן, חוזים , הוצאת אבירם, 1992, בעמ' 990).

בענייננו נראה, כי אין לקבל את טענת דגן לעושק, שכן לא מתקיימים התנאים לקיום העילה. אומנם דגן היה נתון במצוקה כלכלית, אולם אין המדובר במצב קיצוני או חמור במיוחד. באותה העת, היה עורך-דין רון גזית, המייצג בפנינו את החברה, מעורב בהליכי העסקה, ויכול היה דגן להיוועץ עמו. העובדה - כי דגן החליט, למרות מצוקתו הכלכלית, לחתום על ההסכם - יכולה ללמד, בנסיבות העניין, לכל היותר, על פגם בשיקול-דעת עסקי בלבד, משמע פגם בכדאיות העסקה, אולם אין מדובר בפגם, העונה על התנאים הדרושים לקיום עילת העושק.

הערעור שכנגד שהוגש על-ידי שגב

29.בית-המשפט המחוזי קבע, כי שגב אינו זכאי לחלק מהקצאת המניות לאופק. באשר לעצם מתן הערבות, קיבל בית-המשפט המחוזי את עדות המומחה מטעם החברה, לפיה מתן ערבות כמוהו כמתן הלוואת בעלים, שכן שניהם מהווים השקעה בחברה, ומשכך, הקצאת המניות בתמורה לערבות אינה מהווה הטבה או משיכה, אלא תמורה בעד ההשקעה. באשר לביטול הערבות, הרי שכמוהו כהחזר הלוואה ולכן גם חלה עליו המגבלה הקבועה בהסכם.

מצאתי, כי אין מקום להתערב בקביעה זו. בית-המשפט המחוזי התבסס בקביעתו על חוות-דעת מומחה, אשר לפיה הקצאת המניות בתמורה לערבות אינה מהווה הטבה, אלא תמורה בעד ההשקעה. קביעה זו, בנסיבות העניין, נראית לי ושוכנעתי כי יש לאמצה.

30.באשר להוצאות שנפסקו. הלכה היא, כי בית-המשפט שלערעור ימנע מלהתערב בפסיקת הוצאות המשפט שנפסקו על-ידי הערכאה הראשונה, אלא במקרים חריגים ביותר, וזאת אף אם ערכאת הערעור הייתה פוסקת סכום שונה של הוצאות לו הייתה בנעליה של הערכאה הראשונה (ראו ע"א 5630/90 צבי תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ , פ"ד מ"ז (2) 517; ע"א 406/80 טליה אלקיים נ' ישראל הוברמן ואח' , פ"ד ל"ו (4) 416). ואולם נראה, כי אין המקרה שבפנינו נמנה מאותם המקרים בהם התקיימו נסיבות חריגות, המצדיקות התערבות ערכאה זו.

השאלה המרכזית - שאלת פרשנות ההסכם

31.השאלה המרכזית העולה מן הערעורים, הטעונה הכרעה, הינה, כאמור, שאלת פרשנות הסכם שכר-הטרחה.

בית-המשפט המחוזי התייחס להסכם שכר-הטרחה שבין הצדדים כהסכם ללא כל הגבלות, למעט ההגבלות שנקבעו בו על-ידי הצדדים במפורש. פרשנות זו של בית-המשפט המחוזי מתחקה, למעשה, אחר עמדתו של שגב במלואה. עמדת החברה, לעומת זאת, הינה, כי ההסכם הוא בלתי סביר באופן קיצוני, עד שלא ניתן ליתן לו פרשנות, כפי שניתנה לו על-ידי בית-המשפט המחוזי. החברה טוענת, כי יש להגביל את ההסכם באופן מסוים, כאשר את עיקר הדגש היא שמה דווקא על בעלי המניות. לשיטתה, יש לקבוע, כי הפרשנות הנכונה של ההסכם היא כזו האומרת, שההסכם חל רק על בעלי המניות שהיו בחברה בטרם נחתם ההסכם. החברה מדגישה טענתה זו מן הפן הכלכלי-מסחרי, אשר לפיו לא יתכן, כי שגב יקבל זכות אשר מוגנת מכל סיכון שהוא, ושאינה מוגבלת בכל דרך או צורה.

שגב, מצידו, מדגיש, כי ההסכם שעשה עם החברה הוא לגיטימי בהחלט, וכל אחד מהצדדים שקל את כל שיקוליו העסקיים ולקח על עצמו את הסיכונים הכרוכים בעסקה מתוך מודעות מלאה. הסיכון שלקח שגב היה, מנקודת מבטו, כי החברה לא תצליח כלל, כך שזכותו לקבל 5% מרווחי בעלי המניות תהיה חסרת נפקות כלכלית. בסופו של יום, החברה הצליחה מאוד מבחינה עסקית ושגב נהנה מכך, אולם אין לומר, כי שגב נהנה מן ההפקר. שגב נהנה מההחלטה העסקית המוצלחת שלקח, הסיכויים שצפה התממשו בעוד הסיכונים לא התרחשו בפועל. החברה, לעומת זאת, שהייתה בקשיים כלכליים גדולים באותה העת, לא מעוניינת כיום, לאחר הצלחתה הגדולה, להמשיך ולקיים את ההסכם, אשר נראה לה כדאי עבורה בעת ההיא, טוען שגב. ההסתכלות, לדברי שגב, איננה צריכה להיות בדיעבד, אלא יש להתמקד בנקודת הזמן הרלוואנטית, בה נחתם ההסכם. לטענתו, לולא הצליחה החברה מבחינה כלכלית, כפי שקרה בסופו של יום, לא הייתה נשמעת מפיה כל טענה באשר לבעייתיות ההסכם.

בבואנו לפרש את ההסכם ולבחון אותו באופן ניטראלי ובמנותק מהידע שיש לפנינו כיום, בדיעבד, על משמעותו הכלכלית, עלינו להיות זהירים.

התמונה שניסה שגב לצייר באשר לסיכונים שלקח, איננה מדויקת. שכן, בחינת המכלול ההסכמי, שגיבש שגב סביב שכר-הטרחה נשוא הסכסוך מגלה, כי שגב לא לקח כל סיכון באשר לשכר טרחתו. כך, למשל, דאג שגב בהסכם הרביעי להשלים את ההסכם השלישי ולקבוע לו שכר מינימום, על-מנת שגם אם החברה לא תצליח כפי שצפה והאחוזים שמגיעים לו מרווחי בעלי המניות והמנהלים לא יניבו סכומים רציניים, הרי שבכל מקרה, יקבל שגב סכום מינימום מובטח, של לפחות 300,000 דולר. שני הסכמי שכר-הטרחה הראשונים, שנחתמו עוד בטרם הושגה הפשרה, קבעו סכומים הנמוכים מסכום זה. משמע, שגב דאג, כי בכל מקרה, יקבל תגמול ראוי בגין עסקת הפשרה המוצלחת שהשיג עבור דגן והחברה. נראה לי, כי צודקת החברה בטענתה, לפיה גם בתחומים אחרים נותר שגב מוגן מכל הסיכונים האפשריים. מחד גיסא, שגב לא היה מעוניין לקבל זכות קניינית, כלומר חלק מהמניות, בשל הסיכון הטמון בכך, אך מאידך גיסא, נהנה שגב מהיתרונות של זכות קניינית, על-ידי כך שזכותו האובליגטורית, בהתאם לפרשנות בית-המשפט המחוזי, איננה פגה לעולם ואיננה מוגבלת בסכום כלשהו אליו יכול ערכה להגיע.

32.אשר לבעלי המניות עליהם חל ההסכם, לשיטת בית-המשפט המחוזי, חל ההסכם אף על כל בעלי המניות שהצטרפו לאחר חתימת ההסכם, ואף על בעלי המניות שיצטרפו בעתיד. לטענת החברה הדבר יוצר מצב אבסורדי. שכן, בשנת 1994, כאשר אופק נכנסה לתמונה, נאלץ דגן לוותר על 50% ממניותיו לטובת אופק, וזאת על-מנת לקבל את השקעתה הגדולה כבעלת מניות בחברה. אומנם אחוז מניותיו של דגן קטן בחצי, אולם ערכה של כל מניה עלה בעקבות הצטרפותה של בעלת המניות החדשה. כלומר, דגן, שהיה בעל המניות היחיד בחברה, נאלץ לעשות ויתור מסוים מצידו ולהפחית מאחוז המניות שבבעלותו, בכדי להעלות את ערכן. אולם לא כך היה הדבר אצל שגב, שכאמור, נהנה "מכל העולמות". שכן, שגב, אשר אינו נהנה מזכות חפצית, אינו נושא חלק בעול הדילול. שגב נשאר עם אותם אחוזי זכאות של 5%, הגם שלאחר הצטרפותה של אופק ערכם עלה ושווה יותר. לפיכך, טוענת החברה, כי אין הגיון, שהחברה הסכימה מראש להסכם שכר-טרחה שכזה, שהינו חסר הגיון כלכלי עבורה ועבור בעלי מניותיה ולכן, לטעמה, יש ליתן להסכם פרשנות כזו, כך שההסכם חל אך ורק על מניותיו של דגן. המשמעות לכך היא, כי לאחר הצטרפותה של אופק, זכאי דגן ל- 5% רק מהמשיכות ו/או טובות ההנאה שיקבל דגן, כבעל מניות או כמנהל.

