ע"א 6164-22 ע"א 6164-22

הבקשה

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' שוורץ, ס"נ) אשר ניתן ביום 17.7.2022, בת"א 46557-01-16, ואשר בהתאם לפסיקתא מיום 31.7.2022 חייב את המבקשת – המערערת לפנינו על פסק הדין – לשלם למשיבה פיצויים בסך של כ-17,000,000 ש"ח (כולל מע"מ) וכן סכום נוסף של כ-1,355,000 ש"ח בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. כן נקבע בפסיקתא כי סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית בהתאם למפורט בפסיקתא ביחס לרכיבים השונים.

הרקע לבקשה

2.בבסיס התביעה אותה הגישה התובעת בהליך קמא, המשיבה בהליך שלפניי (להלן: התובעת), עומדים שלושה הסכמים:

(1) הסכם משנת 1992 שנכרת בין התובעת לחברת Philips GmbH Unternehmensbereich Elektronik fur Wissenschaft und Industrie IPG Industrial X-Ray (להלן, בהתאמה: הסכם 1992 ו-פיליפס). לטענת התובעת, בהסכם 1992 נקבע שהתובעת היא הנציגה הבלעדית בישראל למוצרי חברת פיליפס, וכי התובעת תהא זכאית לתמלוגים בשיעור של 25% מסך התשלום בגין מוצרי חברת פיליפס שיימכרו בישראל. לטענת הנתבעת בהליך קמא, המבקשת דכאן (להלן: הנתבעת), הסכם 1992 אינו כולל התייחסות למכונות שיקוף כבודה בטכנולוגיה אשר כונתה על-ידי בית משפט קמא XRD, והן העומדות בבסיס התביעה (להלן: מכונות XRD).

(2) הסכם משנת 2002 שנכרת בין רשות שדות התעופה (להלן: רש"ת) לחברת Yxlon International X-Ray GmbH (להלן: אקסילון), אשר, לענייננו, באה בנעליה של פיליפס. בהסכם זה התחייבה אקסילון לספק לרש"ת מכונת XRD אחת בתמורה לסך של 1,457,183 אירו, כאשר התובעת התחייבה להעניק לרש"ת שירותי אחזקה ותפעול ביחס למכונה לתקופה של שבע שנים (להלן: הסכם 2002). אין מחלוקת שאקסילון לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע בהסכם 2002 לאספקת המכונה לרש"ת. הצדדים נחלקו בשאלה האם בעקבות אי העמידה בלוח הזמנים הסכם 2002 בוטל על-ידי רש"ת, כטענת התובעת, אם לאו.

(3) הסכם משנת 2009 שנכרת בין רש"ת לנתבעת (להלן: הסכם 2009), אשר, לענייננו, באה בנעליה של אקסילון, שכזכור באה בנעליה של פיליפס. בהסכם זה נקבע שהנתבעת תמכור לרש"ת מערכת שיקוף כבודה שכונתה System of Systems (להלן: SOS) אשר פועלת באמצעות שילוב של שתי טכנולוגיות שונות, שאחת מהן היא טכנולוגיית XRD. כן נקבע בהסכם 2009 שהנתבעת תעניק שירותי תפעול ואחזקה לרש"ת באמצעות נציגתה החדשה בישראל, חברת היפרטק. בהסכם 2009 נקבע בצורה מפורשת כי הסכם 2002 מעולם לא יושם; כי הסכם 2009 הוא הסכם חדש ונפרד מהסכם 2002; וכי התובעת אינה צד להסכם 2009.

3.לטענת התובעת היא הייתה הגורם המכריע שהביא לכריתתו של הסכם 2002, אשר נכרת בזכות ההשקעה הרבה אותה השקיעה בכריתת הסכם זה, השקעה שכללה שנים של עבודה וכן השקעה כספית שאינה מבוטלת. כן טענה התובעת שהסכם 2002 לא בוטל ועודנו בתוקף; ביחס להסכם 2009, טענה התובעת כי גם הסכם זה לא היה נכרת ללא מעורבותה המכרעת; וכי בניגוד למה שנאמר בו, הסכם 2009 הוא המשך ישיר להסכם 2002. נוכח האמור, טענה התובעת כי כריתת הסכם 2009 מזכה אותה בתמלוגים בסך של 44,487,085 ש"ח.

