ע"א 1472/04 אהרן שרון נ. עיזבון המנוחה מרים שורץ ז''ל באמצעות מנהל העיזב

בפני בקשה להצטרפות להליך הערעור שבכותרת.

1.המערער בהליך זה נתבע בבית המשפט המחוזי להחזר כספים וסעדים נוספים. ביסוד התביעה עמדה העובדה כי המערער פנה לבית הדין הרבני וקיבל צו ירושה לטובתו על עזבונה של המנוחה מרים שוורץ ז"ל. בחלוף מספר שנים נתגלתה צוואה של המנוחה ועל פיה הנהנות הן גב' ורדה זיידה שרון והאגודה למלחמה בסרטן. התביעה היתה בעיקרה להחזרת כספים שהוצאו מן העיזבון על ידי המערער. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה. בהמשך לחוב זה, הוכרז החייב כפושט רגל (החלטה מיום 2.10.04). הערעור שבכותרת מכוון כנגד החלטה זו.

2.המבקשים להצטרף להליך הם בניו של המערער- החייב. הם טוענים כי אי צירופם כמשיבים יגרום להם נזקים קשים מן הסיבות הבאות: ראשית , המבקשים חיים בחברה סגורה, בה הכרזה על אביהם כפושט רגל עשויה לפגוע בכבודם ולבזותם בקרב קהילתם. שנית , המבקשים הם בין הנהנים בצוואה, ועל כן מן הראוי לאפשר להם לצאת חוצץ כנגד פעולות אותן עושה מנהל העיזבון בשמם, ואשר אינן לדעתם. המערער הצטרף לטענת המבקשים. הוא טען כי המבקשים טענו כל העת (באמצעותו) כנגד פעולותיו של מנהל העיזבון, ורק עתה, משהפכו בגירים, יכולים הם לטעון בעצמם כנגד פעולות אלה, ומכאן שאך טבעי הוא שיוכלו להביע את דעתם.

3.המשיבים לערעור התנגדו לבקשה. לטענתם לא התקיימו המבחנים הקבועים בדין לצירוף צד להליך. לא הוכח כי המבקשים ייפגעו ישירות מתוצאות פסק הדין. ראוי כי תוצאת פסק הדין תחייב את המבקשים. אין בצירופם של המבקשים לתיק הכבדה על בית המשפט. עוד נטען כי בקשת המשיבים נגועה בשיהוי, באשר לא הוגשה לערכאה הדיונית, שהיא המקום הטבעי להגשתה, ואף לערכאת הערעור הוגשה באיחור רב. לבסוף טוענים המשיבים כי הבקשה נגועה בחוסר תום לב. זאת כיוון שהמערער נטל כספים רבים מן העיזבון, ועל כן בקשתם של ילדיו שלא יינקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל מהווה קידמה בלתי הוגנת שלהם בתור הנושים, כיוון שכך יוכלו הם להיפרע מידיו ולקבל את חלקם. בנוסף, אם המבקשים מסתלקים מחלקם בירושה, אזי אמנם אין חוסר תום לב בבקשה, אך גם אין זכות עמידה, כיוון שמשהסתלקו מן העיזבון אין הם עוד נהנים בו, ואין להם זכות לטעון לגבי פעולות הנאמן.

4.לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. הכללים לצירוף צד להליך נקבעו זה מכבר בבש"א 3973/91 אליהו חברה לביטוח נ' קרנית , פ"ד מה(5) 457. כללים אלו מבוססים על השאלה אם יגרם נזק למבקש ההצטרפות, אם ראוי הוא כי פסק הדין יהווה מעשה בית דין כלפי מבקש ההצטרפות ואם ההצטרפות עלולה להכביד על הדיון. כעולה מתגובת המשיבים, לא ברור מה נזק ימצא לאינטרס ישיר של המבקשים אם לא יהיו צד להליך זה, שהרי טענתם היא כי זכויותיהם כנהנים על פי הצוואה עלולות להיפגע, ואילו תכלית ההליך כולו הנה להיפרע מן המערער את הכספים המגיעים על פי שנפסק, לעיזבון עצמו. משעה שמונה מנהל לעיזבון, חזקה שיפעל לחלוקת כספי העיזבון על פי האמור בצוואה עצמה. ממילא אין קושי – ככל שהדבר אמור בזכויות המבקשים כנהנים – במתן פסק הדין ללא היותם צד להליך. בה בעת, ברי כי הוספתם להליך כבעלי דין בשלב זה תביא לסרבול הדיון, בייחוד שלא שוכנעתי כי היה טעם מספק לאי הגשת בקשה בנדון לערכאה הראשונה ולמצער, עם הגשת ערעור זה (ביום 12.2.2004).

5.הטרידה אותי יותר הטענה החלופית שטענו המבקשים, ולפיה הצירוף להליכי הערעור במקרה זה נדרש לא בשל פגיעה באינטרס הכספי כנהנים מן הצוואה – טענה אותה דחיתי לעיל כאמור – אלא בשל הנזק החברתי הקשה שיגרם להם בחברה החרדית, לה משתייך המערער. למרות זאת, הגעתי למסקנה כי גם דין טענה זו להידחות. כך בראש ובראשונה, שכן לא הובא בפניי כל ראייה להוכחת טענה זו. מעבר לכך, ככל שהטענה מבוססת על עצם הפגיעה החברתית בהכרזה על פשיטת רגל הרי שזו מתקיימת לכאורה בכל מקרה בו אדם מוכרז כפושט רגל וניתן אף לקבוע כי המדובר בפגיעה שאין מנוס כמעט, ודווקא בשל משמעותה נקבעו בדין כל אותם סייגים וגדרים עד שיקבע כי אדם הנו פושט רגל. מכל מקום, המערער טוען בין היתר טענות אלו ממש וממילא האינטרס של המבקשים מיוצג על ידו. במובן זה, גם אם באי ההיעתרות לבקשה שבפני יש משום פגיעה מסויימת בזכות המבקשים – וספק בעיני כאמור אם זהו המצב – הרי שפגיעה זו היא מידתית בשים לב לתכלית דיני פשיטת הרגל והאיזונים שבהם (השוו K. Gross, Failure and Forgiveness 212(1997) ).

6.התוצאה היא כי דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.