ע"א 8579/18 ההסתדרות מדיצינית הדסה נ. פלוני

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט צ' ויצמן ) ביום 1.1.2018 בגדרו של

ת"א 35381-07-13 , ואשר חייב את המבקשת – המערערת לפנינו על פסק דין זה – לשלם למשיבים פיצויים בסך של 3,087,000 ש"ח בכפוף לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי בהתאם לחוות דעת אקטוארית אשר תוגש לבית משפט קמא בימים הקרובים לשם גיבוש פסיקתא.

2.

פסק הדין קמא, מושא הערעור שבגדרו מבוקש עיכוב הביצוע, ניתן במסגרתה של תביעת רשלנות רפואית, כמפורט להלן.

רקע עובדתי

3.

המשיב 1, יליד שנת 2011 (להלן: הקטין ), הוא בנם של המשיבה 2 (להלן: האם ) והמשיב 3. הקטין נולד כשהוא סובל מפגיעה רב-מערכתית ומנזק מוחי. המשיבים הגישו לבית משפט קמא תביעת רשלנות רפואית נגד המבקשת (להלן: הדסה ) , שהיא המנהלת והבעלים של בית החולים הדסה עין כרם, שצוותו הרפואי טיפל באם במהלך הריונה והלידה עצמה, וכן נגד קופת חולים מאוחדת, בה הייתה האם חברה בעת ההריון (להלן: קופת החולים ). בירור התביעה ידע טלטלות דיוניות רבות (חלקן לא שגרתיות) ולא כאן המקום להרחיב אודותיהן. אציין, בקיצור נמרץ, כי תביעת המשיבים נגד קופת החולים נדחתה בהסכמה; ולפיכך, מה שעמד לבירור בפני בית משפט קמא הוא תביעת המשיבים נגד הדסה שכאמור ייחסה לנתבעת זו ולעובדיה רשלנות רפואית בלידה.

4.

האם הייתה בת-20 במהלך ההריון עם הקטין. במהלך הריונה היא פנתה פעמיים בלבד לרופא המשפחה בקופת החולים. אלה היו ביקוריה היחידים אצל רופאי קופת החולים, והיא לא הייתה במעקב של רופא נשים. בהיותה בשבוע 11 להריונה, פנתה האם להדסה בשל כאבים שחשה בבטנה. באותו יום נערכה לאם בדיקת אולטרסאונד, בה נמצא כי היא בשבוע 11+5 להריונה. בשבוע 23+3 להריונה, פנתה האם להדסה פעם נוספת וזאת לאחר שנחבלה כאשר נפלה במדרגות. כפי שעולה מגיליון השחרור מבית החולים, האם עברה מספר בדיקות גופניות וכולן נמצאו תקינות. בסיכום גיליון השחרור צוין כי הבדיקה לא העלתה שום ממצא חריג, והומלץ לאם לחזור למחרת ולבצע בדיקת אולטרסאונד, בדיקת רופא ובירור סוג דם. האם לא חזרה לביצוע הבדיקות האמורות. בשבוע 37+4 להריונה היא פנתה בפעם נוספת לחדר המיון בהדסה, ובתום בדיקה גופנית צוין כי "רושם לעובר מעט גדול הערכת משקל קלינית 3500". באותו ביקור נערכה לאם גם בדיקת GBS , אשר את תוצאותיה היא התבקשה לברר באופן עצמאי ולהביאן לחדר הלידה; וכן הומלץ על ביצוע בדיקת אולטרסאונד והעמסת סוכר, וחזרה לביקורת בעוד שבוע. האם לא פעלה לפי המלצות אלו. בשבוע ה-40 להריונה, היא שבה ופנתה לחדר המיון בהדסה. במהלך הביקור, היא נוטרה כל הלילה והניטור נמצא תקין; כמו כן נמצא ריבוי קל של מי שפיר ומשקל העובר הוערך בכ-3800 גרם. בסיום הביקור הומלץ לאם על מעקב תנועות העובר וחזרה לחדר המיון ככל שחשה בהפחתה בתנועות העובר, וכן המשך מעקב רופא מטפל. במהלך אותו ביקור שב הצוות הרפואי וציין ברשומות כי האם לא ביצעה בדיקת חלבון עוברי, סקירת מערכות ו- GCT

