רע"א 87/09 עו"ד אורלי גלמן נ. אברהם ארואסטי

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בפתח-תקוה (השופט שילה) מיום 4.12.08 בע"א 1125-03-08, בגדרו התקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופט שטרנליכט) מיום 24.1.08 בת"א 5900/06.

רקע וטענות בעלי הדין

ב.

המבקשת, עורכת דין, שימשה באת כוחו של המשיב בתביעה לפיצויים מן המדינה בגין חלקות קרקע בבעלותו אשר הופקעו. בהסכם שכר הטרחה שנחתם בינה לבין המשיב נקבע בסעיף 2 כי המשיב ישלם שכר טרחה בסך "10% מכל סכום שיתקבל לאחר תחילת הטיפול המשפטי בפיצוי + מע"מ", ובסעיף 3, כי:

"בנוסף על האמור בסעיף 2 לעיל, שכ"ט עו"ד שהצד השני יחויב בו על-ידי ר' ההוצל"פ/רשם/בימ"ש - ישולם ע"י הצד השני לעורך הדין".

על פי הסכם הפשרה שנחתם בין המבקשת - בשמו של המשיב - לבין המדינה (להלן הסכם הפשרה ), ואשר קיבל תוקף של פסק דין, נקבע, כי המדינה תפצה את המשיב ואחיו בסך של 450,000 ש"ח וכי "בנוסף מדינת ישראל תשלם לתובעים [המשיב ואחיו - א"ר] שכר טרחת עו"ד בסך של שלושים ושניים אלף ש"ח ומע"מ". המבקשת גבתה את שכר הטרחה על פי הסכם הפשרה, ובנוסף חייבה את המשיב ואחיו בשכר טרחה בשיעור 10% מסכום הפיצויים, אותו ניכתה מסכום הפיצויים שנתקבלו מן המדינה.

ג.

בעקבות זאת הגיש המשיב תביעה להשבתם של 10% מסכום הפיצויים שנגבו כשכר טרחה - לטענתו - ביתר. עיקר המחלוקת בין בעלי הדין נסב על פרשנות סעיף 3 להסכם שכר הטרחה ביניהם והיחס בינו לבין תניית שכר הטרחה על פי הסכם הפשרה. בפסק דינו קבע בית משפט השלום, כי קיימות תהיות בגרסתו של המשיב והוצע לו לחזור בו מתביעתו, אולם הוא מיאן לעשות כן. לבסוף, ולאחר שמיעת חלק מהראיות, נדחתה התביעה בהסכמת בעלי הדין ונפסקו לטובת המבקשת הוצאות בסך 3,000 ש"ח.

ג.

על כך עירער המשיב. לאחר תיקונים שונים שערך בכתב הערעור ביקש בסופו של דבר לערער רק על חיובו בהוצאות. בפסק דינו קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, צו ההוצאות בוטל ונפסק לחובת המבקשת שכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 15,000 ש"ח. לגופה של התביעה נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, כי:

"...לכאורה אכן היה ממש בטענת המערער [המשיב - א"ר], אף על פי שהסכם הפשרה קיבל תוקף של פס"ד, וזאת מפני שביהמ"ש אישר הסכם פשרה שיזמה המשיבה [המבקשת - א"ר] אשר לקחה חלק בניסוחו ובמסגרתו הגיעה להסכם שחלק מהסכומים ששילמה המדינה נזקפו כשכ"ט... אם רצתה המשיבה לגבות שכ"ט שמעבר ל-10%, היה עליה לכאורה לסכם את הדבר בכתב בצורה מפורשת מהמערער באופן שיובן, שחור על לבן, שהמערער נושא בשכ"ט בשיעור של כ-17.5% ולא 10%."

ובכל מקרה, הוסבר כי גם אם קביעה זו בטעות יסודה, הנה:

"הייתה לפני ביהמ"ש מחלוקת שאין לדעת שהמשיבה הייתה זוכה בה. לפיכך משקיבל המערער את המלצת ביהמ"ש ראוי היה שלא לחייב בהוצאות."

ד.

