ע"א 1756-24 ע"א 1756-24

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה (השופטת א' וינשטיין) אשר ניתן ביום 1.1.2024, בת"א 66115-03-22, ואשר הורה על אכיפת פסק חוץ שניתן על-ידי בית המשפט באוקלהומה, ארצות הברית, בתביעתה של המשיבה 1 נגד המבקש ונגד המשיבים 3-2 (להלן: פסק החוץ). כן חייב בית משפט קמא את המבקש בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורכי דינה של המשיבה 1 בסך כולל של 20,000 ש"ח.

2.נגד פסק הדין קמא הגיש המבקש ערעור, ולצדו הוגשה בקשת עיכוב הביצוע שלפניי. במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי פסק החוץ מחייב את המבקש בפיצוי המשיבה 1 בסך של כ-4,800,000 ש"ח. לעניין סיכויי הערעור ומאזן הנוחות נטען כי "סיכויי הערעור הינם כבירים", וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו של המבקש, שכן "המבקש הוא גימלאי בן 76 שנים, וממילא אין ביכולתו הכלכלית לשלם את סכום פסק הדין העצום שנפסק כנגדו באופן מידי. הדבר ייאלצו להגיע כדי פשיטת רגל", וכן כי מימושו של פסק החוץ יגרום "נזק בלתי הפיך למבקש".

3.דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות מבלי לקבל את תגובת המשיבים.

4.כפי שכבר הזדמן לי לסכם בע"א 109/20 מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקאות 12-11 (12.3.2020): "הלכה היא עמנו כי בעל דין אשר זכה במשפטו יהנה מפירות זכייתו בסמוך למועד פסק הדין ומבלי שיידרש להמתין לתוצאות הערעור שהוגש על פסק הדין (ראו: ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 3344/15 אשכנזי נ' גלי (15.6.2015) [...]; ע"א 8579/18 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (8.1.2019) (להלן: עניין הדסה)); וכך גם מצווה תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר קובעת כי הגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו של פסק הדין מושא הערעור [עיקרון זה מעוגן כעת בתקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 – א.ש.]. חריגה מהכללים האמורים תיתכן רק במקרים בהם הוכח על ידי המבקש כי סיכויי ערעורו הם טובים במיוחד וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן ככל שלא יעוכב ביצועו של פסק הדין והערעור יתקבל לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ' עמישב נחום (5.5.2013); ע"א 8898/13 אהרון נ' עובדיה (20.1.2014)). לא זו אף זו: מקום שמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, הנחת המוצא היא כי התשלום הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך. כפועל יוצא מכך, על מבקש עיכוב הביצוע מוטל הנטל להוכיח כי מקרהו הוא חריג וכי קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה לגבות בחזרה את הכספים ששולמו. על המבקש מוטל אפוא להוכיח, באמצעות ראיות מוצקות, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו היה והערעור יתקבל, או שיש חשש ממשי כי הכסף יוברח אל מחוץ לישראל (ראו: עניין הדסה, פסקה 14). מבין שני השיקולים הללו – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – למאזן הנוחות יש מעמד בכורה (ראו: עניין הדסה; ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015))".

5.נוכח האמור בבקשה בנוגע למאזן הנוחות, איני נדרש לשקול את סיכויי הערעור. כאמור, כל שטען המערער לעניין מאזן הנוחות הוא כי מימושו של פסק הדין יביאו לכדי פשיטת רגל.

ביחס לטענות מסוג זה, סיכם השופט א' מצא את ההלכה הנוהגת כדלקמן:

"הכלל הבסיסי הוא כי מצבו הכלכלי של מערער שהוטל עליו חיוב כספי אינו מהווה שיקול במסגרת שקילת בקשתו לעכב את ביצוע פסק הדין (...) ברם, גם אם אין המדובר בעמדה גורפת – משמע שלפעמים יש מקום לשקול אף את מצבו הכספי של המבקש ואת האפשרות שיתמוטט כלכלית (...) הרי שההתחשבות במצבו של המבקש ובהשפעת ביצועו המיידי של פסק הדין על מצבו מותנית, לטעמי, בשלושה: ראשית, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין, למהותם ולאפשרות תיקונם, ולצורך כך על המבקש להגיש תצהיר שבו יפורטו היטב העובדות עליהן נסמכות טענותיו (...); שנית, על המבקש לשכנע את בית המשפט בכך שלכאורה יש לערעורו סיכויים טובים להתקבל; ושלישית, מוטל על בית המשפט לתת את דעתו, בהקשר האמור, גם לפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב" (ראו: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, פסקה 4 (1997); האסמכתאות הוסרו – א.ש.).

6.בענייננו-שלנו המבקש אומנם טען כי מימוש פסק הדין יגרום לו ל"נזק בלתי הפיך" אולם הוא לא הניח כל תשתית עובדתית לטענתו, כל שכן "תשתית עובדתית מספקת" להוכחת הטענה. די באמור כדי לדחות את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא.

7.הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אפוא בזאת. משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.