ע"א 1472/04אהרן שרון נ. עיזבון המנוחה מרים שורץ ז''ל באמצעות מנהל העיזב

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט רון שפירא) בתיק פש"ר 512/01 מיום 2.10.03.

2.ביום 2.10.03 הוכרז המערער פושט רגל, ומשיב 3 מונה נאמן לנכסי החייב בפשיטת רגל. החוב בגינו הוכרז המערער פושט רגל מקורו בפסק דין מיום 11.1.01 שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 208/99 בהליך בין מנהל עזבון המנוחה מרים שוורץ ז"ל (המשיב 1 בענייננו) לבין המערער, ובו נפסק כי על המערער להחזיר נכסים וסכומי כסף שנטל מעזבון המנוחה שלא כדין. שיעור הרכוש שנתחייב בהחזרתו מגיע לכדי 2.5 מליון ₪ על פי ערכי שנת 2001. הליכי ערעור על פסק דין זה נדחו, והוא הפך פסק חלוט. לעזבון מונה מנהל עזבון, אשר בין שאר תפקידיו, אמור הוא לטפל בגביית חובו של המערער לעזבון. בקשות המערער לביטול מינויו של מנהל העזבון נדחו.

3.ביום 20.3.01 ניתנה לבקשת מנהל העזבון התראת פשיטת רגל כנגד המערער. המערער הגיש התנגדות, אשר נדחתה. גם ערעור על התנגדות זו נדחה. ביום 4.11.01 הגיש מנהל העזבון בקשה להכרזת פשיטת רגל וכינוס נכסים כנגד המערער. בית המשפט המחוזי נענה לכך, וביום 2.10.03 הכריז על המערער פושט רגל. על כך משיג המערער בפנינו.

4.בטיעוניו בערעור שעניינו השגה על הכרזת פשיטת הרגל מעלה המערער הטוען לעצמו טענות כלליות שונות שאינן נקשרות ישירות עם נושא הערעור, אלא מבקשות לפתוח מחדש שאלות פסוקות שנדונו והוכרעו בהליכים קודמים שנסתיימו בהחלטות חלוטות. הוא טוען כיום בפנינו כי לא רק שאין הוא חב דבר לעזבון, אלא העזבון הוא שחייב לו, ולפיכך אין מקום להשאיר את הכרזת פשיטת הרגל בעינה ויש לבטלה.

5.המשיבים בערעור זה – מנהל העזבון והנאמן בפשיטת רגל של המערער מתנגדים לערעור בטענה המרכזית לפיה הליך הערעור מהווה עוד חוליה בשרשרת ארוכה של הליכי סרק שאין בהם ממש. לטענתם, המערער נהג שלא כדין כאשר העלים את כספי העזבון שנטל שלא כדין, העבירם לבני משפחתו כדי להקשות על איתורם, ולא איפשר לממש את חובו הגדול לעזבון בלא פתיחת הליכי פשיטת רגל. לטענתם, התנאים שבסעיף 7 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 לצורך הכרזת אדם כפושט רגל נתקיימו במלואם בעניינו של המערער, ואין כל נסיבות לסתור קיומם של התנאים האמורים. לאור כל אלה, דין הערעור להידחות.

6.נתנו דעתנו לטיעוני המערער והמשיבים הן בכתובים והן בעל פה. באנו לכלל מסקנה כי אין ממש בערעור ודינו להידחות.

כל שעומד לדיון בפנינו היום הינו חוקיותה של הכרזת המערער כפושט רגל על פי הדין. בהקשר לענין זה, לא ביסס המערער כל טענה שהיא המטילה ספק בחוקיותה של הכרזת פשיטת הרגל בהתאם לחוק. התנאי המרכזי הנדרש לצורך הכרזת פשיטת רגל שהוא קיומו של חוב החייב לנושה מתקיים, וזאת לאור פסק הדין החלוט של בית המשפט הקובע את חוב המערער לעזבון ואת שיעורו. כן מתקיימים במערער שאר התנאים הנדרשים על פי סעיף 7 לפקודת פשיטת הרגל. משכך, אין מקום להתערב בהכרזת פשיטת הרגל שניתנה בעניינו של המערער. נוסיף מעבר לנדרש, כי אופן התנהלותו של המערער ביחס לרכוש שחוייב בהחזרתו לעזבון רק מחזק את הצורך הענייני להחיל עליו הליכי פשיטת רגל, המקימים מנגנון מוסדר לגביית החובות שבלעדיו מאמצי איתור הנכסים שהמערער נטל מהעזבון צפויים לכשלון. עד עתה טרם עלה בידי הנאמן לגבות סכומי כסף כלשהם מהמערער על חשבון חובו.

אשר ליתר הטענות שהעלה המערער – להן אין צורך ואין מקום להיזקק, משהן חורגות מהמסגרת הדיונית שלפנינו, ועיקרן נדון בעבר במסגרת שלל הליכים משפטיים שניהל המערער עם המשיבים.

7. הערעור נדחה.

המערער ישלם את הוצאות הערעור בסך 20,000 ש"ח שיחולקו בחלקים שווים בין משיב 1 למשיב 3.