ע"א 1722/07 שינה בינימין נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה,פתח תקווה

זוהי בקשה למתן סעד זמני בערעור לפיו יעוכבו הליכי הוצאה לפועל לפינוי מקרקעין עד להכרעה בערעור שהגיש המערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' רונן).

1.

המערער מחזיק בחלקת מקרקעין בפתח-תקווה והוא טוען כי הוא בעל זכויות באותה חלקה מאז שנת 1968 (זכות חכירה, לחלופין זכות של בר רשות בלתי הדירה ולחלופי חלופין זכות של בר רשות) (להלן: המקרקעין ). ביום 18.5.1995 הופקעו המקרקעין על ידי המשיבות בהתאם לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 ומשסירב המערער להתפנות מן המקרקעין עתרו המשיבות לבית משפט המחוזי בתל-אביב יפו וביקשו להורות לו למסור להן את החזקה בהם (ה"פ 1095/96). בפסק דינו מיום 25.4.1999 נעתר בית המשפט לתובענה והורה למערער למסור למשיבות את החזקה במקרקעין, בהדגישו כי לצורך הכרעתו הוא לא נדרש לדון בטענות שהעלו הצדדים לעניין זכויותיו בהם. המערער טוען כי לאחר שניתן פסק הדין התקיימו בינו לבין המשיבות מגעים לעניין פינויו מן המקרקעין בתמורה לפיצוי, אך לבסוף נסוגו המשיבות מהבטחות שנתנו לו ומשכך נאלץ להגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עתירה למתן סעד הצהרתי לפיו על המשיבות לשלם לו פיצויי הפקעה בסך 260,000 דולר ארה"ב (ה"פ 1051/06). המשיבות ביקשו כי התובענה תידחה על הסף מחמת התיישנות, היעדר עילה והיעדר סמכות עניינית וכן טענו כי אין היא מתאימה להתברר בדרך של המרצת פתיחה. בפסק דינו מיום 2.1.2007 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המשיבות והורה על דחיית התובענה על הסף בקובעו כי היא התיישנה. בית המשפט קבע כי בניגוד לטענת המערער לא התקיימו בעניינו התנאים הקבועים בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות ), לפיו כאשר נתבע הודה בקיום זכות של תובע מתחילה תקופת ההתיישנות מיום ההודאה, בהדגישו כי לא הוכח שהמשיבות הודו שלמערער יש זכות לקבל פיצויי הפקעה וכי המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים בהקשר זה אין בו כדי ללמד על הודאה בזכות.

2.

המערער הגיש ערעור על פסק הדין בו הוא טוען כי תביעתו לפיצויי הפקעה טרם התיישנה שכן מרוץ ההתיישנות החל רק במהלך שנת 2002, אז הודיעו לו המשיבות על סירובן ליתן לו פיצוי בגין הפקעת המקרקעין. עוד טוען המערער כי הוא הוכיח את התקיימותם של התנאים הקבועים בסעיף 9 לחוק ההתיישנות וכי הפסיקה טרם הכריעה בשאלה מהו המועד בו מתגבשת העילה לתביעת פיצויי הפקעה. בבקשה שבפנינו, אשר הוגשה כשנתיים לאחר הגשת הערעור, טוען המערער כי המשיבות פתחו בהליכי הוצאה לפועל לפינויו מן המקרקעין, כי הפינוי נקבע ליום 5.3.2009, וכי הוא עותר לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל עד להכרעה בערעור שהגיש. המערער מוסיף וטוען כי למרות שהמקרקעין הופקעו במחצית שנת 1995 עד לאחרונה לא פעלו המשיבות על מנת ליטול בהם חזקה ולהגשים את מטרת ההפקעה ובנוסף הוא טוען כי טרם אושרו תוכניות שיאפשרו למשיבות לעשות במקרקעין שימוש למטרת ההפקעה. מטעמים אלו אין כל דחיפות לגישתו בפינויו מן המקרקעין המשמשים לו מקור פרנסה. המערער אף מדגיש את ההתנהלות חסרת תום הלב של המשיבות אשר קיימו עימו מגעים למתן פיצוי ובמקביל פעלו מאחורי גבו לפינויו מן המקרקעין ללא כל פיצוי והוא מוסיף כי ככלל אין מקום להורות על פינוי מקרקעין בלא פיצוי וכי בקשתו נועדה לשמור על המצב הקיים עד שיסתיים הדיון בערעורו. לבסוף טוען המערער כי סיכויי הערעור שהגיש טובים שכן השאלה מתי מתחיל מרוץ ההתיישנות בתביעה לפיצויי הפקעה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה בדיון נוסף בפני הרכב מורחב, ולפסק הדין שיינתן באותו עניין יש השפעה על עניינו.

3.

המשיבות מתנגדות לבקשה והן טוענות כי הליכי ההוצאה לפועל אשר את עיכובם מבקש המערער נפתחו מתוקף פסק הדין שניתן בה"פ 1095/96, בו הורה בית המשפט כי על המערער למסור להן את החזקה במקרקעין. לעומת זאת, הערעור שבמסגרתו הוגשה הבקשה שבכאן הוגש נגד פסק דין שניתן בה"פ 1051/06, בו דחה בית המשפט את התובענה שהגיש המערער למתן פיצויי הפקעה. על כן לטענתן אין כל קשר בין פסק הדין נשוא הערעור ובין הליכי ההוצאה לפועל שאת עיכובם הוא מבקש. עוד טוענות המשיבות כי בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, להבדיל מבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין, ניתן להגיש לראש ההוצאה לפועל בלבד. המשיבות מוסיפות ומדגישות כי בניסיון למנוע את פינויו מן המקרקעין הגיש המערער בקשה לראש ההוצאה לפעול שלא לקיים את פסק הדין שניתן בה"פ 1095/96, בטענת "פרעתי", אך בקשתו נדחתה וערעור שהגיש על אותה החלטה נדחה בהסכמה ביום 26.6.2006 (ע"א 1366/05) תוך שבית המשפט שלערעור שב והורה על פינויו של המערער מן המקרקעין. בכך לטענת המשיבות, מיצה המערער את ההליכים הנתונים לו לעיכוב הליכי פינויו מן המקרקעין.

4.

דין הבקשה להידחות. הצדק עם המשיבות כי אין לאפשר למערער לכרוך בהליכי הערעור שהגיש על דחיית תביעתו לפיצויי הפקעה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל שנפתחו נגדו מתוקף פסק-דין אחר לפיו חוייב לפנות את המקרקעין ולמסור את החזקה בהם למשיבות. בנסיבות שתוארו, הבקשה שבפני משמעותה למעשה עתירה לעיכוב ביצועם של פסקי דין חלוטים שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בהליכים אחרים (ה"פ 1095/96 ו-ע"א 1366/05), וכזאת לא ניתן להורות. זאת ועוד, כלל הוא כי סעד זמני, לרבות סעד זמני בערעור, צריך להלום את נושא התובענה העיקרית (ראו רע"א 8553/07 כתאני נ' שכטר (לא פורסם, 27.2.2008)) ואילו בענייננו אין קשר ישיר בין הסעד המבוקש בערעור (מתן פיצויי הפקעה) לסעד המבוקש בבקשה למתן סעד זמני (עיכוב פינוי מקרקעין).

אשר על כן, הבקשה למתן סעד זמני נדחית. המערער ישלם למשיבות שכר טרחת עורך-דין בסך 7,500 ש"ח.