אני סבור, כי אין זה סביר להשאיר על כנו את האופן בו עומד ההסכם לאחר מתן פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. יחד עם זאת, מקרה זה הינו סבוך ונראה, כי יש קושי להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים וליתן לו משמעות על-פי עקרונות הפרשנות. ברור, איפוא, כי יש לבחון את ההסכם לאור עקרון העל המנחה, הלא הוא חופש החוזים.

הפרשנות שמציעה החברה, לפיה ההסכם יוגבל בזהות בעלי המניות עליהם הוא חל, הינה בעייתית. אעמוד על כך כעת. תחילה, אתווה את התהליך הפרשני ולאחר-מכן אפנה ליישמו על ההסכם נשוא ענייננו.

תהליך הפרשנות הוא תהליך מורכב וקיים בו היזון חוזר בין מילות המסמך לבין נסיבות עריכתו, כאשר על הפרשן לשקול את אלה מול אלה על-מנת לרדת לטיבו של המסמך. "התהליך הפרשני הוא 'רצף'. הפרשן נע בחופשיות מהחוזה אל הנסיבות, ומהנסיבות אל החוזה. תנועה זו נפסקת רק בסיום התהליך הפרשני" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490).

מטרתו העיקרית של הפרשן, בבואו לפרש חוזה, הינה לעמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, היעדים, האינטרסים והתכנים אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים. לעתים יוכל הפרשן לעמוד על אומד דעתם הסובייקטיבי ולעתים, במקרים בהם הנתונים שבפניו אינם מספיקים, יאלץ להסתפק בקביעת אומד הדעת האובייקטיבי של הצדדים. במקרה זה לא ישאל עצמו מה הייתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי, אלא מהי כוונתם של צדדים סבירים. ראשית, ינסה הפרשן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, דהיינו אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים להסכם (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 407).

לשון ההסכם היא נקודת המוצא לפעילות הפרשנית שבאה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה, ואובייקט הפרשנות הוא הטקסט של החוזה. וכך הסביר כב' המשנה לנשיא (כתוארו אז) א' ברק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , פ"ד מ"ט (2) 265, בעמ' 299-300:

"השלב הראשון (גזירת אומד הדעת הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של ההליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה."

עוד נאמר בעניין זה, כי:

"נקודת המוצא לכל פרשנות – בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית – היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש. השאלה הראשונה היא איפוא, מהו "הטקסט" – בין אם הוא כתוב ובין אם הוא בעל-פה, בין אם הוא מפורש ובין אם הוא משתמע – שעליו הסכימו הצדדים. משנקבע "הטקסט", קמה ועומדת השאלה בדבר משמעותו של "טקסט" זה ובדבר תחומי התפרסותו..." (ראו ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב ז"ל , פ"ד מא (1) 282, 304).

יחד עם זאת, אין הפרשן מסתפק בלשון החוזה, אלא נעזר גם בנסיבות החיצוניות לו. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ , פ"ד מ"ט (2) 265), אשר עסק בבדיקת התכלית הסובייקטיבית של החוזה, קבעו בדעת רוב, השופטים ד' לוין וא' ברק (כתוארו אז), כי אין להגביל את השופט אך ללשונו של החוזה לשם עמידה על תכליתו, וכי רשאי הוא להתייחס למכלול נתונים פנימיים וחיצוניים ולפרש את הוראות החוזה תוך התחקות אחר אומד דעת הצדדים בהתייחס לנסיבות חיצוניות לחוזה, להנחות היסוד שלו, למבנהו הפנימי ולהגיונו הפנימי, אף אם אלה מצריכים שינוי לשונו. בפסק-דינו הדגיש השופט ברק (כתוארו אז), כי אין לחלק את ההליך הפרשני לשני שלבים נוקשים, כפי שסבר השופט מצא, ואין מקום ליצור "תחנת מעבר" בין החוזה לבין הנסיבות (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 490-491). יחד עם זאת, אין משקלה של לשון החוזה זהה למשקלן של הנסיבות, כשמתגבשת המסקנה הפרשנית - כאשר יש התנגשות בין אומד הדעת העולה מתוך החוזה לבין אומד הדעת העולה מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת העולה מתוך החוזה על העליונה (ראו א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 492).

ומן הכלל אל הפרט

33.לאחר שהתוויתי את הדרך הפרשנית בה יש ללכת, אפנה תחילה לבחון את טענת החברה, לפיה אומד דעת הצדדים, הן הסובייקטיבית והן האובייקטיבית, הייתה להגביל את תחולת ההסכם רק על רווחיהם של בעלי המניות שהיו בחברה עובר לחתימתו. כאמור לעיל, אנסה להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של ההסכם. אפתח בבחינת לשון ההסכם. בהסכם נאמר:

"תקבל מד.פ. במקביל 5% מכל הסכומים הכספיים שימשכו, או שווה כסף שיקבלו (למעט שכר עבודה)

מי מבעלי המניות או מי מהמנהלים

בד.פ ...". [ההדגשה שלי - ס.ג'.].

לשון ההסכם נוקטת בלשון רבים ומדברת על כל בעלי המניות והמנהלים. לשון ההסכם לא מתייחסת במפורש לשאלה, האם הכוונה היא לכל אותם בעלי מניות ומנהלים שהיו בחברה בעת חתימת ההסכם או לכל אלה שיהיו כל עוד תמשיך ותתקיים החברה. ההסכם שותק לעניין זה. בית-המשפט המחוזי למד מן השתיקה את הלאו, כלומר, מאחר ולשון ההסכם לא התייחסה לכך במפורש, משמע, שהצדדים לא התכוונו ליישם את ההגבלה הנטענת.

מבלי להיכנס לשאלת ההסדר השלילי אליה אתייחס בהמשך, סבורני שניתן להגיע למסקנה דומה, גם אם נעזר בבחינת הנסיבות החיצוניות להסכם. ידוע לנו, שבעלי המניות בחברה בעת חתימת ההסכם היו דגן וכן חברה הנקראת נוף אילת השקעות בע"מ (אורמן). הסכם שכר הטרחה מזכיר את הוצאתה הצפויה של נוף אילת מהחברה. ואכן, מתצהירו של מר אלי ישראלי, אשר הוגש מטעם החברה בבית-המשפט המחוזי עולה, כי בשנת 1994, בעת חתימת חוזה ההשקעה עם אופק, היה דגן בעל המניות היחיד בחברה. כלומר, עובר לחתימה על ההסכם, בעל המניות היחיד שלגביו ההסכם הוא רלוואנטי הינו דגן. אם כך היה המצב, ואם כוונת הצדדים הייתה להחיל את ההסכם רק על בעלי המניות שהיו קיימים בחברה לפני החתימה על ההסכם, דהיינו על דגן בלבד, מדוע בחרו לנסח זאת בלשון רבים? אם נוסיף לכך את קביעתו העובדתית של בית-המשפט המחוזי, לפיה בעת חתימת ההסכם נשקלו אפשרויות ממשיות וקונקרטיות לצירוף משקיעים חדשים ובעלי מניות חדשים לחברה, הרי שנגיע למסקנה, לפיה הצדדים השתמשו בלשון רבים בהסכם, משום שלא התכוונו להחילו רק על בעל מניות אחד, דגן, אלא גם על בעלי המניות שעתידים להצטרף לאחר חתימתו. ההסבר שנתנה החברה לשימוש בלשון רבים אינו ברור די צורכו. בסיכומיה מתמודדת החברה עם שאלה פרשנית זו וטוענת, כי הכוונה בלשון הרבים הייתה לדגן ולכל בעל מניות שיבוא בנעליו, במידה שדגן ימכור את מניותיו, וזאת על-מנת להבטיח את זכויותיו של שגב. אולם, מאחר ודגן היה בעל המניות היחיד בחברה, שמחזיק ב- 100% מהמניות, הרי שכל מכירת מניות שתעשה על-ידו, וזאת גם אם יישאר בחברה, תהיה למעשה מתוך מניותיו, ועל-כן כל בעל מניות חדש שירכוש ממנו מניות אלה ויכנס לחברה, יבוא למעשה בנעליו. ולכן, גם אם נקבל את הפרשנות שמציעה החברה ללשון הריבוי, נגיע למסקנה זהה, לפיה כוונת הצדדים הייתה להחיל את ההסכם גם על בעלי המניות שיצטרפו לאחר כריתתו.

