ע"א 1200/14 אורלי הרן נ. בנק מזרחי טפחות בע"מ

1.

בקשה לעיכוב ביצוע (ארעי ועד להכרעה בערעור) פסיקתא שניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגנית הנשיאה (ד"ר) ד' פלפל ) ב-ת"א 2150/08 מיום 1.1.2014.

2.

המבקשת היא לקוחה של המשיב (בנק המזרחי). בשל חוב כספי נטען של המבקשת למשיב הגיש המשיב תביעה כספית לבית המשפט קמא. גובה החוב המקורי בתביעה עמד על 19,647,732 ש"ח (להלן החוב המקורי ). לאחר פעולות גביה שביצע המשיב, חוב זה תוקן בהמשך ל-12,376,791 ש"ח (להלן החוב המתוקן ).

3.

הרקע ליצירת החוב הוא פעילות בניירות ערך מסוכנים שביצע בנה של המבקשת, שהיה מיופה כוח בחשבונה. בבית המשפט קמא המחלוקות העיקריות היו כיצד נוצר החוב ותפח למימדיו הגבוהים, והאם לבנק אחריות חוזית או נזיקית למצב שנוצר. בית המשפט המחוזי נדרש לסוגי האחריות של הבנק כלפי המבקשת, וקבע כי "הן מכוח דיני הנזיקין (רשלנות תורמת) והן מכוח חלוקת אחריות בחוזים ... [הצדדים] אחראיים בגובה של 50% לכל אחד ביצירת חוב זה. במילים אחרות – על הנתבעת [המבקשת] לשלם לתובעת [המשיב] 50% מסה"כ החוב המופיע בחשבון נכון ליום הגשת התביעה". על פסק הדין הוגש ערעור וערעור שכנגד שטרם נדונו (ע"א 6934/13).

4.

לאחר מתן פסק הדין ניתנה לבקשת הצדדים פסיקתא המבארת את גובה התשלומים שאמורה המבקשת לשלם למשיב. בפסיקתא נכתב:

"...סכום פסק הדין לא נקב במספרים, אבל קובע שסכום התביעה הוכח, ושיש לחלקו לשניים. סכום התביעה, כרגיל במקומותינו, נקוב בראש כתב התביעה. כך שהפעולה שהיה צריך לעשותה הוא לחלק את הסכום של כתב התביעה המתוקן שהוא 12,376,791 ₪ לשניים דבר שמביאנו לסכום של 6,188,395.5 ₪, שהוא הסכום שאותו הנתבעת צריכה לשלם לתובע.

ועכשיו, משהיה צורך בסגן נשיא כדי לערוך חשבון מסובך זה, נחתמה הפסיקתא על ידי ותישלח לצדדים בנפרד." (ההחלטה הנלווית מיום 1.1.2014)

על הפסיקתא הגישה המבקשת ערעור, שמכוחו הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת בפניי.

הבקשה

5.

בערעור עצמו טענתה המרכזית של המבקשת היא כי הפסיקתא אינה משקפת את עקרון חלוקת האחריות שנקבע בפסק הדין. לשיטתה, הסכום שאותו נדרש היה לחלק הוא החוב הנקוב בכתב התביעה (19.7 מלש"ח – הוא "החוב המקורי"), ולא הסכום שמופיע בבקשת הבנק להקטנת סכום התביעה (12.4 מלש"ח – הוא "החוב המתוקן"). כן נטען כי הפסיקתא ניתנה ללא הנמקה.

6.

