ע"א 1749/01 חיים גורל נ. לילית גורל

לפני ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופט נ' נחמני), שלא לפסול עצמו מלדון בתמ"ש 76310/99.

1.בפני בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז מתנהלת תביעת מזונות שהגישו ילדיו של המערער, באמצעות אמם, נגד המערער. בית המשפט חייב את המערער בתשלום מזונות זמניים בסך 3193 ש"ח. ביום 8.1.01 הוצא צו מאסר נגד המערער בשל אי תשלום המזונות על ידו. המערער פנה לבית המשפט בבקשה להורות כי לא ייעצר במועד שנקבע לדיון בתיק. בהחלטתו מיום 18.2.01 דחה בית המשפט את בקשת המערער. בית המשפט קבע כי סכום מזונות של 2,000 ש"ח ייפסק בכל מקרה, וכי אם לא יפקיד המערער סכום של 2,000 ש"ח לחודש על חשבון חוב המזונות, ניתן יהיה לעוצרו.

2.ביום 1.3.01 הגיש המערער בקשה לפסילת שופט. בבקשתו טען המערער, כי בית המשפט התעלם מהחלטות שניתנו בעניינם של נתבעים אחרים, בהן קבע בית המשפט כי נתבע בחוב מזונות לא ייאסר ביום בו מתקיים דיון בעניינו. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בהחלטתו קבע בית המשפט כי:

"אין חשש למשוא פנים וניתן לערער על החלטה, אך אין בינה ובין בקשת פסלות שופט ולא כלום".

כן ציין בית המשפט כי אין דמיון בין המקרים אליהם הפנה המערער ובין המקרה הנדון.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעור חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות. המערער טוען כי בהחלטתו שלא לאפשר למערער לשטוח את טענותיו, התעלם בית המשפט מהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט לענייני משפחה במקרים דומים, לפיהן נעתר בית המשפט לבקשת נתבע והעניק לו חסינות ממאסר באותם ימים בהם התנהל דיון בעניינו. לטענת המערער, בית המשפט התנה את הופעתו בבית המשפט בתשלום כסף על ידו, תוך שהוא מתעלם ממצבו הכלכלי וממצב בריאותו החמור, וזאת על מנת למנוע ממנו להופיע לדיון. עוד טוען המערער, כי החלטתו של בית המשפט כי על המערער לשלם 2,000 ש"ח מזונות, מבטאת דעה קדומה של בית המשפט, לפיה הילדים יעברו למשמורת אמם, וזאת עוד בטרם התקיים הדיון בשאלת המשמורת ובשאלת המזונות הקבועים.

4.לאחר שעיינתי בחומר שלפני נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. עיקר טענותיו של המערער מופנה כנגד גופה של ההחלטה השיפוטית שניתנה על ידי בית המשפט. העובדה כי המערער סבור כי החלטת בית המשפט שגויה, אינה מהווה עילת פסלות. כפי שנפסק לא אחת, הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה, מבלי להביע כל עמדה לגופן וצדקתן, היא באמצעות בקשת ערעור על החלטת ביניים או ערעור על פסק הדין הסופי - על-פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות (ראו לדוגמה: ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ז'אן (לא פורסם); ע"א 2374/96 לופטין יצחק נ' מוניק נועם

(לא פורסם)). כך גם לא מצאתי ממש בטענת המערער כי בית המשפט גיבש דעה קדומה בעניין משמורת הילדים. הלכה היא, כי לא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לעניין זה, אלא יש צורך בחשש ממשי המבוסס על נסיבות אובייקטיביות כדי להקים עילת פסלות (ראו למשל: ע"א 2949/96 כלל חברה לביטוח נ' מנסור אדיב (לא פורסם); ע"א 4487/99 מחמל קאמל אלכורד נ' ועדת עדת הספרדים ואח' (לא פורסם)). השאלה שיש לשאול היא "האם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם)). בנסיבות העניין לא הצליח המערער לבסס חשש זה.

מטעמים אלו, אני מורה על דחיית הערעור.