ע"א 1621/09 פלקסטרוניקס (ישראל) בע"מ נ. גו נטוורקס (ישראל) בע"מ

זוהי בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא ו' אלשיך) מיום 5.2.2009, אשר קיבל את בקשת המנהל המיוחד של המשיבה 1 (להלן: המנהל המיוחד ) ואישר את מכירת כלל נכסיה של המשיבה 1, לרבות המלאי המצוי בידי המבקשת, לידי המשיבה 2 (להלן: הרוכשת ).

תמצית העובדות וההליכים בפני בית משפט קמא

1.

המשיבה 1 היא חברה פרטית העוסקת בפיתוח פתרונות תקשורת אלחוטית המיועדת למפעילים סלולאריים. בחודש אוקטובר 2008 מינה בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מפרק זמני למשיבה 1 לאחר שזו נקלעה לחדלות פירעון. במשך מספר חודשים נוהלה המשיבה 1 כ"עסק חי" ובתוך כך ערך המנהל המיוחד הליכי התמחרות למכירת נכסיה. בעקבות אותה התמחרות פנה המנהל המיוחד ביום 1.2.2009 אל בית המשפט המחוזי בבקשה דחופה לאשר את מכירת כלל נכסיה לידי הרוכשת (המשיבה 2) בסכום של 675,000 דולר, בתוספת מע"מ (600,000 דולר לקופת הפירוק ועוד 75,000 דולר שיועברו לחברת האם בגין זכויות קניין רוחני וזכויות נוספות). בין נכסי המשיבה 1 שמכירתם התבקשה נמצא מלאי המוחזק על-ידי המבקשת הכולל חומרי גלם ומוצרים שהמשיבה 1 התחייבה לרכוש ובגינם היא חייבת כספים למבקשת. המבקשת התנגדה לבקשה לאישור המכר וטענה כי המלאי מוחזק על-ידה מכוח זכות עיכבון וכי יש ביכולתה למכור אותו באופן עצמאי בתמורה גבוהה יותר מזו המוצעת עבורו על-ידי הרוכשת. המנהל המיוחד טען כי עיכוב מכירתה של המשיבה 1 יוביל להפחתת שוויה ומשכך ראוי לברר את טענת העיכבון שהעלתה המבקשת בשלב מאוחר יותר. בתשובה לתגובת המנהל המיוחד טענה המבקשת, בין היתר, כי במסגרת המכר מבקש המנהל המיוחד למכור רכיבים (חומר גלם) השייכים למבקשת ולא למשיבה 1.

2.

בהחלטתו מיום 5.2.2009 נעתר בית משפט קמא (כב' סגנית הנשיא ו' אלשיך) לבקשת המנהל המיוחד, בקובעו כי לא נפל כל פגם בעמדתו לפיה מכירת המשיבה 1 כ"מקשה אחת" עדיפה על פני מכירה "מפוצלת". אשר לטענת המבקשת לפיה ניתן למכור את המלאי שברשותה בתמורה גבוהה בהרבה מזו המוצעת עבור כלל נכסי החברה קבע בית משפט קמא כי טענה זו נטענה בעלמא מבלי שצורפה לה הצעה קונקרטית כלשהי, ומכל מקום המבקשת טרם הגישה תביעת חוב וטרם פנתה לבית המשפט בבקשה להכיר בזכותה הנטענת לעיכבון. כמו כן ציין בית המשפט כי אף אם המבקשת תוכר כבעלת זכות עיכבון, אין בכך כדי להעניק לה זכות לממש באופן עצמאי את הנכס אלא רק כדי לשדרג אותה בסולם הנשייה. בית המשפט ציין כי לכאורה, קיימת מכוח זכות העיכבון הזכות להחזיק בנכס עד לפירעון החוב, אך הפתרון הפרקטי שננקט במקרים מסוג זה הינו "העברת" זכות העיכבון לתמורה שתתקבל בגין מכירת הנכס על מנת שלא לאיין את מכירתו ולגרום בכך פגיעה בכלל הנושים.

3.