34.חיזוק נוסף למסקנה זו נתן למצוא בכתב ההגנה שהגישה החברה, אשר בו לא טענה, כי זכותו של שגב איננה תקפה גם כלפי בעלי המניות האחרים, דהיינו אופק. וכך נאמר בסעיף 20 לכתב ההגנה:

"... ברור ואין חולק - בכפוף לאמור בסעיף 3 לכתב הגנה זה - כי התובע זכאי, במשך פרק זמן סביר או עד לגבול שכר טרחה סביר, לקבל מהחברה 5% מכל סכומים כספיים שימשכו או שווה כסף שיקבלו מי מבעלי המניות או מי מהמנהלים (בהסתייגויות המפורטות בנספח א' לכתב התביעה) ולא רק כפי חלקו של דגן כפי שחושש התובע...".

מסעיף זה עולה, כי כבר במסגרת כתב הגנתה, העלתה החברה את הטענה, לפיה יש להגביל את תחולת ההסכם באופן כלשהו, בין אם בזמן ובין אם בסכום, אך לא העלתה את הטענה, לפיה ההגבלה צריכה להיות על בעלי המניות. נהפוך הוא. החברה הצהירה באופן מפורש, כי לדידה, זכאי שגב כלפי כל בעלי המניות בחברה, ולא רק כלפי דגן.

35.לסיכום שלב זה, אינני סבור, כי ניתן לפרש את ההסכם כאילו הוא חל רק על רווחי בעלי המניות והמנהלים שהיו בחברה בעת חתימת ההסכם ולא על רווחים של בעלי המניות והמנהלים שהצטרפו לאחר חתימת ההסכם ואלה שיצטרפו בעתיד.

36.הנתיב הבא אותו יש לבחון הינו יסוד הזמן, משמע, האם באמת ההסכם אינו מוגבל בזמן, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, או שמא ניתן לפרש את ההסכם ככזה שמגביל את תקופת תחולתו. התחושה הראשונה העולה מקריאת ההסכם הינה, כי ההסכם אינו מוגבל בזמן וכי שתיקתו בנקודה זו מהווה "שתיקה מדברת" לשלילה. יחד עם זאת, יש מקום לדעתי לפרש את ההסכם כמגביל את עצמו בזמן סביר.

כאמור, ההיגיון הפרשני, אשר הנחה את בית-המשפט המחוזי, היה הגיון של הסדר שלילי. כידוע, משמעותו של הסדר שלילי הינה, כי כאשר קובע חוזה הסדר פלוני למצבים מספר, הרי שמכך משתמע, כי לגבי המצבים שלא הוסדרו על-ידיו, ההסדר הפלוני אינו חל. השתיקה בחוזה היא שתיקה משתמעת, "שתיקה מדברת" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 140). מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה ההסכם קובע הסדר שלילי, מתבססת על כך, שהחוזה כן מציין באופן מפורש הגבלות מסוימות, דהיינו, כשרצו הצדדים להגביל את ההסכם ידעו לעשות זאת במפורש ומשלא עשו זאת, סימן שלא רצו להגבילו. גם אני, לאחר קריאה ראשונה סברתי, כי ההסכם אינו מוגבל בזמן מכוח הסדר שלילי. יחד עם זאת, אני סבור, כי ניתן להגיע גם למסקנה שונה, לפיה שתיקת ההסכם באשר לתקופת תחולתו, מהווה חסר (לאקונה) בהסכם, אשר יש להשלימו. אסביר את דברי; המסקנה, לפיה ההסכם קובע הסדר שלילי בסוגיה פלונית, הינה מסקנה פרשנית. כאמור, מטרת מלאכת הפרשנות היא להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים וזאת באמצעות הטקסט והנסיבות. זו פרשנות במובן הצר. הקביעה, לפיה קיים בחוזה הסדר שלילי, מהווה חלק מאותה פרשנות במובן הצר. לעתים, כאשר החוזה מסדיר, במפורש או במשתמע, עניינים מסוימים, אך עניינים אחרים שהוא היה אמור לטפל בהם ושאין לגביהם הסדר שלילי לא הוסדרו, לגבי עניינים אלה קיים בחוזה חסר. משמעות הדבר, שההסדר של החוזה אינו שלם. המסקנה, כי החוזה חסר, גם היא מסקנה פרשנית. כאשר בחוזה קיים חסר - קמה סמכותו של בית-המשפט למלא את החסר. זוהי פרשנות במובן הרחב - קביעת החסר בחוזה היא פרי פרשנות במובן הצר ואילו השלמת החסר מהווה פרשנות במובן הרחב (ראו א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החוזה

(ירושלים, 2001) בעמ' 133, 140-141).

37.בענייננו, שותק ההסכם באשר למועד ולדרך סיומו. בית-המשפט המחוזי ציין, כי אין בהעדר המסוימות בהסכם, באשר למועד סיומו, כדי לשלול את תוקפו. מסכים אני עם קביעה זו, אולם העובדה שההסכם הינו תקף, איננה מאיינת את הצורך להשלים את החסר במידה וישנו כזה. נהפוך הוא. מושג החסר בהסכם מניח קיומו של הסכם, שהרי אין טעם לעסוק בחסר בהסכם שאינו קיים (ראו א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות החוזה

(ירושלים, 2001) בעמ' 147).

כך גם בענייננו. אין מחלוקת בין החברה לבין שגב באשר לתוקף ההסכם. השאלה הנשאלת היא, האם שתיקתו של ההסכם באשר למועד סיומו ניתנת לפרשנות רגילה במובן הצר או שמא השתיקה מהווה חסר המצריך השלמה?

38.אתחיל בפרשנות הצרה, זו המנסה להתחקות אחר אומד דעת הצדדים באמצעות לשון הטקסט והנסיבות. דא עקא, שמלשון הטקסט אינני מצליח למצוא תשובה ברורה לשאלתי. ניתן לערער על הקביעה, לפיה השתיקה לגבי משך חיי ההסכם מהווה הסדר שלילי. ההגבלות המצוינות במפורש בהסכם, וביניהן ההגבלה על החזר הלוואת בעלים, עוסקות באופן יישום ההסכם ולא במסגרתו. ליבת ההסכם עוסקת באופן בו הוא ייושם. לגבי אופן היישום נקבעו כמה כללים וכן נקבעו כמה הגבלות: בעניין הלוואות הבעלים, בעניין השטח של הבנק הבינלאומי בעניין הוצאת נוף אילת מהחברה וכן בעניין המשכורות של בעלי המניות והמנהלים וכן דמי הניהול. מקובל עלי, כי מהן אפשר ללמוד על הלאו לגבי אופן יישום ההסכם, במובן זה, שמלבד ארבעת העניינים הללו והעניינים הנכנסים תחת חסותם (כמו למשל החזר הערבויות של אופק), שהצדדים מצאו לנכון להגביל במפורש, זכאי שגב ל- 5% מכל הרווחים שיקבלו בעלי המניות או המנהלים, שכן ההסכם שתק לגביהם. זוהי אותה "שתיקה מדברת" המוזכרת לעיל. יחד עם זאת, לא כל שתיקה של ההסכם בהקשרים אחרים צריכה להתפרש באופן אוטומאטי כהסדר שלילי. אורך חייו של ההסכם מהווה יסוד מסגרת של ההסכם ולא חלק מליבת תוכנו ואופן יישומו. על-כן, אותן הגבלות שצוינו במפורש לגבי אופן יישום ההסכם אינן משליכות בהכרח על הפרשנות שיש ליתן ליסוד המסגרת שלו, הלא הוא זמן התקיימותו.

39.בשלב הבא, לאחר שלא מצאתי מענה לשאלה - מתי וכיצד מסתיים החוזה - בלשון הטקסט, ומאחר ואני סבור כי ניתן לקבוע, שההסכם לא יוצר הסדר שלילי בהקשר זה, פניתי לבחינת הנסיבות החיצוניות להסכם. ואולם, אף כאן יצאתי בידיים ריקות. מכתבי הטענות, מהתצהירים ואף מהעדויות שנשמעו בבית-המשפט המחוזי, לא ניתן ללמוד, כי הצדדים התכוונו לסיים את ההסכם בזמן זה או אחר, אך מאידך גם לא ניתן ללמוד, כי הם לא התכוונו לסיימו לעולם. שגב לא הצביע על ראיה ממנה ניתן ללמוד, כי דגן הבין שההסכם הוא בלתי מוגבל בזמן או שכך סוכם ביניהם, מעבר למה שנקבע בפועל בהסכם.

לשון הטקסט, אם כן, שותקת וכך גם הנסיבות. לטעמי, בסיום שלב פרשני (צר) זה ניתן לקבוע, כי שתיקת ההסכם באשר לאורך חייו מהווה חסר, הטעון השלמה.