אשר למאזן הנוחות נטען, כי מצבה הבריאותי, הנפשי והכלכלי של המבקשת הוא בכי רע (ובהתאם הובאו חוות דעת רפואיות מפורטות שבשל צנעת המבקשת אין זה המקום לפרטן). כן פורט מניין נכסיה של המבקשת ובו דירת מגוריה בהרצליה, דירת מגורים בתל-אביב, ומשק במושב באזור השפלה, וצוין כי הוטל עליהם עיקול בידי הבנק. עוד צוין כי הכנסתה של המבקשת משכירות עומדת על סך 12,000 ש"ח לחודש. כן צוין כי הטיפול המשפטי מומן עד לאחרונה בסיוע אמה של המבקשת, אשר נקלעה גם היא לקשיים כלכליים. נוכח האמור נטען, כי בנסיבות המקרה מימוש בית מגוריה של המבקשת טרם הכרעה בערעור הוא סעד קיצוני, בלתי הפיך, ובעל השפעה ממשית על מצבה של המבקשת. מנגד, הואיל ונכסיה ממילא עומדים כבטוחות לבנק אין חשש שלא יוכל להיפרע ממנה לאחר מתן פסק דין בערעור.

7.

עוד צוין, כי בגין אותה מסכת עובדתית תלויה ועומדת בבית המשפט המחוזי קמא תביעה שכנגד מטעם המבקשת, בסך 8,000,000 ש"ח, שאם תזכה בה, לא מן הנמנע שלאחר קיזוז החובות, יידרש המשיב להשיב למבקשת 4,000,000 ש"ח.

התגובה

8.

המשיב סבור כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. לשיטתו, כיוון שמדובר בפסק דין כספי, והמשיב איתן פיננסית, אין חשש שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו – כלומר להשיב למבקשת את כספה.

9.

אשר לטענות המבקשת לעניין מצבה הכלכלי, טוען המשיב, כי אינן מבוססות ומציגות תמונה מגמתית. צוין, כי המבקשת לא צירפה הסכמי שכירות; תדפיסי חשבון עו"ש; תצהיר מטעמה או אחיה שנטען שהם מסייעים לה כלכלית; או קבלות על תשלום שכר טרחה ששילמה אמה. כן נטען כי לא פורט שוויים של נכסי המקרקעין שברשותה. כן נטען כי סיכויי הערעור נמוכים.

דיון והכרעה

10.

דין הבקשה להידחות, למעט לגבי דירת המגורים של המבקשת, כפי שיפורט להלן.

11.

הכלל הקבוע בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין, אלא במקרים חריגים שבהם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש וסיכויי הערעור טובים. פסק דין לביצוע כספי על-פי-רוב לא יסווג כחריג הואיל ומטבעו הוא הפיך (החלטתי בע"א 9117/03 זהר נ' ברדויל פסקה 10 (27.10.2003)). זאת, גם אם אכיפתו של פסק הדין כרוכה במימוש בטוחות לרבות נכסי מקרקעין (ע"א 7017/12 סיגמא וויב בע"מ נ' אנקום גרופ בע"מ פסקה 11, השופט עמית (2.12.2012)). אין חולק כי המשיב הוא איתן פיננסית ואין חשש כי אם יתקבל הערעור לא יוכל להשיב למבקשת את כספה.

12.

בנסיבות המקרה למבקשת שלושה נכסי מקרקעין שאחד מהם הוא דירתה בהרצליה. המבקשת לא הציגה תמונה מבוססת דיה של מצבה הכלכלי, ואם לשם תשלום החוב יהא עליה בהכרח לממש את הנכסים. מעבר לדירת מגוריה של המבקשת בהרצליה, שני נכסיה הנוספים מושכרים ומשמשים להפקת רווחים. מימושם של נכסים אלה לטובת השבת החוב היא בגדר נזק כספי שאינו בלתי הפיך.

13.

בשים לב למצבה הנטען של המבקשת, ולנוכח הסכמתו של המשיב לעכב את ביצוע מימוש דירת המגורים עד להכרעה בערעור, נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע למעט לגבי דירת המגורים בהרצליה. יצוין, כי המשיב ביקש כי יופקד עירבון להבטחת נזקיו אך בנסיבות המקרה איני סבור כי הדבר נדרש, בין היתר, מן הטעם שממילא הוטלו עיקולים על כל הנכסים, ודומה כי אין חשש שהמשיב יינזק.

14.

לפיכך, ניתן בזאת צו לעיכוב ביצוע הפסיקתא בכל הנוגע לאפשרות מימוש הדירה בהרצליה. הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 17.2.2014 מבוטל בזאת. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.