4.אציין שקודם לתביעה נושא הערעור התנהלו הליכים שונים בין הצדדים, חליפיהם ובעלי דין נוספים. בתמצית אומר כי התובעת הגישה תביעה לפיצוי נגד נתבעות שונות, אשר בתגובה הגישו בקשה לעיכוב הליכים מכוח תניית בוררות בינלאומית. הבקשה לעיכוב הליכים התקבלה וההליך עוכב עד להשלמת הליך הבוררות. ביום 13.5.2015 ניתן פסק בוררות-חוץ אשר דחה את התביעה החוזית שהגישה התובעת ונקבע בו, בין היתר, שהסכם 1992 אינו חל על מוצרים אשר עושים שימוש בטכנולוגיית XRD, וכי לא הוכחה כוונת הצדדים להחיל את הסכם 1992 גם על מוצרים בטכנולוגיה זו (להלן: פסק הבוררות). פסק הבוררות אושר על-ידי בית המשפט המחוזי (הפ"ב (מחוזי מרכז) 59290-10-15), ובקשת רשות ערעור, שתקפה את אישורו, נדחתה (רע"א 4884/16).

5.ביני לביני פנתה התובעת אל בית משפט קמא בבקשה לחידוש ההליכים אשר עוכבו, וביום 17.12.2015 התיר בית משפט קמא (השופט א. א. שילה, ס"נ) לתובעת לתקן את כתב התביעה והורה על פתיחת הליך חדש. בהמשך לכך הגיעו הצדדים להסדר דיוני בו הוסכם, בין היתר, שפסק הבוררות מהווה מעשה בית דין בין הצדדים. בהתאם להסדר הדיוני, הגישה הנתבעת בקשה לדחיית התביעה על הסף בשל מעשה בית דין מכוחו של פסק הבוררות. בתגובה לכך טענה התובעת כי פסק הבוררות שולל את זכותה החוזית לפיצוי מכוח הסכם 1992, אולם הוא אינו שולל את זכותה לפיצויים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בית משפט קמא קיבל את עמדת התובעת בעניין זה ודחה את הבקשה לדחייה על הסף (רשות ערעור על החלטה זו נדחתה בגדרי רע"א 6648/19).

6.לסיכום האמור – כבסיס לדיון בתובענה, נקבע על-ידי בית משפט קמא כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין לעניין כל קביעותיו העובדתיות והמשפטיות, אולם אין השתק פלוגתא בין הצדדים לעניין תביעת פיצויים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

7.בפסק הדין קיבל בית משפט קמא את טענותיה העובדתיות של הנתבעת ביחס לכל ההסכמים: נקבע כי הסכם 1992 אינו כולל התייחסות למכשירים בטכנולוגיית XRD וזאת נוכח מעשה בית דין אשר נקבע בעניין זה בפסק הבוררות; נקבע כי הסכם 2002 בוטל על-ידי רש"ת נוכח אי עמידתה של אקסילון בלוחות הזמנים שנקבעו בו; ולבסוף, נקבע שהסכם 2009 הינו הסכם עצמאי לחלוטין, אשר אינו נסמך על הסכם 2002. את קביעותיו ביחס להסכמים השונים סיכם בית משפט קמא באופן הבא: "הנה-כי-כן, הסכם 2009 הוא הסכם חדש שהצדדים לו הם רש"ת וסמית' [הנתבעת – א.ש.]. תמצית הסכם 2009 היא מכר מערכות SOS. ווטאירפול [התובעת – א.ש.] אינה צד להסכם זה וממילא אינה זכאית לתמורה חוזית מכוחו. סיכומם של דברים – ווטאירפול איננה זכאית לתמורה חוזית מכוח הסכם הנציגות [הסכם 1992 – א.ש.], מכוח הסכם 2002 או מכוח הסכם 2009".

8.לאחר קביעותיו אלה פנה בית משפט קמא לבחון את שאלת זכאותה של התובעת לפיצויים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. בבסיס תביעתה של התובעת בעניין זה עמדה טענתה לפיה יש לה תרומה מכרעת לפיתוח מערכת ה-SOS שנמכרה לרש"ת בהסכם 2009, ומכוח זה יש לה תרומה גם לכריתתו של הסכם זה. נוכח תרומתה הנטענת, סבורה התובעת כי קמה לה זכאות לקבל שכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

9.לצורך הכרעה בשאלת זכאותה של התובעת לפיצויים מכוח דיני עשיית עושר, הכריע בית משפט קמא במחלוקות עובדתיות נוספות בין הצדדים, וגם בהן קיבל את טענותיה העובדתיות של הנתבעת כמעט במלואן. כך, בית משפט קמא קבע כי התובעת לא הגתה את רעיון מערכת ה-SOS, ולא תרמה תרומה מהותית לפיתוחה; כי תרומתה של התובעת לנתבעת בקשר עם כריתת הסכם 2009 נמשך, לכל המאוחר, עד לחודש אפריל 2006; וכי תרומה זו התמקדה רק במתן מעטפת לוגיסטית ותפעולית.