וכן לא הביאה את תוצאות בדיקת ה- GBS כפי שהתבקשה. האם לא פנתה לרופא מטפל, ושבה לביקורת כעבור שבוע, על אף שנדרשה להגיע כל יומיים למעקב הריון עודף. במסגרת מעקב הריון עודף שבוצע לאם בשבוע ה-41 להריונה צוין כי יש חשד לתינוק גדול; כי האם ביצעה מעקב הריון דל בלבד וכי הוצע לה זירוז לידה, אך האם איננה מעוניינת בהשראת לידה וכי היא תחזור בעוד יומיים למעקב הריון עודף.

5.

האם חזרה להדסה רק כעבור ארבעה ימים, בהיותה בשבוע 41+5, ביום 22.3.2011, שבו היא ילדה את הקטין. האם חוברה לניטור ראשון בשעה 17:42 וממנו עלתה תוצאה של האטות קלות ו"קו בסיס לא ברור". האם נותקה מהניטור וחוברה שוב למוניטור בשעה 19:44, ממנו עלו תוצאות חריגות של האטות משתנות, ובהנחיית רופא הדסה הועברה לחדר הלידה. נוכח המצוקה העוברית שעלתה מהניטור, הוצע לאם לבצע ניתוח קיסרי. תחילה, סירבה האם לעבור ניתוח קיסרי, אך לבסוף נתנה את הסכמתה וחתמה על טופס ההסכמה בשעה 20:40. בשעה 20:50 בוצעה לאם הרדמה כללית בחדר הניתוח. הניתוח החל בשעה 20:52 והיילוד חולץ בשעה 21:05, במשקל של 5250 גרם, כשהוא כחול ללא דופק עם נשימות אקראיות. הקטין עבר החייאה, ולאחר 20 דקות הוא הצליח לשמור על רמת חמצון בדם ודופק והועבר לפגייה כשהוא מונשם.

6.

הקטין נולד במשקל גדול מאד, במצב של תשניק, כשהוא סובל מפגיעה מוחית עקב חוסר חמצן וכן משיתוק מוחין. כיום הקטין סובל מפיגור שכלי קשה, שיתוק מוחין ואפילפסיה. הוא נכה בשיעור של 100%.

פסק דינו של בית משפט קמא

7.

במסגרת ההליך קמא, הצדדים הגישו חוות דעת שונות הן לגבי מהלך ההריון והלידה והן לגבי מצבו של הקטין ותוחלת חייו. לאחר בחינת מכלול הראיות וחוות הדעת, קבע בית משפט קמא כי הדסה התרשלה באופן ניהול הלידה ובפרט בכך שלאחר הניטור הראשון, שכלל האטות ו"קו בסיס לא ברור", לא התייעצה המיילדת עם רופא בכיר ולא הוצע לאם לבצע ניתוח קיסרי כבר באותה נקודת הזמן. כמו כן קבע בית משפט קמא, כי רשלנות זו הוחמרה על ידי ההשתהות הארוכה בחיבור השני של האם לניטור. בית משפט קמא קבע כי מחדלים רשלניים אלה גרמו לעיכוב ניכר באבחון מצוקת העובר ובהחלטה לחלצו מיידית בניתוח קיסרי. לצד זאת, בית המשפט קבע כי למשיבים היה אשם תורם נכבד, אשר אף הוא גרם לעיכוב בביצוע הניתוח הקיסרי ולתוצאה הטרגית.

8.

על יסוד ממצאים אלה, פסק בין משפט קמא כי האחריות לנזקיו של הקטין תחולק בין הדסה למשיבים באופן שווה. בית המשפט עמד באופן מפורט על נזקי הקטין ותוחלת חייו הצפויה, ולבסוף העמיד את נזקיו על סך של 6,174,000 ש"ח. מאחר שאחריותה של הדסה לנזקים אלה הוערכה ב-50%, פסק בית המשפט כי על הדסה לשלם למשיבים סך של 3,087,000 ש"ח בניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי, באופן יחסי, דהיינו: כשיעור אחריותה של הדסה לנזק הכולל. כמו כן קבע בית משפט קמא כי הדסה תישא בהוצאות המשפט של המשיבים בשיעור 23.4% מסך הפיצוי הסופי שייפסק לטובתם וכן בעלויות חוות הדעת מטעמם. בסופו של פסק הדין הורה בית המשפט על הגשת חוות-דעת אקטוארית בצירוף פסיקתא.