מייד לאחר מתן החלטה זו הגישה המבקשת לבית משפט קמא "בקשה בהולה לביטול ו/או שינוי החלטה עקב שינוי נסיבות חריג ולחלופין בקשה לעיכוב ביצוע החלטה". בבקשה נטען, בין היתר, כי ביום 5.2.2009 וכן במהלך סוף השבוע שלאחר מתן ההחלטה הציגה חברת GABS Telecommunications מסינגפור (להלן: המציעה הנוספת ) בפני המבקשת תכתובת שניהלה עם המנהל המיוחד ועם מנכ"ל המשיבה 1 (המהווה חלק מן הקבוצה הרוכשת), ממנה עולה כי מנכ"ל המציעה הנוספת ביקש עוד בחודש נובמבר 2008 להשתתף בהתמחרות אך לא גולה לו דבר קיומו של הליך ההתמחרות שנערך. המציעה הנוספת, כך נטען, העבירה למנהל המיוחד התחייבות בלתי מותנית לשפר את ההצעה הזוכה ולשלם סך של 975,000 דולר עבור נכסי המשיבה 1. המציעה הנוספת הגישה אף היא לבית משפט קמא בקשה לביטול ההחלטה, בה טענה כי הליך ההתמחרות נערך שלא כדין וכי לא ניתנה לה הזדמנות הוגנת להשתתף בו.

4.

בהחלטתו מיום 15.2.2009 דחה בית משפט קמא את שתי הבקשות כאחד, בהדגישו כי נוכח הצורך הדחוף שנוצר למכור את נכסי המשיבה 1, ננקט פתרון שנועד לאזן בין האינטרסים הנוגדים של הצדדים: ביצוע המכר לאלתר מחד גיסא, ושמירת זכותה של המבקשת לדרוש קדימות בחלוקת התמורה מאידך גיסא. בית המשפט הוסיף וציין כי מרבית טענות המבקשת נסמכות על עניינים הקשורים לשאלת מיהות הזוכה בהתמחרות אף שאין לה כל מעמד ביחס לשאלה זו. בית המשפט דחה על הסף את טענת המבקשת לפיה חלק מן המלאי (חומר הגלם) שנכלל במכר שייך לה, בציינו כי

טענה זו לא עלתה עד אותו שלב ומפני שלא ברור כיצד היא מתיישבת עם הסכמת המבקשת לאותו מכר עצמו במידה שייקבע כי המציעה הנוספת היא הזוכה. בנוסף קבע בית המשפט כי חזקה על המנהל המיוחד שעשה מאמץ סביר לוודא כי הוא מוכר אך ורק את המלאי והנכסים של המשיבה 1.

בית משפט קמא דחה גם את בקשת המציעה הנוספת לביטול המכר עקב פגמים מהותיים שנפלו בו, בציינו כי טענתה לפיה לא סופקו לה פרטים מספיקים במועד לא גובתה בתצהיר כדין. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי המציעה הנוספת לא פנתה למנהל המיוחד במועד; כי תחת להידבר עימו פנתה היא ישירות לחברת הסבתא של המשיבה 1; והיא אף לא טרחה להגיש הצעה רשמית וסופית, אלא לאחר שתמו הליכי ההתמחרות. בית המשפט קבע אפוא כי במועד הקובע לא עמדה בפני המנהל המיוחד הצעה ממשית מצד המציעה הנוספת ודי בכך כדי לדחות את טענותיה. לבסוף קבע בית המשפט כי יתרונה של ההצעה החדשה אינו משמעותי; כי ספק אם התנהלותה של המציעה הנוספת עומדת בדרישת תום הלב וכן כי ספק אם שיעור הערבות שנלווה להצעה מהווה בטוחה מספקת לסיכון שייווצר במידה שתידחה ההצעה הזוכה.

טענות הצדדים

5.