10.על-אף שבית משפט קמא דחה את טענותיה העובדתיות של התובעת כמעט במלואן, הוא קיבל את הטענה שהתובעת הייתה הסוכן המסחרי המקומי של הנתבעת (ליתר דיוק, של החברות השונות שהנתבעת באה בנעליהן) בכל הקשור למכונת ה-XRD, וקבע כי פעילותה בתחום זה החלה בשנת 1998 ונמשכה עד לשנת 2006 עת שהורחקה מהפרויקט. נוכח קביעות עובדתיות אלה נקבע כי אומנם התובעת אינה זכאית לתמורה מכוח ההסכמים שנכרתו בינה לבין הנתבעת (וקודמותיה), אולם היא זכאית לשכר ראוי בגין פעולותיה כסוכן המסחרי של הנתבעת בשנים 2006-1998.

11.בית משפט קמא אמד את השכר הראוי לו זכאית התובעת וקבע כי זכאותה של התובעת מגיעה כדי 2% מסך מכירות מכשירי ה-XRD עבור כל שנה בה פעלה עבור הנתבעת – קרי: כדי 15% עבור שבע וחצי שנים. בהתאם לכך, נקבע כי התובעת זכאית לקבל מהנתבעת, בקשר עם מכירת מכשירי ה-XRD, שכר ראוי בסך של 10,970,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מחודש ינואר 2010. שאר תביעותיה של התובעת לפיצוי /או לשכר ראוי נדחו. לסכום זה נוסף תשלום בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. כאמור, בהתאם לפסיקתא שנחתמה ביום 31.7.2022, התשלום הכולל שנקבע לזכותה של התובעת עומד על כ-18,355,000 ש"ח (כולל מע"מ) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

12.הנתבעת מערערת כעת לפנינו על פסק דין זה. במסגרת זו, היא הגישה בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין אשר מונחת לפניי.

בבקשה זו אדון כעת.

טענות הצדדים

13.הנתבעת ביקשה כי אעכב את ביצוע פסק הדין – זאת, נוכח טענתה לפיה מאזן הנוחות נוטה לטובתה וכי סיכויי הערעור שלה טובים.

14.לעניין סיכויי הערעור התייחסה הנתבעת, בעיקר, לכך שבית משפט קמא קיבל את כל טענותיה העובדתיות ובהן הטענה שהסכם 2002 בוטל ושהסכם 2009 אינו מהווה המשך של הסכם 2002 והינו הסכם עצמאי וחדש לחלוטין. כן התייחסה הנתבעת לכך שבית משפט קמא קבע שלא רק שהתובעת לא הייתה הגורם שהביא לכריתתו של הסכם 2009, אלא שאף נקבע שהתובעת ניסתה באופן אקטיבי לסכל את כריתתו; נטען כי בית משפט קמא "קפץ" ללא הסבר מקביעותיו העובדתיות – בהן דחה את טענות התובעת וקיבל את טענות הנתבעת – לקביעתו בדבר זכאותה של התובעת לפיצוי או לשכר ראוי; כן נטען שדווקא התייחסותו של בית משפט קמא לכך שהתובעת הינה מעין "סוכן", משמעה שהתובעת אינה זכאית לפיצוי, שכן נקבע שההסכם עם התובעת הסתיים מספר שנים עובר לכריתתו של הסכם 2009 וכי התובעת לא הייתה הגורם שהביא לכריתתו של הסכם 2009. כמו כן מלינה הנתבעת על התחשיב שערך בית משפט קמא, לפיו התובעת זכאית לתמלוג (או עמלה) בשיעור של 2% בגין כל שנה בה פעלה. בעניין זה נטען שלא הוסבר מדוע הוחלט דווקא על 2%; ושהתובעת עצמה כלל לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שיש לערוך את התחשיב באופן שבו הוא נערך. נוכח כל האמור, נטען כי סיכויי הערעור הינם טובים.

