ע"א 1576/06 עז' המנוח סלמן כהן ז"ל נ. זון אי רזידנשטל

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' טובי) מיום 29.1.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 45390/04.

1.בפני בית המשפט קמא (השופט ח' טובי) מתנהלת תביעת המשיבה להורות על פינוי המערערים מדירה בה הם מתגוררים, ולחייבם בתשלום חוב דמי שכירות. את התביעה סמכה המשיבה על הטענה כי היא בעלת הזכויות בדירה, מכוחו של הסכם מכר שנערך בינה לבין בעלת המקרקעין, ועל בסיס הסכם שכירות בלתי מוגנת שנערך בין אדם בשם טאוב עקיבא לבין אבי המערערים. מנגד, טענו המערערים בכתב הגנתם, כי אביהם המנוח רכש את זכויות הבעלות בדירה, אם כי מעולם לא נחתם הסכם בכתב בין האב לבעלי הזכויות בדירה. המערערים הכחישו כי הם או אביהם המנוח לפניהם שכרו את הדירה ממר טאוב. במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק, הגישו המערערים לבית המשפט בקשה להטיל על המשיבה ערובה להבטחת הוצאותיהם. בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו, בין היתר, כי "אמת, יש מידה מרובה של היתממות בבקשה-נוכח העובדה שהמבקשים מחזיקים בדירה, הנחזית, בבעלות הנתבעת".

2.בעקבות ההחלטה הגישו המערערים לבית המשפט בקשה כי יפסול עצמו מלשבת בתיק. לטענתם, יש בהחלטת בית המשפט משום הבעת דעה נחרצת בשאלת הבעלות בדירה, שהינה הפלוגתא המהותית והמרכזית בין בעלי הדין. נחרצות זו באה לידי ביטוי הן בהתבטאות המצוטטת לעיל מתוך ההחלטה, והן בעובדה שבית המשפט מצא כי הדירה מהווה תחליף לערובה הולמת להבטחת הוצאות המערערים, ומכאן שהוא סבור כי הדירה היא דירת המשיבה. נטען, כי משקבע בית המשפט עמדה סופית במחלוקת שבין בעלי הדין, הפך המשך ניהול התובענה בפניו לדיון עקר ולמשחק מכור שתוצאותיו ידועות מראש.

3.בית המשפט, בהחלטתו מיום 29.1.2006, דחה את בקשת הפסילה. נקבע כי ההחלטה בבקשה להטלת ערובה הסתמכה על קביעה לכאורית, במסגרת הליך ביניים, הנסמכת על המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה. הובהר כי שאלת הזכויות בדירה תוכרע, בסופו של יום, על בסיס הראיות כולן, אשר תונחנה בפני בית המשפט במהלך שמיעת הראיות בתיק. על כן, לא נמצא כי קיימות נסיבות כלשהן המונעות מבית המשפט לישב בדין בתובענה ולהכריע בה במידת האובייקטיביות הראויה.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערערים חוזרים על הטענות אותן העלו בבקשת הפסילה, ומדגישים כי זיהוי הנכס הניתן כערובה אינו יכול להיעשות על בסיס החלטה הקובעת את הזכויות שבאותו נכס כשייכות לכאורה לחייב בהפקדתו, אלא באופן מוחלט. המסקנה מכך היא כי בהחלטתו להעניק למערערים כערובה להוצאותיהם בתובענה את הדירה, יצא בית המשפט מנקודת הנחה לפיה הדירה נמצאת בבעלות המשיבה. נטען כי החלטה זו של בית המשפט תעמוד למערערים למכשול בשלב ההוכחות, כאשר המשיבה, אשר היתה אמורה לשאת בנטל השכנוע והבאת הראיות, מוחזקת כבר עתה כ"נחזית" להיות בעלת הדירה.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. לא אחת נפסק בבית משפט זה, שאין די בכך שעל בית המשפט לדון בעניין בו דן בעבר, או בעניין דומה לו, כדי לגרום לפסילתו של בית המשפט. כך הוא גם כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת בינים (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 268-269 (תשס"ו-2006); ע"א 6447/96 אחים שרבט חברה לבניין בע"מ ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' (לא פורסם); ע"א 8304/96 גלובוס נ' Melchers L.t.d N.V. (לא פורסם); ע"א 8490/01 אייל ניירות ערך והנפקות (1988) בע"מ נ' סבן ואח' (לא פורסם)). יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור".

6.במקרה שלפנינו הביע בית המשפט בהחלטתו בבקשה להטלת ערובה את דעתו כי יש מידה מרובה של היתממות בבקשה, נוכח העובדה שהמערערים מחזיקים בדירה הנחזית בבעלות המשיבה. ואולם, כפי שאף הבהיר בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות, מדובר בקביעה לכאורה בלבד, לאור המסמכים שצורפו לכתב התביעה. עוד הובהר כי שאלת הזכויות בדירה תוכרע, בסופו של יום, על בסיס הראיות כולן, אשר תונחנה בפני בית המשפט במהלך שמיעת הראיות בתיק. מכאן, שאין הכרח שקביעה זו תיוותר על כנה גם במסגרת הדיון בתביעה גופה. את כל טענותיהם בעניין זה יהיו המערערים רשאים להוכיח במהלך הדיון בתביעה העיקרית. יש לזכור כי מדובר בשלב מקדמי של ההליך. ברור כי בשלב זה השופט אינו מגבש עמדה סופית בעניין, וכשופט מקצועי האמון על מלאכת השפיטה, חזקה עליו שבטרם נסתיימו כל הליכי הדיון לא יבוא לכלל הכרעה סופית בדין ודברים שבפניו (ע"א 11871/05 ח'טיב נ' בדארנה ואח' (לא פורסם)). סיכומו של דבר, החלטת בית המשפט אינה מעלה חשש ממשי למשוא פנים ואינה מצדיקה את פסילת בית המשפט מלישב בדין בעניינם של המערערים.

אשר על כן, הערעור נדחה.