ע"א 12011-11-24 ע"א 12011-11-24

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינה של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט י' שרביט) בת"א 19887-03-22, תנ"ג 22775-03-22 ובת"א 18226-03-22 מיום 12.8.2024, במסגרתו חויבו המבקשים בתשלום כספי של כ-850,000 ש"ח.

2.עיקרי העובדות בתמצית: המבקש 1 (להלן: המבקש) מחזיק בבעלות מלאה במבקשת 2. במהלך שנת 2019 שיתף המבקש את המשיבה, בנוגע לכוונתו לרכוש את הבעלות בחברת ש.נ.א.ב המאה ה-21 בע"מ (להלן: החברה), והציע לה להצטרף כבעלת מניות בחברה לאחר שהוא ירכוש את מניות החברה, ויקצה לה חלק מהן, כפי שיפורט להלן. בשלב זה לווּ חילופי הדברים בין המבקש למשיבה ב"הסכם סודיות" שנחתם על ידם (להלן: הסכם הסודיות). בהמשך לכך, חתמו הצדדים ביום 31.8.2020 על "הסכם הקצאה" (להלן: הסכם ההקצאה), במסגרתו הוסכם על המתווה הבא: המבקש ינהל משא ומתן לרכישת מלוא מניותיה של החברה באמצעות המבקשת 2, ולאחר השלמת הרכישה, יוקצו למשיבה 49% ממניות החברה, בכפוף להעברת סך של 750,000 ש"ח על-ידי המשיבה "לחשבון בנק ייעודי", כמפורט בהסכם ההקצאה.

כשנה לאחר רכישת החברה והקצאת המניות למשיבה בהתאם למתווה הנ"ל, גילתה המשיבה כי מניות החברה נרכשו על ידי המבקשת 2 תמורת סכום של 150,000 ש"ח בלבד; לטענת המשיבה, סכום זה – וכן מסמכים נוספים הנוגעים לעסקת רכישה – הוסתרו ממנה על ידי המבקש, תוך יצירת מצג שווא, ובניגוד להוראות הסכם הסודיות. כמו כן, גילתה המשיבה כי הסכום של 750,000 ש"ח שהעבירה כאמור לחשבון בנק ייעודי כנגד הקצאת המניות לטובתה, נמשך על-ידי המבקשת 2, במסגרת "הסכם יעוץ" בינה לבין החברה, הסכם שהמשיבה, לדבריה, לא ידעה על קיומו. בהמשך לכך, הגישה המבקשת תביעה אישית כנגד המבקשים, וכן תביעה נגזרת בשם החברה, להשבת הכספים.

3.בית המשפט המחוזי קיבל ברובן את תביעות המשיבה. נקבע, בעיקרו של דבר, כי לא נמסר למשיבה מלוא המידע הדרוש בנוגע לרכישת החברה וכן ביחס לתמורה ששילם המבקש בעד רכישת כלל מניותיה. כמו כן, נקבע כי אי-מסירת המידע עולה כדי הפרה של חובת תום הלב המוטל על המבקש מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. לאור זאת, נפסק כי על המבקשים לפצות את המשיבה בסכום של 100,000 ש"ח בגין הנזקים שנגרמו לה. עוד נקבע, כי הכספים שהועברו על-ידי המשיבה לחשבון בנק ייעודי תמורת המניות שהוקצו לה בהתאם להסכם ההקצאה (750,000 ש"ח, כמפורט לעיל), נועדו להשקעה בחברה וכי משיכתם על-ידי המבקשת 2 – נעשתה שלא כדין, ומכאן שעל המבקשים להשיב סכום זה לחברה.