הפסיקה עסקה פעמים רבות בחוזים בהם לא נקבע מועד סיום החוזה או שצוין במפורש, כי החוזה הוא לתקופה בלתי מוגבלת. הפסיקה אימצה את גישת המשפט האנגלי והאמריקאי, לפיה הנחת המוצא הינה, כי חוזה נעשה לתקופה מוגבלת, וכי צדדים שלא קבעו בהסכם מועד לסיומו, לא התכוונו כי הקשר ביניהם ימשך לעולמי-עד. כמו-כן נקבע, כי תחולתה של הנורמה אינה מותנית בסיווג החוזה והיא חלה לא רק על חוזים מסחריים, אלא על כל חוזה, יהא תוכנו אשר יהא (ראו ע"א 47/88 מנחם הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ , פ"ד מ"ז (2), 429; ע"א 46/74 אליעזר מורדוב נ' יוסף שכטמן , פ"ד כ"ט (1), 477).

סיכם את ההלכה באנגליה פרופ' ATIYAH באומרו:

"THERE ARE MANY CONTRACTS OF A…

CONTINUOUS NATURE IN WHICH THE RELATIONSHIP IS ENTERED INTO WITHOUT SPECIFYING ANY TIME LIMIT, AND YET WHICH ARE CLEARLY NOT INTENDED TO BE

PERMANENT. IN THESE CONTRACTS IT IS PERMISSIBLE FOR ONE PARTY TO GIVE NOTICE TO THE OTHER OF HIS INTENTION TO BRING THE RELATIONSHIP TO AN END… THE LENGTH OF THE NOTICE… WILL VARY, ACCORDING TO THE CIRCUMSTANCES OF THE CASE, BUT IT MUST ALWAYS BE 'REASONABLE'" (P.S ATIYAH, AN INTRODUCTION TO THE LAW OF CONTRACT) OXFORD, 4TH ED. (1989) 411.

(ראו MARTIN BAKER AIRCRAFT CO. LTD V. CAANADIAN FLIGHT EQUIPMENT Q.B. 556; SPENBOROUGH CORPORATION V. COOKE SONS, 2 [1955] LTD. ALL E.R. 959; ST AFFORDSHIRE AREA HEALTH AUTHORITY V. 1 [1967] SOUTH ST AFFORDSHIRE WATERWORKS CO., [1978] W.L.R. 1387; CARNEGILE, 'TERMINABILITY OF CONTRACTS OF UNSPECIFIED DURATION' L.Q.R. 85, 392-414).

מגמתם של בתי-המשפט בארצות הברית, שלא לפרש חוזה כמחייב לצמיתות, אף בולטת יותר (ראו L. CORBIN, ON CONTRACTS A. ST. PAUL, VOL. 3A, 1960 .(FARNSWORTH. 355 בתי-המשפט בארצות הברית דחו פירושים, כי חוזים ללא תקופה מוגבלת נמשכים לצמיתות מחד גיסא, או כי חוזים כאלה ניתנים לביטול מיידי מאידך גיסא. הם ייחסו לצדדים, כאנשים סבירים, את ההסכמה כי הזכות לביטול מותנית בהודעה בזמן סביר לצד השני (ראו E.A. FARNSWORTH, ON CONTRACT S. .(BOSTON, VOL. (1990,2) 317

בע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל ואח' נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל ואח' , תק-על 94 (2), 641, בעמ' 646, התייחס כב' השופט י' זמיר לשאלה זו בהרחבה:

"מהו, אם כן, דינו של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה? האם יש להסיק כי חוזה כזה אינו יכול לבוא לידי סיום אלא, כפי שנוצר, בהסכמה הדדית? השאלה היא, באופן עקרוני, שאלה של פרשנות החוזה. ראה סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי). ראה גם ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן , פ"ד כ"ט (1) 477, 484-482. אולם כיצד יש לפרש את החוזה לעניין זה?

ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם" [ההדגשה שלי - ס.ג'.].

40.עם זאת, יש לשים-לב להבדל מרכזי ובעל חשיבות בין סוג החוזים בהם דובר בפסיקה לבין החוזה בו עסקינן. רוב פסקי-הדין עסקו בחוזים המתבססים על קשר ישיר, אישי ומתמשך בין הצדדים לחוזה. כך לדוגמא, רבים מהחוזים הם חוזי סוכנות, שנכרתו בין יצרן ומפיץ, וכן חוזי עבודה, חוזים של שותפות וחוזי שכירות; חוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 אף מסדיר בצורה מפורשת מקרים בהם לא הוסכם על תקופה של שכירות וקובע, כי במקרים אלו רשאי כל צד לסיים את השכירות על-ידי מתן הודעה לצד השני. הרציונאל, אשר הנחה את בית-המשפט בבוחנו חוזים אלה, המתבססים על יחסים אישיים מתמשכים הינו, כי לא ניתן לחייב אנשים להמשיך בקשרי עבודה אישיים לעד ובניגוד לרצונם.

בעניינו, הסכם שכר-הטרחה הינו הסכם מסוג אחר והוא נדיר יותר בנוף ההסכמי. ההסכם מתבסס על אירוע חד-פעמי, שאירע בנקודת זמן מסוימת וממנו הוא שואב את כוחו המתמשך לעד. מצד אחד, הבדל זה דווקא מדגיש את הבעייתיות הרבה בהסכם שכר-הטרחה בו עסקינן, שכן עבור פעולה מאוד מוגבלת ומסוימת נאלצת החברה לשלם לשגב כספים לתקופה מתמשכת ללא גבולות ולהיות עמו ביחסים חוזיים בלתי נגמרים וכל זאת מאחר ובעבר הרחוק עשה שגב עסקה מוצלחת עבורה. מצד שני, היחסים החוזיים עליהם מדובר הם יחסים מוגבלים, אשר לא מצריכים משני הצדדים השקעה משותפת מלבד ההשקעה הכספית. על-כן, הרציונאל המרכזי, עליו עומדת הפסיקה, מוחלש כשהוא נבחן לאור הסכם שכר-הטרחה בו עסקינן. לא בכדי מדגיש שגב את שיקול-הדעת העסקי של שני הצדדים סביב ההסכם. שגב חוזר ומדגיש את נקודת הזמן הקריטית של החתימה על ההסכם, בה כל אחד מהצדדים הפעיל את שיקול-הדעת העסקי שלו וקיבל על עצמו את הסיכונים והסיכויים, שהובילו להסכמת הצדדים על צורת תשלום מסוימת, שבסופו של יום, בדיעבד, התבררה ככדאית מאוד עבור שגב.

ההסכם בו עסקינן דומה יותר, ברוחו וברציונאל שבו, להסכם היפותטי מהסוג הבא: ניקח לדוגמא צייר בראשית דרכו. מגיע אליו סוכן אמנים, אשר מאמין כי יש לצייר פוטנציאל, ומציע לו הצעה עסקית, לפיה, הסוכן, מצידו, יקדם את ענייניו של הצייר וישאף שזה יזכה להכרה ופרסום, והצייר, מצידו, יתחייב, כי במשך כל ימי חייו יפריש לסוכן מספר אחוזים מסוים מכל ציור שיצליח למכור. שני הצדדים בעסקה זו קיבלו על עצמם סיכונים וסיכויים: הסוכן מסתכן בכך שעל אף כל המאמצים והכספים שישקיע בצייר הוא לא יצליח לזכות בהכרה ולמכור את ציוריו, והצייר מסתכן בכך, שאם בסופו של דבר יצליח הסוכן להביא להכרתו ופרסומו, יהיה הצייר משועבד לסוכן האומנים לכל חייו, ולעולם לא ידע האם היה מגיע להצלחה זו בלעדיו. יחד עם זאת, דוגמא זו שוב מבליטה את הקיצוניות של המקרה שלנו, שכן גם סוכן האומנים בדוגמא, יידרש להשקיע עבודה קשה ומתמשכת, יתכן שאף תיקח שנים, כדי לעמוד בחלקו בהסכם, בעוד שבענייננו, הסכם שכר-הטרחה נערך כולו בגין פעולה אחת ויחידה של שגב. מצד שני, המשותף להסכם בו עסקינן ולהסכם ההיפותטי מהדוגמא הוא, ששני ההסכמים נעשו לתקופה בלתי קצובה, אך העיקר בהם הוא לא היחסים האישיים. ההסכם בין הצייר לסוכן אמנם מתבסס גם על יחסי עבודה אישיים, אך אלו יוכלו להיפסק תמיד על-ידי מתן הודעה מצד אחד הצדדים, זמן סביר מראש, כפי שקובעת הפסיקה. כלומר, בשלב מסוים, יוכל הצייר, אם יחפוץ בכך, לדרוש שלא לעבוד יותר עם אותו סוכן אומנים ספציפי ומאותה הרגע ואילך, יסתיימו ביניהם יחסי העבודה, ואולם עדיין יהיה הצייר מחויב להפריש לסוכן אחוזים מסוימים מהכנסות הציורים שיקבל במשך כל חייו, ולגבי אספקט זה של ההסכם קשה להביא את הרציונאל עליו מדברת הפסיקה. על פניו נראה הסכם מסוג זה כלגיטימי וכנהנה מהגנתו של חופש החוזים.