המבקשת אינה משלימה עם החלטות אלה ומכאן הבקשה שבפניי שהוגשה בד בבד עם ערעורה על החלטת בית משפט קמא מיום 5.2.2009. לטענת המבקשת, היא מחזיקה במפעליה הן מוצרים מוגמרים ששייכים פורמאלית למשיבה 1 והן חומר גלם שהוא בבעלותה המלאה של המבקשת עצמה. המוצרים המוגמרים הוערכו על-ידי שמאי מטעם המנהל המיוחד בשווי של כ-2 מליון דולר ואילו חומר הגלם הוערך על-ידו בכ-0.8 מליון דולר. המבקשת מלינה על כך שהמנהל המיוחד ואף בית משפט קמא לא התייחסו כלל לאבחנה זו, ולטענתה, בניגוד לקביעת בית משפט קמא, היא העלתה טענה בעניין זה עוד טרם מתן ההחלטה הראשונה מיום 5.2.2009. המבקשת מוסיפה ומלינה על חיובה לשחרר את מלאי המוצרים המוחזקים על-ידה מכוח זכות העיכבון, בלא שהובטחו לה זכויותיה ובלא שניתנה לה ערובה מספקת כהוראת סעיף 11(ג) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, תוך התעלמות מן העדיפות המוקנית בדין לבעל זכות עיכבון. לטענת המבקשת, המלאי המוחזק על-ידה מהווה את עיקר נכסיה של המשיבה 1 והפתרון שבו בחר בית משפט קמא ולפיו הנכס המעוכב ישוחרר אך היא תוכל לטעון לקדימות אינו ישים בענייננו, מפני שטענתה המרכזית היא שהתמורה נמוכה מדי ומשכך לא תהיה תמורה מספקת (קרי, ערובה מספקת) בסופו של התהליך. המבקשת מדגישה כי כנושה מובטח היא רשאית לממש את ערובתה, ואף שמימוש כזה חייב להיעשות באישור בית המשפט הזכות לקיימו מוקנית בדין. המבקשת מדגישה כי היא מעדיפה את המציעה הנוספת אך ורק בשל העובדה שהיא מציעה תמורה גבוהה יותר והיא מלינה על כך שבית המשפט לא בחן כלל את הצעתה של המציעה הנוספת וכן על כך שלא ניתנה לה הזדמנות להשתתף בהתמחרות. לבסוף טוענת המבקשת כי לא ניתנה לה אפשרות לפרוס את מלוא טענותיה בפני בית משפט קמא וכי היא עודכנה בדבר הצעת המכר ופרטיה רק ימים ספורים לפני הגשת הבקשה לאישור המכר.

6.

המשיבה 2, היא הרוכשת, מתנגדת לבקשה וטוענת שהמכר כבר בוצע בחלקו שכן היא החלה להעסיק את עובדי המשיבה 1, התקשרה בהסכם שכירות עם בעל הנכס בו התנהלו עסקיה, שילמה מקדמה על חשבון תקופת השכירות ואף נטלה על עצמה התחייבויות מסחריות שונות שעליה לעמוד בהן בדחיפות. כמו כן הרוכשת התקשרה עם חברת האם של המשיבה 1 בהסכם לרכישת נכסי הקניין הרוחני שלה ושילמה לה סך של 75,000 דולר עבורם. לטענת הרוכשת, המבקשת רקחה קנוניה לעקוף את המנהל המיוחד וניסתה למכור את המלאי ללא אישור בית המשפט, ורק כשנחסמה דרכה של המציעה הנוספת לרכוש את המלאי ישירות מן המבקשת פנתה היא להליך ההתמחרות. לבסוף טוענת הרוכשת כי הפער בין ההצעות זניח וגם מטעם זה אין להיעתר לבקשה.

7.

המנהל המיוחד טוען כי יש לדחות את הבקשה או להתנותה בערבות בנקאית אוטונומית בסכום השווה לכל הפחות לגובה ההצעה הזוכה. לטענתו, היעתרות לבקשה תוביל לכך שלא ניתן יהיה לקיים את המכר, והוא מציין כי קופת המשיבה 1, הכוללת ממילא סך של כ-1 מיליון דולר, תכלול לאחר ביצוע המכר סך נוסף של 675,000 דולר (מהם 75,000 דולר לחברת האם). לטענת המנהל המיוחד, זכות העיכבון מעניקה למבקשת עדיפות בחלוקת כספי התמורה ולא זכות שלא לשתף פעולה בהליכי המכר. אשר לטענה כי חלק מן המלאי הוא חומר גלם שבבעלות המבקשת טוען המנהל המיוחד כי טענה זו עומדת בסתירה לטענות שהעלתה המבקשת בהליכים משפטיים אחרים, ועוד הוא טוען כי המבקשת מסרה לשמאי מטעמו את נתוני המלאי שבידה ואלה כללו את הרכיבים שכעת היא טוענת לבעלות בהם.

8.

המשיב 3 טוען כי טענות המבקשת נסבות בעיקרן על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, כי הן אינן מצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור וכי הטענה לפיה אין די בכספי התמורה היא למעשה טענה בדבר גובה התמורה, שיש לבררה בנפרד. המשיב 3 מוסיף ומציין כי עוד טרם שניתנה החלטתו הראשונה של בית משפט קמא העלתה המבקשת טענות לגבי חומר הגלם שבבעלותה, אך לטענתו גם עניין זה יכול לקבל ביטוי כספי בשלב מאוחר יותר. עוד טוען המשיב 3 כי אין עילה להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא ביחס לפגמים שנפלו בהתנהלותה של המציעה הנוספת וכי למשיבה 2 ישנה ציפייה לגיטימית שהעסקה תצא אל הפועל.

