פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"א
1200/14
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
אורלי הרן
נ ג ד
המשיב:
בנק מזרחי טפחות בע"מ
בקשה לעיכוב ביצוע (ארעי ועד להכרעה
בערעור) פסיקתא שניתנה בבית המשפט המחוזי בתלאביב-יפו ב-ת"א 2150/08 מיום
1.1.2014 על ידי כבוד סגנית הנשיאה ד"ר ד' פלפל
בשם המבקשת:
עו"ד רועי סלוקי
בשם המשיב:
עו"ד ישראל בכר
החלטה
1.
בקשה לעיכוב ביצוע (ארעי ועד להכרעה בערעור) פסיקתא שניתנה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (סגנית הנשיאה ד"ר ד' פלפל ) ב-ת"א 2150/08 מיום 1.1.2014, בהקשר מימוש המשק במושב סתריה.
2.
המבקשת היא לקוחה של המשיב (בנק המזרחי). בשל חוב כספי נטען של המבקשת למשיב הגיש המשיב תביעה כספית לבית המשפט קמא. גובה החוב המקורי בתביעה עמד על 19,647,732 ש"ח (להלן: החוב המקורי ). לאחר פעולות גביה שביצע המשיב, חוב זה תוקן בהמשך ל-12,376,791 ש"ח (להלן: החוב המתוקן ).
3.
הרקע ליצירת החוב הוא פעילות בניירות ערך מסוכנים שביצע בנה של המבקשת, שהיה מיופה כוח בחשבונה. בבית המשפט קמא המחלוקות העיקריות היו כיצד נוצר החוב ותפח למימדיו הגבוהים, והאם לבנק אחריות חוזית או נזיקית למצב שנוצר. בית המשפט המחוזי נדרש לסוגי האחריות של הבנק כלפי המבקשת, וקבע כי "הן מכוח דיני הנזיקין (רשלנות תורמת) והן מכוח חלוקת אחריות בחוזים ... [הצדדים] אחראיים בגובה של 50% לכל אחד ביצירת חוב זה. במילים אחרות – על הנתבעת [המבקשת] לשלם לתובעת [המשיב] 50% מסה"כ החוב המופיע בחשבון נכון ליום הגשת התביעה". על פסק הדין הוגש ערעור וערעור שכנגד שטרם נדונו (ע"א 6934/13).
4.
לאחר מתן פסק הדין ניתנה לבקשת הצדדים פסיקתא המבארת את גובה התשלומים שאמורה המבקשת לשלם למשיב. בפסיקתא נכתב:
"...סכום פסק הדין לא נקב במספרים, אבל קובע שסכום התביעה הוכח, ושיש לחלקו לשניים. סכום התביעה, כרגיל במקומותינו, נקוב בראש כתב התביעה. כך שהפעולה שהיה צריך לעשותה הוא לחלק את הסכום של כתב התביעה המתוקן שהוא 12,376,791 ₪ לשניים דבר שמביאנו לסכום של 6,188,395.5 ₪, שהוא הסכום שאותו הנתבעת צריכה לשלם לתובע.
ועכשיו, משהיה צורך בסגן נשיא כדי לערוך חשבון מסובך זה, נחתמה הפסיקתא על ידי ותישלח לצדדים בנפרד." (ההחלטה הנלווית מיום 1.1.2014)
5.
על הפסיקתא הגישה המבקשת ערעור, שמכוחו הבקשה לעיכוב ביצוע המונחת בפניי. בקשה זו דומה במהותה ובנימוקיה לבקשה לעיכוב ביצוע אשר הוגשה לבית משפט זה ביום 16.2.2014, וזו נדחתה ביום 2.3.2014 (להלן: הבקשה הקודמת ). יצוין, כי הבקשה הקודמת אף כללה בגדרה גם את המשק במושב סתירה מושא בקשה זו. משכך, אינני רואה מקום לפרט שוב את נימוקי הבקשה, ואעבור ישר להכרעה בה.
הכרעה
6.
דין הבקשה להידחות. הכלל הקבוע בתקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הוא כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין, אלא במקרים חריגים שבהם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש וסיכויי הערעור טובים. פסק דין לביצוע כספי על-פי-רוב לא יסווג כחריג הואיל ומטבעו הוא הפיך (החלטתי בע"א 9117/03 זהר נ' ברדויל פסקה 10 (27.10.2003)). זאת, גם אם אכיפתו של פסק הדין כרוכה במימוש בטוחות לרבות נכסי מקרקעין (ע"א 7017/12 סיגמא וויב בע"מ נ' אנקום גרופ בע"מ פסקה 11, השופט עמית (2.12.2012)). אין חולק כי המשיב הוא איתן פיננסית ואין חשש כי אם יתקבל הערעור לא יוכל להשיב למבקשת את כספה.
7.
בנסיבות המקרה למבקשת שלושה נכסי מקרקעין שאחד מהם הוא המשק במושב סתריה. המבקשת לא הציגה תמונה מבוססת דיה של מצבה הכלכלי, ואם לשם תשלום החוב יהא עליה בהכרח לממש את הנכסים. מעבר לדירת מגוריה של המבקשת בהרצליה, אשר עוכב ביצוע מימושה בבקשה הקודמת, שני נכסיה הנוספים – המשק נשוא בקשה זו ונכס נוסף – מושכרים ומשמשים להפקת רווחים. מימושם של נכסים אלה לטובת השבת החוב היא בגדר נזק כספי שאינו בלתי הפיך.
8.
בבקשה הקודמת, מצבה הנטען של המבקשת גובה בהסכמתו של המשיב לעכב את ביצוע מימוש דירת המגורים עד להכרעה בערעור, ועל כן ניתן עיכוב ביצוע מימוש הדירה. ואולם, כעת אין מדובר בדירת המגורים של המבקשת והמשיב מתנגד לעיכוב הביצוע. מכל האמור לעיל, איני רואה לנכון לקבל את הבקשה.
9.
סוף דבר, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, לנוכח הגשת בקשה דומה לקודמת ללא הצדקה ולנוכח בקשתו של המשיב לחייב את המבקשת בהוצאות, אני מחייב את המבקשת בשכר טרחת עורך דינו של המשיב בסך 2,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ט בכסלו התשע"ה (21.12.2014).
ש ו פ ט