41.עם זאת, כפי שציינתי לעיל, הפסיקה קובעת במפורש, כי תחולתה של החזקה, לפיה הסכם אינו נעשה לצמיתות, אינה מותנית בסיווג ההסכם והיא חלה לא רק על הסכמים מסחריים, אלא על כל הסכם יהא תוכנו אשר יהא. "ההנחה היא איפוא, כי צדדים שלא קבעו בהסכם מועד לסיומו לא התכוונו כי הקשר ביניהם ימשך לעולמי-עד, אלא כוונתם היא, שלכל אחד מהם תהיה זכות לבטלו בהודעה לצד השני בזמן סביר מראש" (ראו ע"א 47/88 מנחם הרשטיק נ' יכין חקל בע"מ , פ"ד מ"ז (2), 429). על כן, אין להגביל את תחולתה רק על הסכמים המבוססים על יחסים אישיים, שהם הנפוצים יותר, אלא גם על הסכמים מהסוג בו עסקינן. עמד על כך כב' השופט ת' אור (כתוארו אז) בע"א 442/85 משה זוהר ואח' נ' מעבדות טרנבול (ישראל) בע"מ , פ"ד מד (3) 661, בעמ' 706:

"התקופה הסבירה של הודעה מראש באה לענות על הציפיות, שאם יבוטל החוזה - הוא יבוטל תוך מתן זמן סביר לקיומו, עד שייכנס הביטול לתוקף. כך יש להניח ראו זאת הצדדים בעת קשירת הקשר החוזי, כשלא התנו מראש על תקופת קיום ההסכם".

כוונת הצדדים להסכם נבחנת כזו של אנשים סבירים בנסיבות העניין (ראו כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 154/80 בורכרד ליינס נ' הידרובטון , פ"ד לח (2) 213, 223; כב' השופט ג' בך בע"א 552/85 אגסי נ' חילו , פ"ד מא (1) 241, 245).

כדינה של חזקה, אף חזקה זו ניתנת לסתירה על-ידי ראיות. החזקה באה על-מנת לסייע לעמוד על כוונת הצדדים מקום שהכוונה אינה ברורה, אולם אין היא אמורה לבוא במקום כוונת הצדדים אם ניתן לברר מה הייתה כוונתם ולקבוע אותה על סמך הראיות (ראו ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל ואח' נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל ואח' , תק-על 94 (2), 641). כבר ציינתי לעיל, כי במקרה דנן, לא ניתן ללמוד על כוונת הצדדים מהנסיבות החיצוניות לחוזה, כלומר לא הובאו ראיות אשר מלמדות, כי הצדדים אכן התכוונו שלא להגביל את ההסכם בזמן. כאמור, ההסכם שותק בעניין זה ועל הפרשן להחליט כיצד להשלים את השתיקה.

42.לפרזומפציה, לפיה הסכם אינו נערך לצמיתות (וכאמור, לא הוכחה כוונה אחרת של הצדדים, שיהיה בה כדי לסתור את החזקה), מצטרף שיקול נוסף והוא שיקול של יחסי הכוחות בין הצדדים. אמנם, כפי שציינתי בתחילת הדיון, דין טענותיו של דגן בדבר עושק וכפייה להידחות מאחר והוא לא ביסס אותן ראייתית. יחד עם זאת, אין חולק, כי בעת החתימה על ההסכם, יחסי הכוחות לא היו שווים. אמנם נכון, כי דגן הינו איש עסקים ממולח ואין מקום להשוותו לאזרח רגיל, אשר לא יודע לשמור על האינטרסים שלו ואשר נתון למניפולציה של חזקים ממנו. יחד עם זאת, גם שגב בעצמו מודה, כי בעת החתימה על ההסכם היה דגן נתון ללחצים קשים כשעניבת החובות מאיימת על צווארו. שגב ציין זאת, על-מנת להדגיש עד כמה חשובה וחיונית הייתה עסקת הפשרה שהשיג עבור דגן עם הבנק, אך מעדותו זו, יכולים אנו ללמוד על מצבו של דגן ולהתחשב בה במסגרת מכלול השיקולים המובאים בחשבון. דגן, אם כן, היה בתקופה כלכלית קשה. על כתפיו היו מוטלים חובות כבדים והחברה טרם התרוממה והצליחה. שגב השיג עבורו הסכם פשרה מצוין, שדגן ידע, כי הוא מוכרח להוציא אל הפועל, על-מנת להשתקם כלכלית. מצד שני, דגן היה בקשיים כלכליים וידע כי עליו לשלם לשגב את שכר טרחתו המוגדל בצורה זו או אחרת. הגם, שאין בידי לקבוע, כי שגב הפעיל לחצים על דגן, אינני סבור, כי יש לקבל את קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה העובדה שביום 1.8.88 נחתם הסכם הפשרה ורק יום לאחר-מכן נחתם הסכם שכר-הטרחה, יש בה כדי ללמד, כי לא הופעלו לחצים מצד שגב על דגן לחתום על הסכם שכר-הטרחה. דווקא הסמיכות הגדולה בין שני האירועים מחדדת את התחושה, כי דגן ידע שיש קשר ישיר בין הסכמתו להסכם שכר-הטרחה, כפי שנוסח על-ידי שגב, לבין מימוש הסכם הפשרה.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' מצא בע"א 6234/00; ע"א 261/01 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם):

"אחת האינדיקציות האובייקטיוויות המרכזיות לקיומה של כפייה כלכלית בת-פועל משפטי היא מידת סבירותם והגינותם של תנאי החוזה. קיום תלות של צד אחד במשנהו מטיל על הצד החזק חובת-אמון מוגברת כלפי הצד החלש. כמי שבידו הכוח לעצב את תנאי החוזה כרצונו, נושא הוא בחובה לספק במסגרת החוזה גם את צורכי ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של הצד החלש. במלאו חובה זו יבטיח אף את האינטרס שלו לוודאות וליציבות משפטית. לכן, ככלל, חוזה שבאופן אובייקטיווי הינו הוגן וסביר איננו ניתן לביטול מחמת כפייה כלכלית. ניתן להשקיף על סוגיה זו גם במשקפיה של חובת תום הלב. החובה מוטלת על שני הצדדים: בניצול עמדת הכוח בה ניצב הצד החזק, להכתבת תנאים בלתי הוגנים ובלתי סבירים לצד החלש, יש משום חוסר תום-לב במשא-ומתן לכריתת החוזה; ואילו, מנגד, ניצולה של עמדת החולשה בה ניצב הצד החלש, לשם השתחררות בדיעבד מחוזה הוגן וסביר, מהווה חוסר תום-לב בקיום החוזה. נמצא כי השאלה העיקרית הטעונה הכרעה, כאשר צד מבקש להסתלק מן החוזה בטענה שהתקשר בחוזה עקב כפייתו על-ידי הצד השני, אינה אם לצד השני היה כוח להכתיב לו תנאי התקשרות כאלה ואחרים. השאלה העיקרית היא, אם החוזה על מכלול תנאיו הוא הוגן וסביר, במובן זה שגם עניינו של הצד החלש זכה בגדרו להגנה ראויה. בדרך כלל, כאשר ההתקשרות מותנית בוויתור הצד החלש על זכות שהייתה לו, די לברר אם החוזה "מפצה" את המוותר על ויתורו; משמע, שהחוזה מבטיח לו טובת הנאה סבירה וראויה בתמורה לוויתורו."

43.יש לציין עניין חשוב נוסף. שגב הוא זה שניסח את ההסכם. שגב הינו עורך-דין. דגן הוא אמנם איש עסקים, אך הוא לא היה מיוצג בעת החתימה על הסכם שכר-הטרחה. שגב ייצג גם את עצמו וגם את דגן, כפי שקורה לרוב בניסוח הסכמי שכר-טרחה. משכך, ידו של שגב הייתה על העליונה, אם כן, לא רק מהבחינות שצוינו לעיל, אלא אף מבחינה משפטית. שגב יכול היה לנסח את ההסכם כאוות-רצונו, שכן דגן לא היה אותה עת בעמדה נוחה 'לעשות בעיות'. ובכל זאת, על אף שהמשפטן היחיד שהיה מעורב בעשיית ההסכם היה שגב עצמו, הוא לא מצא לנכון לציין מפורשות, כי ההסכם נעשה לצמיתות. סבורני, שבנסיבות אלה, ניתן להטיל על שגב את חובת הזהירות, לפיה אם אכן היה שגב מעוניין שההסכם יחול על תקופה בלתי קצובה, כלומר אם היה שגב מעוניין לסתור את החזקה שנקבעה בפסיקה, לפיה הסכם הוא מוגבל בזמן, היה עליו לציין זאת במפורש.

