פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
11813/05 - ב'
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
המבקש:
חג'לה תייסיר רדא
נ ג ד
המשיבה:
פאוזיה ענבתאווי
בקשה לעיכוב ביצוע החלטה של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
מיום 31.10.05 בבש"א 12723/05 (ה.פ. 62/98) שניתנה על-ידי כבוד השופטת א'
קובו
בשם המבקש: עו"ד חגי
אברהמי
בשם המשיבה: עו"ד דוד
זיסמן
החלטה
בפניי בקשה למתן צו מניעה זמני, שימנע כל דיספוזיציה ושינוי במקרקעין בפינה הצפונית מזרחית של חלקה 5 גוש 8895 בג'לג'וליה (להלן: המקרקעין ).
בתאריך 14.1.98 הגישה המשיבה המרצת פתיחה בה ביקשה להצהיר כי היא זכאית להירשם כבעלים של המקרקעין ולהורות למשיב להסיר את השעבודים הרובצים על המקרקעין כדי לרשום את המשיבה בתור בעליהם. המשיבה טענה כי ביום 6.11.88 נערך זכרון דברים בינה לבין המבקש, לפיו המבקש מכר לה את המקרקעין תמורת סך של 26,500 ש"ח אותם היא שילמה לו במעמד חתימת זכרון הדברים. בסמוך לאחר החתימה, קיבלה המשיבה החזקה בלעדית במקרקעין. עם זאת, המשיבה טענה כי המבקש סירב לשתף עמה פעולה ולחתום על המסמכים הנדרשים להעברת המקרקעין, שהיו רשומים על שמו של אביו המנוח, על שמה. בשל כך, נרשמו על המקרקעין שיעבודים לטובת רשויות מס שבח. המבקש לא התייצב לדיון בהמרצת הפתיחה, לא הגיש תצהיר נגדי, והמשיבה זכתה בפסק דין הצהרתי לטובתה.
המבקש עתר לבית המשפט המחוזי ( כבוד השופטת א' קובו ) בבקשה לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדרו, בטענה כי נודע לו על קיומו של פסק הדין רק ביום 11.7.04, בעת דיון בבית המשפט לענייני משפחה בעניין ירושת אביו המנוח. לדברי המבקש, הוא הגיש את הבקשה שנה לאחר שנודע לו על פסק הדין בשל מחלת הסרטן עמה נלחם. עוד הוא טען כי עומדות לו טענות הגנה טובות נגד תביעתה של המשיבה. בית המשפט דחה את בקשתו של המבקש, בקובעו כי לא "נפל פגם כלשהוא בהליך ההמצאה של כתבי בי-הדין, לרבות ההזמנה, לידיו של המבקש. אין מחלוקת כי ההזמנה נמסרה לאשתו של המבקש, ובנסיבות סבורני כי בהעדר ראיה לסתור, יש להניח כי אף התובענה נמסרה באותו מעמד. ... התנהלותו המאוחרת, ... מצביעה על זלזול בהליכים המשפטיים." לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי המבקש לא הניח בפניו טענות הגנה טובות "ולו לכאורה". עוד הוסיף בית המשפט כי "טעם נוסף לדחייתה [של הבקשה] הינו הגשתה באיחור ניכר ובניגוד למועד הקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי... והכל אף מבלי שתצורף בקשה להארכת מועד".
המבקש ערער על ההחלטה לבית משפט זה, והוא מבקש ליתן לו צו מניעה שימנע כל דיספוזיציה במקרקעין. יצוין, כי בבקשתו המקורית, עתר המבקש לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט קמא, אך הסתבר כי הוא לא ביקש לעכב את ביצוע ההחלטה בבית המשפט קמא, ועל כן הוא מנוע, לפי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מלתבוע את הסעד בבית משפט זה. המבקש חזר בו מן הבקשה לעכב את ביצוע פסק הדין ועל כנה נותרה הבקשה למתן צו מניעה בלבד. המבקש טוען כי איזון האינטרסים מצביע על כך שמתן צו המניעה לא יפגע במשיבה, מכיוון שהצו לא יוציא מידיה את המקרקעין, כי אם רק ישמור על זכויותיו של המבקש. עוד הוא טוען כי שגה בית המשפט קמא עת ביטל את טענותיו העובדתיות של המבקש נגד המשיבה בלא שניתן למבקש יומו בבית המשפט כדי להציגן. המבקש מוסיף כי בית המשפט קמא התעלם מכך שההזמנה לדיון נמסרה לאשתו של המבקש ולא לו, ומן המחלה הקשה שפקדה אותו. לדברי המבקש, לא מוטלת עליו חובה להוכיח כי סיכויי ההצלחה של ערעורו גבוהים וכי דחיית בקשתו "תחסום את המבקש להיכנס לדלתו של בית המשפט". המשיבה טוענת, מנגד, כי מסירת ההזמנה לדיון בוצעה כדין, וכי במקרקעין נעשה שימוש יומיומי בידיעתו ובהסכמתו של המבקש. כמו כן, מוסיפה המשיבה כי המבקש עצמו מצהיר כי הוא ידע אודות פסק הדין נגדו זמן רב לפני שביקש לבטלו בבית המשפט המחוזי. עוד טוענת המשיבה כי אין מחלוקת בתיק באשר לעובדות הבסיסיות וכי אין לא עומדות למבקש טענות הגנה טובות. המשיבה מוסיפה, כי פסק הדין שניתן לטובתה הוא פסק דין הצהרתי, וכי היא מחזיקה במקרקעין מזה 17 שנים, ועל כן איזון האינטרסים מטה לטובתה דווקא.
דין הבקשה להידחות. התנהלותו של המבקש במרוצת השנים הרבות שעברו מיום החתימה על זיכרון הדברים מוכיחה כי לא היה לו עניין רב במקרקעין. לא שוכנעתי כי עומדת למבקש עילה כי יוצא צו המניעה כמבוקש על ידו. המשיבה החזיקה במקרקעין במשך 17 שנים, ולפני 7 שנים היא קיבלה פסק דין המצהיר על זכויותיה במקרקעין. המבקש, לעומת זאת, לא הופיע לדיון בתובעה שהגישה המשיבה, ולא הניח טעם משביע רצון לכך. גם כשנודע לו על דבר קיומו של פסק הדין, עם מלוא ההבנה למחלתו הקשה של המבקש, הוא לא עשה מאמץ מספק להתגונן נגדו בפרק הזמן הקצוב לכך בחוק, כי אם חיכה חודשים ארוכים עד שפנה לבית המשפט המחוזי. בנסיבות אלה, לא מצאתי עילה להטות את מאזן האינטרסים לטובתו של המבקש דווקא, שלא הצביע על נזק ממשי שייגרם לו אם לא יוצא צו המניעה. מנגד, המשיבה היא זו שצפויה לנזקים, אם גם בחלוף 17 שנים מיום רכישת החלקה לא תוכל לממש את זכויותיה בשל ערעורו התלוי והעומד של המבקש. גם סיכויי הערעור של המבקש אינם גבוהים, לכאורה. פסק דינו של בית המשפט קמא מנומק ומבוסס היטב, ולא מצאתי ממש אף בטענות שהמבקש טען בפניי.
הבקשה נדחית איפוא. המבקש יישא בהוצאותיה של המשיבה ובשכר-טרחת עורך-דינה בסך 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ה בטבת התשס"ו
(25.1.06).
ש
ו פ ט