9.

במועד הגשת בקשה זו בית משפט קמא טרם אישר את הפסיקתא בשל מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בנוגע לחישוב המדויק של סכום הפיצויים. הדסה הזדרזה והגישה את ערעורה מפאת החשש כי המועד הקבוע בחוק להגשת הערעור יחלוף לפני אישור הפסיקתא. במצב דברים זה, מתעורר ספק לגבי השאלה האם פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט קמא הוא אכן "פסק דין" הבשל לערעור, או שמא מדובר ב"החלטה אחרת", שכן בית המשפט טרם סיים את מלאכתו (ראו ישראל לשם "הערעור – אימתי בזכות ואימתי ברשות" הפרקליט לג(2) 232, 241-239 (1980) ).

10.

עיון במערכת "נט המשפט" העלה כי בית משפט קמא קבע ביום 2.1.2019 כי הוא מאמץ את חוות הדעת האקטוארית של הדסה, והורה להמציא פסיקתא לחתימה. פסיקתא כאמור הוגשה לבית המשפט ונחתמה על ידו ביום 6.1.2019. לפי הפסיקתא, חייבת הדסה לשלם למשיבים סך של 2,362,890 ש"ח. משכך, אינני נדרש לשאלה האם הבקשה לעיכוב ביצוע שהונחה על שולחני הוגשה בטרם עת. תחת זאת, הנני עובר לדיון בבקשה גופה.

טענות הצדדים

11.

הדסה טוענת כי סיכויי הערעור שלה הם גבוהים שכן, לדבריה, טעה בית משפט קמא בכך שקבע כי היא ועובדיה התרשלו. לטענת הדסה, כל נזקי הקטין נגרמו עקב התרשלותה של האם, הן במהלך ההריון והן במהלך הלידה. הדסה מוסיפה וטוענת כי אין קשר סיבתי בין רשלנותה לתוצאה הטרגית, שכן הצוות הרפואי שלה לא יכול היה לחזות שהאם תסרב לבצע ניתוח קיסרי לאחר שתחובר שוב למוניטור ויובהר לה שהעובר נמצא במצוקה. כמו כן טוענת הדסה כי בית משפט קמא שגה גם בקבעו את גובה הנזק ואת שיעור הניכויים. לעניין מאזן הנוחות, הדסה טוענת כי אם ערעורה יתקבל, ספק אם תוכל להשיב לידיה את הכספים שתיאלץ לשלם למשיבים באין דחיית ביצוע. בהקשר זה, מפנה הדסה למצבם הכלכלי של המשיבים שלטענתה ימנע מהם להחזיר את הסכום הפסוק אם ערעורה יתקבל ופסק דינו של בית משפט קמא יבוטל.

12.

המשיבים מתנגדים לבקשה. הם טוענים כי עיכוב ביצועו של חיוב כספי פסוק מתאפשר רק במקרים חריגים וענייננו איננו כזה. המשיבים סבורים כי סיכויי הערעור של הדסה הם אפסיים, ובוודאי שאינם טובים; וכי ערעור זה לא נועד אלא לשמש משקל נגד לערעור המשיבים בעניין האשם התורם. המשיבים מפרטים וטוענים כי ערעורה של הדסה מופנה נגד ממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי בית משפט קמא ובהם בית משפט זה כמעט שאיננו מתערב. לבסוף, טוענים המשיבים כי ממילא רוב רובם של כספי הפיצוי יופקדו בחשבון נאמנות לטובת הקטין, כך שאין ממש בטענת הדסה כי לא תוכל לקבל את כספי הפיצוי בחזרה אם ערעורה יתקבל מטעם כלשהו (שלדידם, איננו בנמצא).

דיון והכרעה

13.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל חלקית, באופן שיעוכב תשלום של כשליש מסכום הפיצוי הכולל, כמפורט להלן.

14.

תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב את מימושו של פסק הדין שעליו מערערים. הלכה עמנו היא שבעל דין אשר זכה במשפטו ייהנה מפירות זכייתו בסמוך למועד פסק הדין ומבלי שיידרש להמתין לתוצאות הערעור שהוגש על פסק הדין (ראו: ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 3344/15 אשכנזי נ' גלי (15.6.2015) (להלן: עניין אשכנזי )). בית המשפט יחרוג מכלל זה רק במקרים בהם הוכיח המבקש כי סיכויי הערעור שלו הם טובים למדי וכי מאזן הנוחות אף הוא נוטה לטובתו, באופן שככל שלא יעוכב ביצועו של פסק הדין וערעורו יתקבל, הוא עלול להיתקל בקושי ממשי להשיב את המצב לקדמותו (ראו, למשל, ע"א 8898/13 אהרון נ' עובדיה (20.1.2014); ע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ' עמישב נחום (5.5.2013)). מקום שמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, הנחת המוצא היא כי התשלום הכספי לזוכה אינו יוצר מצב בלתי הפיך; ולפיכך, מוטל על מבקש עיכוב הביצוע הנטל להוכיח כי המקרה הספציפי שלו הינו חריג וכי קיים חשש מבוסס כי לא ניתן יהיה לגבות בחזרה מהזוכה את הכספים שישולמו לו, אם הערעור יתקבל. על המבקש מוטל אפוא להוכיח, באמצעות ראיות מוצקות, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו היה וערעורו יתקבל או כי יש חשש ממשי כי הכסף יוברח אל מחוץ לישראל.

15.

סיכויי הערעור ומאזן הנוחות הינם שני תנאים מצטברים, באופן שככל שסיכויי הערעור של המבקש נמוכים יותר, כך יגבר משקלו של מאזן הנוחות, ולהיפך. יחד עם זאת, למאזן הנוחות יש מעמד הבכורה (ראו ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015); עניין אשכנזי ).

16.

עניינה של הבקשה דכאן הוא, כאמור, עיכוב ביצוע של תשלום הפיצויים אשר נפסקו לטובת הקטין. מבלי לקבוע מסמרות לעניין סיכויי הערעור של הדסה, דומני כי אלו אינם גבוהים במיוחד, בשים לב לכך שהערעור מופנה בעיקרו נגד ממצאי עובדה שבהם בית משפט זה איננו מתערב אלא במקרים מיוחדים וחריגים.

17.

באשר למאזן הנוחות, לא עלה בידי הדסה לשכנעני כי אם בקשתה הנוכחית תידחה וערעורה יתקבל, ייגרם לה נזק בלתי הפיך. סכום הפיצוי, לכשישולם על ידי הדסה, יופקד ברובו בחשבון נאמנות לטובת הקטין ורק חלק קטן ממנו יועבר למשיבים ויהיה נגיש. יחד עם זאת, הפקדת כסף בחשבון נאמנות פרטי איננו נותן להדסה ביטחון מלא להחזרתו בשעת הצורך. מדובר בסכום כסף לא מבוטל, אשר עולה על 2,300,000 ש"ח. אדם ממוצע יתקשה להחזירו במידה ויידרש לעשות כן אחרי שהכסף יגיע לידיו והלה יעשה בו שימוש ( עניין אשכנזי ; ע"א 8693/11 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' עזבון המנוח ניב יבור ז"ל (7.2.2012)). יתירה מכך: נוכח חובת המשיבים לשמור את רובו של סכום הפיצויים הנ"ל בחשבון נאמנות לטובת הקטין, לא צפוי להיגרם להם נזק משמעותי אם שליש מהסכום יעוכב עד להכרעה בערעור. בד-בבד, יש להניח כי הדסה תוכל לשלם למשיבים את אשר מגיע לבנם הקטין אם הערעור יידחה. באיזון בין מכלול האינטרסים עליהם עמדתי לעיל, סבורני אפוא כי יש להורות על עיכוב חלקי של כשליש מסכום הפיצוי הכולל, שכאמור נפסק לטובת הקטין על ידי בית משפט קמא.

18.

סוף דבר: אני נעתר לבקשה באופן חלקי ומתיר להדסה לעכב תחת ידה סכום של 787,630 ₪ מתוך סך הפיצויים שעליה לשלם למשיבים לפי פסק הדין קמא, וזאת עד להכרעה בערעור.

19.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.