כידוע, כלל הוא בפרשנות הסכמים, כי במקרים שבהם "כפות המאזניים מעוינות", יש לפרש את ההסכם לרעת מנסחו (ראו ג' שלו, דיני חוזים , מהדורה שנייה, בעמ' 322-324). כלל זה קובע, כי כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, כי אז יש להעדיף את המשמעות הנוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך (ראו ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' "מדינת הילדים" בע"מ , פ"ד ל"ט (4) 561, בעמ' 572; ע"א 682/82 יוסף בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ , פ"ד ל"ז (3) 589, בעמ' 602-603). כלל זה חל רק במקרה של ספק, כאשר לשון ההסכם שנוסח על-ידי צד אחד ניתנת לשני פירושים סבירים וכפות המאזניים מעוינות, ועל-כן הוא כלל פרשני משני.

אני סבור, כי המקרה שלפנינו נופל לאותם המקרים, בהם יש לעשות שימוש בכלל זה. על ההיגיון שבבסיס הכלל עמד כב' הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מוריאנו , פ"ד מ"ח 70, בעמ' 77-78:

"הגיונו של הכלל טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא כי הנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כאשר מדובר על בעל דין, אשר לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם הנוסח הוא דו-משמעי או רב-משמעי, ניתנת עדיפות פרשנית נגד הנסח, שהרי אם הוא - שדאג לענייניו יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר; היפוכו של דבר: הוא נתפס על ידי אותה חלופה, שהיא אפשרית לפי הטקסט, המבטאת הגנה טובה יותר על האינטרס של המבוטח. ההסתמכות של המבוטח על החלופה הנוחה לו יותר, אותה קרא במסמך שנוסח על ידי הצד השני, מקבלת העדפה במלאכת הפרשנות. לשון אחרת, הצד השני שלא היתה לו גישה למלאכת הניסוח, זכאי ליהנות מאותה חלופה אפשרית, העולה מן הנוסח שהוכן על ידי חברת הביטוח, שהיא מבחינתו של הצד השני הנוחה ביותר לו.

כלל הפרשנות בא כאיזון מול השליטה בניסוח. הכלל מגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני - המבוטח - אשר זכאי היה להניח כי ניסוח החוזה יתפרש פירוש סביר אשר עליו סמך."

כב' הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) הדגיש את יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים, העומדים בחוזים מהסוג של פוליסות ביטוח, שבהם יש לכלל הפרשנות לרעת המנסח משנה תוקף. יחד עם זאת, לכלל הנ"ל יש תחולה גם בחוזים "רגילים" בין צדדים לחוזה (ראו א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות החוזה

(ירושלים, 2001) בעמ' 636). לא בכדי הדגשתי קודם-לכן את הבדלי הכוחות שבין שגב לדגן - לא רק ששגב שלט בטקסט, אלא שהוא גם היה בעל כוח הכתבה, וזאת גם אם נאמר, כי לא הייתה כפייה כלפי דגן. שני מאפיינים אלה ביחסי הכוחות בין שגב לדגן מחזקים את התחושה, כי כאשר באים לפרש את שתיקת ההסכם לגבי מועד סיומו, יש לבחור באופציה הפועלת לרעתו של שגב, כשההנחה הינה, שאם התכוונו הצדדים לחתום על הסכם לצמיתות, היה על שגב לציין זאת במפורש בהסכם וכל עוד לא ציין זאת, זכאי היה דגן להניח, כי ההסכם יגיע אל קיצו בשלב מסוים. כך, אם כן, אף על הפרשן להניח. אם יניח הפרשן אחרת, הרי שלמעשה ימצא עצמו מעניק לשגב טובות הנאה וזכויות נוספות, שכלל לא צוינו במפורש בהסכם, בדרך פרשנית. ניתן אף לומר, כי שגב לא רצה לציין חלק מן הדברים בצורה מפורשת, מתוך החשש, כי אילו היה כותב במפורש שההסכם הינו לצמיתות וכי הוא יחייב את החברה כל עוד זו תמשיך להתקיים, יתכן שדגן היה נרתע ומסרב לקחת על עצמו התחייבות שכזו. על-כן העדיף שגב לשמור את הנושא עמום ופתוח, תוך הנחה, כי כאשר ידרשו הצדדים לפרשנותו יוכל לטעון, כי שתיקת ההסכם בנדון מהווה הסדר שלילי.

כאמור, אינני סבור, כי יש הכרח לראות בשתיקת ההסכם הסדר שלילי בכל הנוגע למועד סיומו. לטעמי - לאור העובדה ששגב הינו עורך-דין והוא זה אשר ניסח את ההסכם בעצמו, וכן לאור העובדה שהיה לשגב יתרון יחסי נוסף על-פני דגן, שכן דגן ידע כי ללא שיתוף-פעולה מצד שגב, לא יצא הסכם הפשרה אל הפועל - ניתן לקבוע, כי לו רצה שגב שההסכם יהיה לצמיתות, היה עליו לכתוב זאת במפורש, וכל עוד לא עשה זאת, ניתן לפרש את ההסכם באופן אחר לאור שתיקתו בנדון.

יפים לעניין זה דברי כב' הנשיא א' ברק בספרו פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (ירושלים, 2001) בעמ' 638-639:

"בחוזה כזה, כך יש להניח, הצד בעל השליטה דאג היטב לאינטרסים של עצמו. אין כמוהו המכיר את חוסר הוודאות שבלשון, וחזקה עליו שפעל באופן הנמרץ ביותר להבטחת זכויותיו. כן יש להניח כי בעל השליטה ניצל את מלוא כוחו ליטול לעצמו את כל טובות ההנאה והזכויות שהוא רצה בהן בעת כריתת החוזה. ועל כל פנים, היה בכוחו ליטול לעצמו אותן זכויות וטובות הנאה אם רצה בכך. אין זה ראוי להעניק לו טובות הנאה וזכויות נוספות בדרך פרשנית. אכן, אם בעל השליטה צפה את הזכות או את טובת ההנאה שלהן הוא טוען עתה, מדוע לא דאג לקבוע בעניין זה הוראה מפורשת, שהרי כוח השליטה היה בידיו? האם ביקש להסתיר הדבר מהצד השני, בחששו שהלה לא ייכנס להתקשרות חזיתית? האם ביקש לשמור לעצמו את האופציה הפרשנית בעתיד? ... זאת ועוד, בעל השליטה הוא לרוב במצב הטוב ביותר לדעת את חוסר הוודאות של הטקסט ולדאוג לאינטרסים של עצמו לעתיד. אין דבר שימנע ממנו לתקן את נוסח החוזה ולדאוג לכך כי בעתיד תקבע הוראה מפורשת המיטיבה עמו. הנה כי כן, בשל משקלם המצטבר של שיקולים אלה - שחלקם שיקולים של צדק מחלק, חלקם שיקולים של תום לב (אובייקטיבי) וחלקם שיקולים של משפט וכלכלה - מוצדק הוא לפרש את החוזה בניגוד לאינטרס של בעל השליטה על הטקסט."

44.אז מה היא, אם כן, הדרך לפרש את שתיקת ההסכם בשאלת הזמן?

בפסקי-הדין שדנו בסוגיית ההסכם לצמיתות נקבע, כי במקרה שבהסכם לא צוין מועד סיומו ואף כאשר צוין בו בפירוש, כי הוא נעשה לתקופה בלתי מוגבלת, רשאי כל אחד מהצדדים להפסיק את ההסכם בהודעה לצד האחר ובלבד שהודעה זו תקצה תקופת זמן סבירה מרגע הינתנה ועד סיום ההסכם בפועל. הצורך במתן תקופת זמן סבירה נובע מאופי ההסכמים כמתבססים על יחסים אישיים, והרי לא ניתן לקטוע יחסי מסחר תקינים באופן פתאומי מבלי לתת לשני הצדדים זמן להתארגן ולמצוא סידורים חלופיים. עוד נקבע בפסיקה, כי קביעת אורכו של הזמן הסביר תעשה בהתאם לכל מקרה באופן פרטני תוך התחשבות בטיב ההסכם בו מדובר. בענייננו, מאחר והסכם שכר-הטרחה אינו מתבסס על יחסים אישיים, נראה כי גם הרציונאל אשר הנחה את הפתרון שהציעו בתי-המשפט אינו רלוואנטי לגביו. סבורני, כי אין מקום לקבוע הסדר של הודעה תוך זמן סביר של אחד הצדדים על סיום ההסכם, אלא יש לפרש מתוך שתיקת ההסכם מהו הזמן הסביר להתקיימותו.