15.לעניין מאזן הנוחות, טענה הנתבעת שקיים חשש ממשי להיעדר יכולת מצד התובעת להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור. חשש זה נובע מכך שהתובעת היא חברה פרטית השייכת לאדם אחד, "אשר ברצותו ימשוך את כל הכספים שתקבל החברה ויחלקם למשפחתו, לנושיו ולידידיו. ברצותו יפרוש מעבודה ויסגור את החברה. יוזכר, כי מדובר באדם מבוגר, בן קרוב לשבעים (שאף אינו בקו הבריאות כפי שצוין במהלך ההליך)." כן הוסיפה הנתבעת וטענה שברשות התובעת אין כל נכסי נדל"ן או נכסים משמעותיים אחרים, וכי מחזורי העסקאות שלה עם לקוחותיה נמוכים ונעים בין ארבעה לחמישה מיליוני ש"ח בשנה בלבד. הווה אומר, אפילו המחזורים של החברה, כל שכן רווחיה, נמוכים באופן משמעותי מהסכום שנפסק לטובתה.

16.לאחר עיון בבקשה לעיכוב ביצוע, קבעתי כי הבקשה מצריכה תגובה. בד-בבד נתתי צו ארעי המורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין קמא עד למתן החלטה אחרת.

17.בתשובתה לבקשה, טענה התובעת כי מן הדין לדחות את הבקשה נוכח סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. בנוגע לסיכויי הערעור, נטען כי הכרעתו של בית משפט קמא התבססה על ממצאי עובדה ומהימנות, אשר התערבות בהם שמורה למקרים חריגים. בנוגע למאזן הנוחות, התובעת לא הכחישה את טענותיה של הנתבעת בבקשה – לפיהן לחברה אין נכסים מהם ניתן יהיה להיפרע במידה והערעור יתקבל, וכי החברה הינה בבעלות אדם אחד אשר יכול להוציא ממנה את כספי הפיצוי ברגע שיתקבלו; אולם, לצד זאת, טענה התובעת כי מדובר בחברה סולבנטית אשר מזה שנים ארוכות נושאת בהוצאות ההליכים המשפטיים בין הצדדים בהיקף של מיליוני שקלים. נטען שתשלומי החברה בקשר עם ההליכים המשפטיים מצביעים על איתנותה הפיננסית ומוכיחים כי אין כל חשש שלא יהיה ממי להיפרע במידה ויתקבל הערעור. עוד אציין כי התובעת לא טענה שכספי הפיצוי דרושים לה באופן מיידי לצורך כלשהו, או שייגרם לה נזק מעיכוב ביצועו של פסק הדין.

18.לאחר הגשת התשובה, הגישה הנתבעת בקשה למתן זכות תגובה לתשובת התובעת בטענה כי מעיון בה עולה ש"הוצגה בה תמונה חד-צדדית חסרה ומגמתית וכן טענות מטעות ובלתי-נכונות". לאחר קבלת תגובת התובעת החלטתי להיעתר לבקשה, אולם בתגובת המערערת לתשובה לא הייתה כל טענה חדשה אשר לא נטענה במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע גופה, ואף לא הוצגו הכשלים הנטענים ביחס לתשובת התובעת. בנסיבות אלה, לא היה טעם בהגשת כתב טענות נוסף, אשר כילה לשווא את זמנו של בית המשפט וגרם לעיכוב מיותר במתן החלטתי. התנהלות זאת תובא על ידי בחשבון בפסיקת הוצאות בגין ההליך הנוכחי.

דיון והכרעה

19.לאחר שעיינתי בכתובים שבעלי הדין הניחו לפניי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לעיכוב ביצוע להתקבל באופן חלקי.

20.כפי שכבר הזדמן לי לסכם ולומר בע"א 109/20 מנורה מבטחים חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקאות 12-11 (12.3.2020): "הלכה היא עמנו כי בעל דין אשר זכה במשפטו יהנה מפירות זכייתו בסמוך למועד פסק הדין ומבלי שיידרש להמתין לתוצאות הערעור שהוגש על פסק הדין (ראו: ע"א 6042/14 נעימה נ' מדינת ישראל (17.12.2014); ע"א 3344/15 אשכנזי נ' גלי (15.6.2015) [...]; ע"א 8579/18 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני (8.1.2019) (להלן: עניין הדסה)); וכך גם מצווה תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר קובעת כי הגשת ערעור אינה מעכבת את מימושו של פסק הדין מושא הערעור [עיקרון זה מעוגן כעת בתקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 – א.ש.].

