פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בירושלים
רע"א
1459/14
לפני:
כבוד הרשם
גיא שני
המבקשת:
גרין אי וי אופריישן בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. עו"ד סיגן רוזן רכב
2. עו"ד שאול קוטלר
3. כונס נכסים הרשמי
4. קבוצת ברן בע"מ
הוגש הליך
החלטה
בקשת רשות ערעור או שמא ערעור בזכות – זו השאלה.
להלן הרקע הרלוונטי, בקליפת אגוז: לאחר שהחברות מקבוצת בטר פלייס נקלעו להליכי פירוק, פעלו המנהלים המיוחדים למכירת רכושן ועסקיהן, וביום 7.7.2013 הגישו נציגי המבקשת הצעה לרכישת נכסי החברות בישראל, ולצדה גם הצעה לרכוש את הקניין הרוחני של חברה שוויצרית בשם Better Place GmbH . בהתאם לדרישת המנהלים המיוחדים, הפקידה המבקשת בטוחות מסוג ערבות בנקאית. ביום 10.7.2013 אישר בית המשפט קמא את ההצעות. אולם, ביום 25.8.2013, בעקבות בקשת המנהלים המיוחדים, הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים , על ביטול המכר של נכסי הקבוצה (בהחלטה נוספת בוטלה גם עסקת הקניין הרוחני), תוך שכל צד שומר על טענותיו. בהמשך, טענו הצדדים את טענותיהם בעניין הפיצויים וחילוט הערבויות, וביום 22.1.2014 קבע בית המשפט כי המבקשת הפרה את הסכמי המכר, וכי לפיכך עליה לשלם פיצויים לקופת הפירוק (בסך של 3.3 מיליון ₪). עוד נקבע כי הערבויות שהופקדו תחולטנה, וכי המבקשת תישא בשכר טרחתם של המנהלים המיוחדים בסך של 150,000 ₪.
על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור שבכותרת. בפתח הבקשה ציינה המבקשת כי הגישה בקשת רשות ערעור "למען הזהירות", אף כי לטעמה מדובר ב"פסק דין" שעליו נתונה לה זכות ערעור. משכך התבקשה עמדת המשיבים בשאלת סיווגו של ההליך. המשיבים 1, 2 ו-4 הותירו את ההחלטה בסוגיה לשיקול דעתו של בית המשפט. לעומתם, המשיב 3 – כונס הנכסים הרשמי – סבור כי נכון יותר לסווג את ההחלטה כ"החלטה אחרת", שכן היא טפלה לפסק דין מיום 25.8.2013 שבו בוטלה העסקה.
לאחר שעיינתי בתיק ובטענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי עומדת למבקשת זכות ערעור על ההחלטה מיום 22.1.2014, המהווה למעשה פסק-דין.
כידוע, על החלטות שניתנו בהליכי פירוק חלים דיני הערעור הרגילים, ובכלל זה ההבחנה בין "פסק-דין" הנתון לערעור בזכות לבין "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות. עוד נקבע, כי כאשר במסגרת הליך פירוק בית המשפט מכריע במחלוקת תחומה המהווה "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה, אזי הכרעה זו – המסיימת את מלאכתו של בית המשפט בבקשה שהוגשה לו – תיחשב פסק-דין, זאת אף אם הליכי הפירוק טרם באו אל קיצם (ראו והשוו רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב (4) 393 (1989); רע"א 7213/12
שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ
(10.12.2012); רע"א 2549/09
חברת אי.סי.אמ. יצרני מיזוג אוויר בע"מ נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (28.7.2010)).
בענייננו, סבורני כי יש לראות בהחלטה מיום 22.1.2014 פסק-דין. ראשית, מדובר בהחלטה אשר סיימה את הדיון במחלוקת מוגדרת בין המבקשת לבין המשיבים בגדרי הליך הפירוק. שנית, החלטה זו אינה יכולה לשיטתי להיחשב "טפלה" להחלטה מיום 25.8.2013. אזכיר, כי בהחלטה מיום 25.8.2013 אמנם הוחלט בהסכמה על ביטול הסכמי המכר, אולם שאלת זהותו של הצד המפר לא הוכרעה, וגם הסעדים הנובעים מסיום ההתקשרות לא נדונו ולא נקבעו אלא בהחלטה מיום 22.1.2014, היא ההחלטה נשוא ההליך שבכותרת. הנה כי כן, הן שאלת האחריות המשפטית לסיום ההתקשרות (ההפרה), הן שאלת התוצאות הנובעות מכך, הוכרעו בהחלטה מיום 22.1.2014. מכיוון שכך, יש לסווג החלטה זו האחרונה כ"פסק-דין".
לאור האמור, אני מורה בזאת על שינוי סיווגו של ההליך מבקשת רשות ערעור לערעור בזכות, זאת על-פי תקנה 410א ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984. המבקשת תשלים את האגרה תוך חמישה ימים ממועד המצאת החלטה זו, שאם לא כן יימחק ההליך. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. המזכירות מתבקשת לתייק את החלטתי-זו בתיקי השופטים.
ניתנה היום, י"ח באדר ב' תשע"ד (20.3.2014).
גיא שני
, שופט
ר ש ם