45.השאלה, מהו 'זמן סביר' לקיומו של הסכם, בעיקר כשהצדדים לא מעלים זאת כלל במסגרת טענותיהם, הינה שאלה סבוכה ובעייתית, משום שמעצם טבעה היא מערבת ראייה בדיעבד של ההסכם. נראה לי, כי כשם שבפסיקה העוסקת בהסכמים המבוססים על יחסים אישיים נקבע, כי סבירות זמן ההודעה תבחן לפי כל מקרה לגופו ואין לקבוע כללים נוקשים לגביה, כך יש לעשות אף במקרה שלפנינו. במסגרת חישוב הזמן הסביר, יש להביא בחשבון פרמטרים שונים, הרלוואנטיים לתיק הנדון, ואשר הצדדים לא טענו לגביהם. יש לבחון את טיב ההסכם, את מטרתו ואת היחסים בין הצדדים. כמו-כן, נראה לי, שיש לבחון נתונים עובדתיים ומשמעותם הכספית, על אף שמדובר בנתונים הידועים רק בדיעבד ואינם מתייחסים רק לנקודת הזמן בה נחתם ההסכם. על כן סבורני, כי אין מנוס, אלא להחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שיקבל ראיות וישמע טענות מטעם הצדדים באשר לזמן הסביר, שבמסגרתו יש לקצוב את תקופת תחולתו של ההסכם.

סוף דבר

46.לסיכום, ומכל האמור לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מקבלים את ערעור החברה, ע"א 9609/01, לעניין הגבלת הסכם שכר-הטרחה בזמן בלבד, במובן זה, שהתיק יוחזר לבית-המשפט המחוזי על-מנת שיקבל ראיות וישמע את טענות הצדדים באשר לזמן הסביר שבמסגרתו יש לקצוב את תקופת תחולתו של הסכם שכר-הטרחה בו עסקינן.

למעט התערבות זו, אני מציע לחברי, כי יתר קביעותיו של בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו, יישארו על כנם.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:

1.חברי השופט ס' ג'ובראן מציע לקבל את טענת החברה הנוגעת להגבלת הסכם שכר-טירחתו של שגב בזמן, ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לקצוב את משך תחולתו של ההסכם. אין בידי להצטרף למסקנה זו. לדעתי יש לקבל את טענתה האחרת של החברה, לפיה שכר-הטירחה אינו משתרע על כספים שמשלמת החברה לבעלי מניות חדשים, אלא הוא מוגבל לכספים שמקבלים בעלי המניות המקוריים בחברה במועד כריתת ההסכם. בדומה לחברי, סבור אני כי יש לדחות את כל הטענות האחרות שהועלו בשני הערעורים.

2.הרקע העובדתי תואר בהרחבה בפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן. אפנה, אם כן, לגופה של המחלוקת. נקודת המוצא מצויה בתוכנו של הסכם שכר הטירחה, המנוסח כמכתב של החברה אל שגב. ההוראה המרכזית בענייננו היא סעיף 2.1 להסכם, אשר זו לשונו:

"תקבל מ[החברה]-במקביל 5% מכל סכומים כספיים שימשכו, או שווה כסף שיקבלו (למעט שכר עבודה) מי מבעלי המניות או מי מהמנהלים ב[חברה]. למען הסר ספק האמור אינו כולל השטח של עד 550 מ"ר ש[החברה] אמורה להביא לבנק הבינלאומי הראשון וכן החזר הלוואות בעלים שינתנו אם ינתנו מיום חתימת הסכם זה או תשלום שיעשה להוצאתו של נוף אילת השקעות בע"מ מ[החברה]".

3.החברה טענה לפנינו, כי יש לפרש את ההסכם באופן שזכאותו של שגב לקבל 5% מהכספים, הנמשכים על ידי בעלי המניות שהיו קיימים בחברה במועד כריתת ההסכם, תדולל באופן יחסי לדילול חלקם של בעלי מניות אלה, כאשר נכנס משקיע חדש לחברה. לחילופין טענה החברה כי יש לקצוב להסכם מגבלה סבירה של סכום או זמן. על טענות אלה משיב חברי השופט ס' ג'ובראן כי הצדדים בחרו לנסח את ההסכם בלשון רבים שעה שבעת ההתקשרות בהסכם, בעל המניות היחיד לגביו היה ההסכם רלוונטי הוא דגן. בנוסף, בעת ההתקשרות נשקלו אפשרויות ממשיות וקונקרטיות לצירוף משקיעים ומכאן שהשימוש בלשון רבים נועד להחיל את ההסכם על בעלי מניות עתידיים. השופט ג'ובראן אינו מבחין, לעניין זה, בין בעלי מניות שעשויים לבוא בנעליו של דגן (אם ירכשו מניות מדגן) לבין בעלי מניות להם יוקצו מניות חדשות כנגד השקעה בחברה עצמה. השופט ג'ובראן קיבל, עם זאת, את טענתה החלופית של החברה, כי ההסכם מוגבל בזמן. השופט ג'ובראן סבור כי שתיקת ההסכם בנוגע לתחולתו בזמן אינו הסדר שלילי. לאור העובדה ששגב הינו עורך דין והוא אשר ניסח את ההסכם בעצמו, ונוכח תלותו של דגן בו ניתן, לשיטתו, לקבוע כי לו רצה שגב שההסכם יהיה לצמיתות, היה עליו לכתוב זאת במפורש. משלא עשה כן יש לפרש את ההסכם כמוגבל בזמן.

4.טענתה המרכזית של החברה נוגעת, כאמור, לדילול זכויותיו של שגב עם הצטרפותו של משקיע חדש. בהסכם שכר הטירחה אין התייחסות ישירה לסיטואציה של כניסת משקיע לחברה. לשון החוזה מדבר על סכום שיקבלו "מי מבעלי המניות". שתי הפרשנויות המנוגדות להם טוענים בעלי הדין מתיישבות, מבחינה לשונית, עם לשון הטקסט החוזי. מצד אחד, "מי מבעלי המניות" עשויים להיות, מבחינה מילולית, כל בעלי המניות בחברה – הקיימים והעתידיים. מצד שני אלה עשויים להיות רק בעלי המניות הקיימים בחברה במועד ההסכם וחליפיהם. באפשרות האחרונה, התיבה "מי מבעלי המניות" מכוונת למצב בו דגן, בעל המניות העיקרי בחברה בעת כריתת ההסכם, יעביר מניות לגופים אחרים. תיבה זו אינה מכוונת למצב בו החברה תקצה מניות חדשות כנגד השקעה בחברה. מבין מגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט, יש לקבוע את משמעותו המשפטית, על פי תכליתו. מהי תכלית זו? תכלית זו היא בראש וראשונה התכלית הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים (ראה בג"ץ 846/93 ברק נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם)). זהו "אומד דעת הצדדים" (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ). זוהי כוונתם המשותפת של הצדדים.

5.במקרה הנדון, אין לנו נתונים של ממש על אומד דעת זה. עדותם הישירה של הצדדים להסכם – שגב ודגן – לא היה בה כדי ללמד על הכוונה המשותפת של הצדדים. גרסתו של דגן באשר לנסיבות כריתתו של הסכם שכר הטירחה נדחתה כולה בבית המשפט המחוזי. שגב, מצידו, זכר רק באופן חלקי את פרטי ההתקשרות. שגב העיד כי סרב להצעת דגן לקבל 5% ממניות החברה והעדיף את ההסדר המופיע בהסכם. הוא סיפר כי דרש ששכרו לא ייגזר מדיבידנד של מניות אלא ישתרע גם על כספים שמושך מנהל מהחברה וכן על שווה כסף, כי חשש שמא ימשכו כספים או שווה כסף שלא בדרך של דיבידנד. על רקע זה קבע בית המשפט המחוזי כי שגב "לא הסכים לקבל 5% מהון המניות כיוון שחשש שבעלי המניות ימשכו כספים מהחברה ובכך ירוקנו את המנות שיוקצו לו משווין" (עמ' 11 לפסק הדין ( . דברים אלה אינם מעלים ואינם מורידים לגבי הכוונות של הצדדים בסוגיית הדילול. אין בעדותו של שגב כדי להצביע על כך שכוונת הצדדים - בקביעתם ששגב לא יקבל מניות - הייתה להבטיח את שגב מפני דילול באחוזי הזכאות. בנסיבות אלה על הפרשן לפנות לתכלית האובייקטיבית. יש לזכור עוד כי ההסכם שלפנינו הוא הסכם ארוך טווח, המבוסס על יחס נמשך בין הצדדים. יחס זה מתאפיין במורכבות ובחוסר ודאות. בחוזים מסוג זה קשה לקבוע מראש את כל תנאיהם, שכן הם משתרעים על תקופות זמן ארוכות, שבהן משתנות הנסיבות הסובבות את ההתקשרות. (א' ברק, פרשנות תכליתית במשפט

(ירושלים, תשס"ג-2003) 380-381). חוזים אלה מחייבים התמודדות עם מצבים חדשים, ובמצבים אלה רשאי הפרשן ליתן עדיפות לתכלית האובייקטיבית.

