ע"א 1615/11 מרפאת עין טל - מרכז לרפואת עיניים נ. רוזי פינקלשטיין (אלבלך)

הערעור שבכותרת מופנה כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.12.2010 (כב' השופטת ד' גנות). בפסק-הדין התקבלה תביעת רשלנות רפואית שהגישה המשיבה כנגד המערערים בגין נזקים שנגרמו לה בשל ביצוע ניתוח לייזר בעיניה להסרת משקפיים. לפניי בקשת המשיבה לסילוק הערעור על הסף בטענה כי ההליך הוגש באיחור בלא שניתנה אורכה להגשתו. במקביל (וככל הנראה לאחר שטיוטת הבקשה למחיקה על הסף נשלחה לעיונם מטעם המשיבה) הגישו המערערים בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, בטענה כי ככל שההליך הוגש באיחור נבע הדבר מטעות בתום-לב במניין הימים.

אין חולק בין הצדדים כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הומצא לידי המערערים ביום 13.1.2011. הערעור שבכותרת הוגש ביום 28.2.2011. מכאן שההליך הוגש באיחור של יום אחד ביחס למועד האחרון הקבוע בדין להגשת הערעור. נראה, אפוא, כי ההליך התקבל לרישום במזכירות בית-המשפט בשגגה.

כידוע, איחור – ולו של יום אחד בלבד – בהגשת ערעור אזרחי מצריך "טעם מיוחד". טענת המערערים בתצהירם בדבר טעות במניין הימים, אינה מהווה נסיבה חיצונית המצויה מחוץ לשליטת המערערים או באי-כוחם. לכך יש להוסיף את הטרחה שנגרמה למשיבה בגין הגשת הבקשה למחיקת ההליך על הסף, בהתחשב בכך שהמערערים הגישו את ההליך ללא בקשה מקדימה להארכת מועד על-אף האיחור בהגשתו.

מנגד, מונחים על הכף השיקולים הבאים התומכים, במשקלם המצטבר, במתן האורכה המבוקשת: ראשית , משך האיחור הוא קצר ביותר, והדבר משליך על משקלו של "הטעם המיוחד" הנדרש להצדקת האיחור. במקרה דנן, אף שראוי היה להימנע מהטעות בספירת הימים, דומה כי השגגה לא נבעה מזלזול בסדרי הדין (ראו והשוו: רע"א 581/11 לדני נ' רמת חובב (לא פורסם, 9.2.2011). שנית , עובר להגשת ההליך שבכותרת, הגישו המערערים לבית-המשפט המחוזי בקשה לתיקון פסק-דינו בעניין ניכוי תגמולי המל"ל. בקשה זו נדחתה בהחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 2.2.2011. ודוק, עצם הגשתה של בקשה לתיקון פסק-דין בערכאה הדיונית, אין משמעותה הארכת מועד להגשת ערעור, ואף אין בה כשלעצמה כדי למנוע מהצד שכנגד לפתח צפייה לסופיות הדיון עם חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי. יחד עם זאת, למקרא נימוקיו של בית-המשפט המחוזי בהחלטתו לדחות את הבקשה לתיקון פסק-הדין, ובהתחשב בכך שבית-המשפט המחוזי ציין במפורש בהחלטה הנ"ל כי "תרופתם של המבקשים היא בהגשת ערעור על פסק-הדין", מתעוררת תהייה בדבר עוצמת הצפייה של המשיבה לסופיות הדיון בנסיבות המקרה דנן. מכל מקום, המשיבה לא הצביעה על נזק הסתמכות משמעותי שנגרם לה נוכח האיחור הקצר בהגשת הערעור. לבסוף , יוער כי המדובר בערעור בזכות שיש בו כדי לעורר טענות אשר לפחות בחלקן ראויות לכאורה לבירור.

בהתחשב במכלול השיקולים אמורים, נראה בעיניי כי הפתרון המידתי בנסיבות העניין אינו בשלילת הגישה לבית-המשפט, כי אם במתן האורכה המבוקשת תוך חיוב המערערים בהוצאות המשיבה. התוצאה היא כי ההליך שבכותרת יוותר על כנו. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בהליך שלפניי בסך 3,500 ₪. יובהר כי הגשת אישור לבית-המשפט על תשלום ההוצאות הנ"ל בתוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו, יהווה תנאי למתן האורכה המבוקשת. בהעדר הגשת אישור כאמור, תביא המזכירות את התיק לפניי לשם מחיקתו מן המרשם.

המזכירות תתייק החלטה זו בתיק הבקשה לעיכוב ביצוע.