מכאן הבקשה לרשות ערעור. נטען, כי קביעתו של בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה לראיות שהובאו לבית משפט השלום וכי לא המשיב - אלא המדינה - היא ששילמה את שכר טרחתה הנוסף של המבקשת בסך 32,000 ש"ח. עוד נטען, כי טעה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי משקיבל המשיב את המלצת בית המשפט ראוי היה שלא לחייבו בהוצאות, שכן המבקשת היא שזכתה, בסופו של יום ולאחר ניהול הוכחות, בהליך בבית משפט השלום. כנגד החיוב בהוצאות נטען, כי בית המשפט קמא התעלם מהתנהגות המשיב, אשר פעל בחוסר תום לב ושינה עמדותיו ללא הרף. לבסוף הוטעם, כי מקרה זה מצדיק מתן רשות לערער, מכיוון שהמבקשת לא ניצלה עד כה את זכותה לערער, ומשום שלענין הנדון חשיבות משפטית החורגת - כנטען - מתחומם של הצדדים הישירים, שכן תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי "גורמת לעיוות דין קשה ולאי צדק כה משווע" עד שתחושת הצדק מחייבת התערבות בית משפט זה.

דיון והכרעה

ח.

אין בידי להיעתר לבקשה. מקרה זה, במובהק, אינו בקהל המקרים בהם תינתן רשות ערעור בגלגול שלישי, על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקה (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123), על אף משאלת המבקשת להציגו ככזה. הערעור לבית המשפט המחוזי נסב בסופו של יום על שאלת החיוב בהוצאות בלבד, כך שאין צורך להידרש לצרכי הכרעה להערות המהותיות שהועלו כנגד הפרשנות הספציפית אשר הוענקה להסכם שכר הטרחה, על פי "קריאת המפה" על ידי בית המשפט המחוזי ותחושתו נוכח גובה שכר הטרחה הכולל כפי שנגבה. זאת, גם אם שאלה היא האם הסכום של 32,000 ש"ח שהוסכם בהסכם הפשרה שהמדינה תשלמו למשיב ולאחיו כשכר טרחה (ואשר המבקשת גבתה מן המדינה), בא בגדרי סעיף 3 להסכם שכר הטרחה, כפי שציין בית המשפט המחוזי ולנוכח לשונו של ההסכם. ויוזכר, הסכם זה נוסח על ידי המבקשת - ראו למשל ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב , פ"ד נח(4) 106, 137-136, 143 (הנשיא ברק), באשר להחלת הכלל בדבר הפרשנות נגד המנסח בחוזה שכר טרחה; וראו גם ד"ר ג' קלינג, אתיקה

בעריכת דין 288-287 (2001).

ט.

עם זאת אציין למעלה מן הדרוש, שאפילו היה נושא זה חלק מן הערעור, כלל נקוט הוא, כי "אין בית המשפט נוטה ליתן רשות לערער בגלגול שלישי לגבי פרשנות מסמך פרטיקולרי..." (ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד ,

212 מה' 2, 2008)).

י.

אשר לטענות כנגד ביטול חיובו של המשיב בהוצאות ותחת זאת חיובה של המבקשת בהוצאות – גם אם ניתן להבין שאין דעתה של המבקשת נוחה, משנתהפכה הקערה בערעור בבית המשפט המחוזי, כלל הוא, כי לעתים נדירות בלבד יתערב בית משפט שלערעור בפסיקת הוצאות בבית משפט קודם

( ע"א 578/83 חסונה נ' זכריה , פ"ד מא (1) 689, 692; ע"א 9535/04

סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" פ"ד ס(1) 391, 395). כך בערעור ראשון, וכל שכן בערעור שני (ראו למשל רע"א 9265/06 קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ נ' עו"ד דגן (לא פורסם, 3.1.07); רע"א 5140/06 דקסל בע"מ נ' AKTIEBOLAGET HASSLE (לא פורסם, 23.8.06)). סכום ההוצאות שנפסק כשלעצמו אינו חריג המצדיק התערבות, על פי השיקולים שנמנו בפסיקה (לפירוט ראו ע"א 2617/00 מחצבות כנרת (שותפות מוגבלת) נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, נצרת עילית , פ"ד ס(1) 600, 618-615, הרשם השופט מרזל).

י .

סוף דבר, איני נעתר לבקשה.