6.נפנה, אם כן, לתכלית האובייקטיבית של החוזה. אלה הם הערכים, המטרות והאינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת, נועד להגשים (ראו ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ , פ"ד מט(2) 265, 313). על אופן ההתחקות אחר התכלית האובייקטיבית עמדתי במקום אחר:

"הבחינה היא אובייקטיבית. השאלה אינה מה היתה כוונתם של הצדדים לחוזה הספציפי; השאלה הינה מהי "כוונתם" של צדדים סבירים. תכלית זו נקבעת בהתחשב באופי החוזה ובטיפוסו תוך התחשבות בערכים (כגון - צדק, סבירות, שיוויון) של שיטת המשפט שלנו. בגדרי התכלית האובייקטיבית אנו יוצאים מתוך ההנחה, כי חזקה ( ( praesumptio juris

היא - חזקה הניתנת לסתירה - שהצדדים מבקשים להגשים תכלית שהיא צודקת, יעילה, סבירה והגיונית" (ע"א 4869/96 מליליין בע"מ נ'

The Harper group

ואח' , פ"ד נב(1) 845, 856).

7.התכלית האוביקטיבית היא פרי ההגיון הכלכלי, העסקי והמסחרי. היא תוצאה של שיקולי יעילות עסקית. היא פרי אופייה ומהותה של העסקה. בחינת התכלית האובייקטיבית במקרה הנדון מובילה למסקנה כי שכר טירחתו של שגב מוגבל למשיכות של בעלי המניות המקוריים בחברה ושל חליפיהם. על פי עצם מהותו ועל פי הגיונו הפנימי של ההסכם, צריך שכר הטירחה להיגזר מהסכומים שמקבלים בעלי המניות שהיו בעת ההתקשרות, לרבות חליפיהם. שגב זכאי לשכר טירחה הנגזר מהפוטנציאל הכלכלי של החברה במועד ההתקשרות בהסכם. הפוטנציאל הכלכלי לעת הזו היה מבוסס על הזכויות שקיבלה החברה ממינהל מקרקעי ישראל, על היזמות של דגן בהקמת הפרויקט ועל הסכם הפשרה עם הבנק. פוטנציאל כלכלי זה לא כלל מימוש מלא של הפרויקט בזכות משקיע חדש. כניסתו של המשקיע הגדילה בצורה משמעותית את הפוטנציאל הכלכלי והביאה להוצאתו מן הכוח אל הפועל. היא גררה, כמובן, דילול במניותיו של דגן. למעשה, אלמלא נכנס המשקיע יש להניח כי הפרויקט כלל לא היה מתממש. לכל הפחות, ההשקעה הכפילה את שווי החברה, וזאת בהנחה כי הקצאת המניות למשקיע ביטאה את היחס הכלכלי בין שווי החברה עובר להשקעה לבין שווי ההשקעה. כמובן שגם לשירותיו המקצועיים של שגב הייתה תרומה משמעותית למעמדה הפיננסי של החברה, אך אותו גידול בריווחיות נעוץ בכניסת "כסף חדש" לחברה. שגב נהנה בעקיפין מכניסת המשקיע, שכן הדבר הביא למימוש הפרויקט. יש להניח כי הדבר אף תרם להגדלה בהיקף המשיכות מן החברה. אך אין הצדקה לזכות את שגב בהנאה ישירה מהכפלת שווי החברה. אין הגיון מסחרי להעניק לזכויותיו של שגב חסינות מפני דילול ולהכפיל את שכרו. המסקנה היא, כאמור, כי שכר טירחתו מותאם לזכויות בעלי המניות המקוריים בחברה, באופן המשקף את הפוטנציאל הכלכלי המקורי של החברה. חיזוק למסקנה זו מצוי בעובדה כי בהסכם נקבע סייג, לפיו החזר הלוואות בעלים שיינתנו לאחר כריתת ההסכם לא יבוא בחשבון הכספים המגיעים לשגב. ניתן ללמוד מכך כי כשם שהיה ברור לצדדים כי לשגב אין חלק בהחזר ההלוואות המאוחרות להסכם, כך אין לו חלק במניות שהוקצו כנגד השקעה המאוחרת להסכם. לבסוף, יש לזכור כי שגב הוא שערך את ההסכם, כך שניתן להפעיל בעניינו את כלל הפרשנות נגד המנסח.

8.כאמור, אין בידי להסכים לקביעתו של חברי השופט ג'ובראן כי ההסכם מוגבל בזמן. הסכם שכר הטירחה אינו כולל הוראה בדבר הגבלה בזמן. לדעתי אין לראות בכך משום חסר הטעון השלמה. אמנם קיימת הנחה כללית לגבי חוזה שלא הוגבלה תקופתו, כי החוזה ניתן לסיום, כעבור פרק זמן סביר, על ידי כל אחד מהצדדים, באמצעות הודעה לצד האחר שתינתן פרק זמן סביר מראש (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל (לא פורסם)). אך כלל זה בדבר אפשרות סיומו של חוזה שלא נקבעה לו הגבלת זמן אינו חל על כל סוגי החוזים. הכלל מתייחס, על פי רוב, לחוזים הדדיים "מתחדשים", כגון חוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות. ההנחה במקרים מסוג זה היא שהצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח (ראו, למשל, ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל , פ"ד מה(4) 817; ע"א 335/89 עזבון חינוי נ' מבשל שיכר לאומית בע"מ , פ"ד מו(2) 70). כלל פרשני זה אינו חל על מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת (ד' פרידמן "פרשנות החוזה" חוזים (כרך ג', תל-אביב, תשס"ג) 261 (להלן – פרידמן )). המדובר, למשל בחוזים המעניקים זיקת הנאה במקרקעין או חוזים לתשלום תמלוגים בגין זכות יוצרים. דוגמא נוספת שמביא פרידמן היא בעל עסק המוכר את עסקו תמורת התחייבות של הקונה לשלם למוכר בעתיד, לתקופה בלתי מוגבלת, אחוז מסוים מהכנסות העסק ( פרידמן , בעמ' 262).

9.ההסכם הנדון נמנה, לטעמי, על אותם סוגי הסכמים בהם אין תחולה לחזקת ההגבלה בזמן. ההסכם אינו מתבסס על קשר הדדי מתמשך בין הצדדים. קיימת בו הפרדה בין מועד מתן השירות המקצועי מצד שגב לבין מועד תשלום שכר הטירחה. במועד ההתקשרות, היה צפוי כי רק בחלוף שנים ארוכות יתמשש הפרויקט ויצמיח רווחים, אם בכלל. ההתקשרות מבוססת על סיכוי של שגב לזכות ברווחים גדולים במשך תקופת זמן ממושכת (כל עוד קיים הפרויקט) לבין הסיכון כי הפרויקט ייכשל. מלבד הסיכונים הכלכליים, זכותו של שגב הותלתה, במידה מסוימת, גם בנכונות של בעלי המניות למשוך כספים מן החברה. על רקע זה יש לאפיין היחסים בין הצדדים כ"אינטרס בנכס של הזולת", מעין זיקת הנאה של שגב בחברה. אין מקום להפעלתו של הכלל הפרשני בדבר הגבלת זמן ואף לא קיימת דרך מעשית לקבוע מהו משך זמן סביר לקיומו של ההסכם. מסקנתי היא, איפוא, כי יש לדחות את טענתה החלופית של החברה.

לו דעתי הייתה נשמעת, היינו מקבלים את ערעור החברה (ע"א 9609/01) לעניין הגבלת הסכם שכר הטירחה ל-5% מהכספים שמשלמת החברה לבעלי המניות שהיו בחברה במועד כריתת ההסכם. יתר הערעורים נדחים. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

נ ש י א

השופט א' ריבלין:

הן חברי הנשיא בפסק דינו, והן חברי השופט ס' ג'ובראן בפסק דינו, מציעים שלא לפרש את החוזה כפשוטו. הם חלוקים בהנמקה וממילא גם הגיעו לתוצאות שונות בחלקן. נראה לי, עם זאת, כי בבחירה בין שתי הפרשנויות, ראוי לאמץ את זו של חברי הנשיא, שהשלכותיה צרות יותר.

ש ו פ ט

הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של כבוד הנשיא, בניגוד לדעתו החולקת של השופט ס' ג'ובראן.