4.המבקשים הגישו ערעור על פסק הדין, ולצדו בקשה לעכב את ביצועו, היא הבקשה שלפניי. בבקשתם, טוענים המבקשים כי על אף שחויבו בסעד כספי, מאזן הנוחות נוטה לטובתם. באשר לחיוב להשיב כספים לחברה, טוענים המבקשים כי חלק מהכספים כבר הועברו לחברה, וכי החברה שקועה בחובות ואינה פעילה עוד, ועל כן הסיכויים להשבת הכספים לידיהם ככל שיתקבל הערעור – אפסיים. בנוגע לסכום שחויבו לשלם למשיבה, טוענים המבקשים כי בהיותה אדם פרטי, קיים חשש מובנה ביחס ליכולתה להשיב את הכספים שישולמו לה, ככל שהערעור יתקבל. באשר לסיכויי הערעור, נטען כי הם גבוהים. בתוך כך, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי בפסק דינו, שכן החלטותיה של המשיבה מהוות למעשה טעות בכדאיות העסקה; כי פסק הדין מטיל עליהם חובת גילוי מוגברת; וכי למעשה, פיצוי המשיבה במישור האישי, לצד השבת הכספים לחברה, מהווה כפל פיצוי.

המשיבה, מנגד, טוענת כי דין הבקשה להידחות. המשיבה אינה חולקת על מצבה הכלכלי של החברה. באשר להיקף הסכום שעל המבקשים להעביר לחברה בהתאם לפסק הדין, מסכימה המשיבה בתגובתה כי יש לקזז ממנו סך של 426,729 ש"ח שכבר שולם לנושי החברה על-ידי המבקשים; אולם היא סבורה שאין בכך הצדקה לעכב את תשלום יתרת הכספים. כמו כן, באשר לסעד הכספי שנפסק לטובתה, טוענת המשיבה כי לרשותה חסכונות ונכסים המעידים על יכולתה להשיב את הכספים, אם יתקבל הערעור. באשר לסיכויי הערעור, טוענת המשיבה כי אלה נמוכים, תוך שהיא סומכת ידיה על קביעות פסק הדין.

5.לאחר שעיינתי בכתובים שהונחו לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

6.כידוע, נקודת המוצא היא כי אין בעצם הגשת ערעור על פסק דין כדי להצדיק את עיכוב ביצועו; נקבע כי על מנת להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע כאמור, על המבקש לשכנע את בית המשפט כי סיכויי ערעורו טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כאשר הבכורה ניתנת, ככלל, לשיקולי מאזן הנוחות (ראו: תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; וכן ראו מיני רבים: ע"א 4721/24 י.ח.י חברה לבניין בע"מ נ' דוד, פס' 11 (4.9.2024); ע"א 8903/23 פרץ בוני הנגב(1993) בע"מ נ' ששון, פס' 5 (7.1.2024)). עוד נקבע כי כאשר מדובר בפסק דין כספי, הנטייה היא שלא להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין, למעט במקרים חריגים בהם הוכח בראיות מבוססות דין כי מימוש פסק הדין יוביל למצב בלתי הפיך; למשל, כאשר קיים חשש כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה את הכספים לוּ יתקבל הערעור, או כאשר ביצוע פסק הדין יוביל להתמוטטותו הכלכלית של המבקש (ראו: ע"א 1070/24 פלוני נ' פלוני, פס' 8 (14.3.2024); ע"א 16892-09-24 לנגרמן נ' עיריית ירושלים, פס' 2 (28.10.2024)).

7.בענייננו, טענות המבקשים ביחס לקשיים הכלכליים בהם נתונה החברה, וביחס לקשיים הצפויים בהשבת הכספים שיועברו לחברה לוּ יתקבל הערעור – לא נסתרו על-ידי המשיבה; עם זאת, בנוגע לפיצוי האישי שנפסק לטובת למשיבה, לא הרימו המבקשים את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי צפוי קושי ממשי להשיב להם את כספיהם, אם יתקבל הערעור.

8.אשר על כן אני מקבלת את הבקשה בחלקה, ומורה כי חלף השבת יתרת הכספים לחברה, יפקידו המבקשים בקופת בית המשפט את יתרת הכספים שעליהם להשיב לחברה – קרי, את הסכום שנפסק כי עליהם להשיב לחברה, למעט הכספים שהמשיבה אינה חולקת שהושבו זה מכבר לחברה (בסך 426,729 ש"ח).

בכל הנוגע לרכיב הפיצוי האישי למשיבה – הבקשה נדחית.

לאור התוצאה אליה הגעתי, אין צו להוצאות.