דיון

9.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים והוספתי ושמעתי את טענותיהם על-פה, דחיתי ביום 26.2.2009 את הבקשה לעיכוב ביצוע, תוך שקבעתי כי נימוקי ההחלטה יינתנו בנפרד וזאת בשים לב לדחיפות העניין ועל מנת שניתן יהיה להמשיך ולקדם את הליכי הרכישה ללא דיחוי נוסף. להלן נימוקיי.

הכלל הוא כי הגשת ערעור אין בה כדי לעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים, וצד שזכה בדין זכאי לממש את זכייתו לאלתר. לפיכך, על המבקש את עיכוב הביצוע להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן שאם לא יעוכב פסק הדין ייגרם לו נזק בלתי-הפיך (ראו ע"א 3922/08 שירותי בריאות כללית נ' וזאנה , פיסקה 4 (טרם פורסם, 8.7.2008)). במקרה שלפנינו לא שוכנעתי כי קיימת הצדקה להיעתר לבקשה, והטעם העיקרי לכך הוא מאזן הנוחות. המציעה הנוספת אינה בעלת דין בהליך שלפניי וספק אם היא מוסיפה לגלות עניין בהצעת המכר בשלב זה של הדיון. מסקנה זו מתחזקת נוכח הודעת המנהל המיוחד מיום 26.2.2009 שלא נסתרה ולפיה התברר לו כי הכספים אשר נטען כי הופקדו בידי בא-כוחה של המציעה הנוספת כערובה להצעתה, כלל לא הופקדו על-ידה. נוכח הספק הכבד הקיים בכל הנוגע לרלוונטיות של ההצעה הנוספת, עיכוב מכירתה של המשיבה 1 לרוכשת עלול, בסבירות גבוהה, לטרפד את האפשרות למכירת החברה ולהמשך הפעלתה כעסק חי, על כל המשתמע מכך לגבי העסקת עובדי החברה ולגבי עמידה בהתחייבויותיה המסחריות. בנסיבות אלה, הנזק העלול להיגרם למשיבה 1, לקופת הפירוק ובתוך כך גם למבקשת עצמה במידה שהמכר יסוכל, הוא כבד ביותר. לעומת זאת, וכפי שקבע בית משפט קמא, טענותיה של המבקשת בדבר הכספים המגיעים לה ובדבר זכות העיכבון העומדת לה תתבררנה לאחר שתתקבל תמורת המכר ואף אם תמורה זו תהא נמוכה מן הסכום שהמבקשת סבורה כי היא זכאית לו, הרי שבנסיבות שנוצרו ובשים לב לכך שבהליך פירוק עסקינן, אין בכך כדי להצדיק את עיכוב הליך המכר. זאת ועוד, באת-כוח המבקשת ציינה בדיון שנערך בפניי כי המבקשת הגיעה להסכם פשרה עם חברת הסבתא של המשיבה 1 ולפיו משולם לה לשיעורין סך של מיליון וחצי דולר בגין חובותיה של המשיבה 1. עובדה זו נושאת אף היא משקל במניין השיקולים הרלוונטיים לשאלת מאזן הנוחות.

אשר לטענת המבקשת לפיה במסגרת המכר עתיד להימכר גם חומר גלם השייך לה והמוערך בסכום של 0.8 מיליון דולר (אם כי על-פי הנתונים שהוצגו, חובה של המשיבה 1 למבקשת בגינו אינו עולה על 0.6 מיליון דולר). טענה זו מצריכה בירור עובדתי ומשפטי, וההליך שבפניי אינו מתאים לעריכת בירור כזה. יחד עם זאת, על המנהל המיוחד ליתן דעתו לטענת המבקשת בעניין הבעלות בחומר הגלם ולשריין בקופתו סכום מספיק שניתן יהיה לשלמו למבקשת במידה שטענה זו אכן תוכח על-ידה בהליך המתאים.

אשר על כן, ובכפוף לאמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקשת תשלם לכל אחד מן המשיבים שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך של 10,000 ש"ח.