21.חריגה מהכללים האמורים תיתכן רק במקרים בהם הוכח על ידי המבקש כי סיכויי ערעורו הם טובים במיוחד וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן ככל שלא יעוכב ביצועו של פסק הדין והערעור יתקבל לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ע"א 1900/13 המועצה האזורית רמת נגב נ' עמישב נחום (5.5.2013); ע"א 8898/13 אהרון נ' עובדיה (20.1.2014)). לא זו אף זו: מקום שמדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי, הנחת המוצא היא כי התשלום הכספי אינו יוצר מצב בלתי הפיך. כפועל יוצא מכך, על מבקש עיכוב הביצוע מוטל הנטל להוכיח כי מקרהו הוא חריג וכי קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה לגבות בחזרה את הכספים ששולמו. על המבקש מוטל אפוא להוכיח, באמצעות ראיות מוצקות, כי מצבו הכלכלי של המשיב לא יאפשר לו להשיב את המצב לקדמותו היה והערעור יתקבל, או שיש חשש ממשי כי הכסף יוברח אל מחוץ לישראל (ראו: עניין הדסה, פסקה 14). מבין שני השיקולים הללו – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות – למאזן הנוחות יש מעמד בכורה (ראו: עניין הדסה; ע"א 7898/14 שחאדה נ' רזוק חברה לעבודות בע"מ (13.1.2015))".

22.בענייננו-שלנו, הנתבעת הציגה טעמים של ממש לחששה בדבר קשיי הפירעון במידה וערעורה יתקבל. מנגד, התובעת לא הכחישה את טענותיה של הנתבעת ואף לא טענה שיש לה צורך ממשי בקבלת הפיצויים בהתאם לפסק הדין קמא באופן מיידי, או שייגרם לה נזק כלשהו – קל וחומר, נזק שאינו הפיך – מעיכוב ביצועו של פסק הדין. בנסיבות אלה, אני סבור שמאזן הנוחות נוטה לטובת הנתבעת.

23.באשר לסיכויי הערעור – מבלי לקבוע מסמרות, אני סבור שלא ניתן לראות בערעור דנן ערעור חסר סיכויים. בעניין זה אציין שבניגוד לנטען על-ידי התובעת, הערעור אינו מופנה כלפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, שכן הכרעותיו העובדתיות של בית משפט קמא תואמות, כמעט באופן מלא, דווקא את עמדת הנתבעת. הערעור תוקף את קביעתו המשפטית של בית משפט קמא, לפיה הגם שההסכמים שנכרתו בין התובעת לנתבעת (ולקודמותיה) אינם מקנים לתובעת זכות לקבל תמורה עבור פעולותיה, התובעת זכאית לתמורה כאמור מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. קביעה זו אינה נקייה לחלוטין מספקות – זאת, בפרט נוכח קביעתו של בית משפט קמא כי התובעת כמוה כ"סוכן מסחרי", כמשמעו בחוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012, אחרי שנקבע, כעניין שבעובדה, שהסכם 2009 נכרת לאחר שהתובעת סיימה את התקשרותה עם הנתבעת, ושהתובעת לא הייתה גורם דומיננטי בכריתת הסכם 2009. טענותיה של הנתבעת בנוגע לנכונות התחשיב הכספי שעשה בית משפט קמא – אשר לכאורה נערך ללא ראיות תומכות, ומבלי שהצדדים טענו לגביו – אף הן בגדר טענות שבוודאי לא ניתן לבטלן במחי-יד.

24.בנסיבות אלה, הנני סבור כי מן הדין לקבל את הבקשה בחלקה, כדלקמן:

א.ניתן בזאת צו בדבר עיכוב ביצוע של תשלום בסך של 10,000,000 ש"ח מהסכום הכולל שנפסק לטובת התובעת בפסק הדין קמא. זאת, בכפוף לכך שהנתבעת תפקיד בבית משפט זה ערבות בנקאית אוטונומית על סך של 10,000,000 ש"ח, וזאת בתוך חמישה עשר ימים מיום מתן החלטתי זאת. באין הפקדה כאמור, יפקע הצו שנתתי מאליו.

ב.הנתבעת תשלם לתובעת, ללא דיחוי, את הסכום אותו חוייבה לשלם על ידי בית משפט קמא, בתוספת הצמדה וריבית כאמור בפסיקתא, בניכוי 10,000,000 ש"ח מהקרן.

ג.מובהר בזאת, למען הסר ספק, כי הימים בהם ביצוע פסק הדין עוכב בהתאם להחלטתי יילקחו גם הם בחשבון בחישובי הריבית וההצמדה.

25.סוף דבר – הבקשה מתקבלת בחלקה. נוכח התנהלותה הדיונית של הנתבעת, היא תישא בהוצאות בסך כולל של 5,000 ש"ח, באופן הבא: מחציתו של סכום זה (2,500 ש"ח) תשולם לתובעת, ואילו המחצית האחרת (2,500 ש"ח) תשלום לאוצר המדינה.